אמיל גלדי: השווייצרי שקיטלג את האמזונס
במאי 1890 סולק זואולוג שווייצרי צעיר מהמוזיאון הלאומי של ברזיל — נזק עקיף מהפיכה שהגלתה קיסר ולא היה לה דבר וחצי דבר עם חיפושיות. ארבע שנים לאחר מכן הוא דרך על חופי בלם, בשפך האמזונס, כשהוא נושא מינוי ממושל המחוז לארגון מחדש של מוזיאון שבקושי תפקד. בזמן שמחלה אילצה אותו לשוב למולדתו, המוסד נשא את שמו, וכך גם יותר משני תריסר מינים של נמלים, צפרדעים, דגים, צרעות וקופים.
תקופת ההתמחות בינה
אמיל אוגוסט גלדי (Emil August Goeldi) — גלדי (Göldi) בכתיב השווייצרי, אמיליו אוגוסטו גלדי (Emílio Augusto Goeldi) לברזילאים שאימצו אותו — נולד ב-28 באוגוסט 1859 והוכשר כזואולוג ביינה (Jena) שבגרמניה, שם היה מורו ארנסט הקל (Ernst Haeckel). לייחוס הזה הייתה חשיבות. היינה של הקל הייתה המעבדה הזואולוגית בעלת הביטחון העצמי הרב ביותר בעולם דובר הגרמנית, והיא הכשירה גברים שהאמינו כי תיאור העולם החי באופן שיטתי הוא כשלעצמו צורה של טיעון. גלדי נשא את השכנוע הזה ליבשת שבה כמעט דבר לא תואר באופן שיטתי.
ההזמנה הגיעה בשנת 1884, מלדיסלאו דה סוזה מלו נטו (Ladislau de Souza Mello Netto), מנהל המוזיאון הקיסרי והלאומי של ברזיל. גלדי הגיע לריו דה ז'ניירו ב-1885 והחל לעבוד במוזיאון הלאומי, המוסד המדעי המוביל של המדינה. הוא היה בן עשרים וחמש, זר, וקשור למוסד קיסרי — שלוש עובדות שיהפכו עד מהרה לבעיה.
פיטורין על ידי מהפכה
הכרזת הרפובליקה הברזילאית והגלייתו של הקיסר דום פדרו השני (Dom Pedro II) טלטלו את המוסדות הקיסריים, ובמאי 1890 פוטר גלדי. אין כל הצעה שהמדע שלו היה לקוי. הוא פשוט מצא את עצמו בצד הלא נכון של קרע פוליטי, כמינוי אירופי של חצר שנפלה, והסדר החדש לא מצא בו שימוש.
מה שקרה לאחר מכן הוא נקודת המפנה של הקריירה כולה. במקום לחזור לשווייץ, גלדי נשאר בברזיל והמתין. ההצעה, כשהגיעה, הגיעה מהצפון הרחוק: לאורו סודרה (Lauro Sodré), מושל פארה, ביקש ממנו לארגן מחדש את מוזיאון פארה להיסטוריה טבעית ואתנוגרפיה בבלם. המוזיאון נוסד ב-1866 על ידי דומינגוס סוארס פריירה פנה (Domingos Soares Ferreira Penna), אך בשנות ה-90 של המאה ה-19 הוא נזקק לבנייה מחדש יותר מאשר להחייאה. גלדי הגיע ב-9 ביוני 1894.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הקמת מעבדה בשפך האמזונס
בלם יושבת בקצה המערכת הביולוגית הגדולה והפחות מתועדת עלי אדמות, ותובנתו של גלדי הייתה שמוזיאון שם לא צריך להיות ארון תצוגה של דגימות שנשלחו לאירופה, אלא מכון מחקר פעיל המאויש במומחים תושבים. הוא גייס בהתאם, והסגל שהרכיב נקרא כסגל מייסד. הבוטנאי השווייצרי ז'אק הובר (Jacques Huber, 1867–1914) הקים את האוסף הבוטני ב-1895 — הזרע לאחזקות שכיום מונות יותר מ-200,000 דגימות של זרעים, פירות, עצים, אבקנים, חתכים היסטולוגיים וצמחים מיובשים. הזואולוגית אמילי סנתלאגה (Emilie Snethlage, 1868–1929), אחת הנשים הבודדות שניהלו מדע שדה בדרום אמריקה באותה עת, הצטרפה לעבודה האורניתולוגית. הגאולוגים פרידריך קצר (Friedrich Katzer, 1861–1925) ואלכסנדר קרל פון קראץ-קושלאו (Alexander Karl von Kraatz-Koschlau, 1867–1900) כיסו את הסלעים; אדולפו דוקה (Adolpho Ducke, 1876–1959), שהיה בו-זמנית אנטומולוג, אתנוגרף ובוטנאי, כיסה הרבה מעבר לכך.
זה עבד. בשנת 1902 שונה שם המוזיאון לכבודו של גלדי — מחווה יוצאת דופן למנהל מכהן וחי, ועוד זר. הוא ידוע כיום כמוזיאון פארה אמיליו גלדי (Museu Paraense Emílio Goeldi), ואוספיו גדלו לכ-150,000 דגימות בעלי חוליות, יותר ממיליון חסרי חוליות, מעל 120,000 פריטים ארכאולוגיים ויותר מ-14,000 פריטים אתנוגרפיים שנאספו מברזיל, אפריקה, פרו וסורינאם.
השמות שהותיר מאחוריו
גלדי תיאר עופות ויונקים ברזילאיים חדשים רבים. אך המדד הבטוח יותר למעמדו בקרב חוקרי טבע פעילים הוא כמה מהם בחרו להצמיד את שמו לתגליותיהם שלהם. המרמוסט של גלדי (Callimico goeldii), עוף הנמלים של גלדי (Myrmeciza goeldii) והצפרדע של גלדי (Flectonotus goeldii) הם רק המוכרים ביותר. המירמקולוג השווייצרי אוגוסט פורל (Auguste Forel) לבדו קרא ללגיון קטן של נמלים דרום-אמריקאיות על שמו — Acropyga goeldii, Camponotus goeldii, Azteca goeldii, Pachycondyla goeldii, Mycocepurus goeldii, Megalomyrmex goeldii, Neivamyrmex goeldii, Solenopsis goeldii, Pheidole goeldii, Cephalotes goeldii ועוד. מעבר לנמלים ישנו רפרף (Protambulyx goeldii), איזופוד, עכביש גלגלן, שפמנון, דגי כרסיים (Characidae) והמיודונטיים (Hemiodontidae), זבוב שחור אמזוני (Simulium goeldii), צרעה ופילודנדרון. שמות טקסונומיים המנציחים אדם הם מטבע של הערכה מקצועית, וגלדי צבר כמות יוצאת דופן מהם.
יתושים, לפני שזה היה המקובל
גלדי מוכר גם כדמות חשובה ומוקדמת בבריאות הציבור ובאפידמיולוגיה הברזילאית. הוא חקר כיצד קדחת צהובה מועברת וטען כי יתושים הם הווקטור — ותמך בתקיפתם — לפני אוסוואלדו קרוז (Oswaldo Cruz), הרופא שמסעות הבריאות שלו הפכו רעיון זה למדיניות לאומית והפכו אותו לשם דבר. גלדי הגיע לשם קודם וזכור בשל כך הרבה פחות. זוהי צורה חוזרת בקריירה שלו: צודק מוקדם, מקבל קרדיט מאוחר.
מקרה הגבול
בשנת 1900 עבודת השדה שלו גויסה לגיאופוליטיקה. גלדי ערך גוף מחקר רחב במיוחד על האזור שהוא כיום מדינת אמפה (Amapá) שבברזיל — הגאוגרפיה, הגאולוגיה, הצמחייה, החי, הארכאולוגיה, האתנוגרפיה והתנאים הסוציו-אקונומיים שלו. כאשר סכסוך הגבול "קונטסטאדו" (Contestado) בין צרפת לברזיל הגיע לבוררות, מחקר זה הוכח כקריטי. ההחלטה התקבלה בברן ב-1 בדצמבר 1900, לטובתה של ברזיל. תוויות דגימות ורשימות שדה של חוקר טבע עזרו לקבוע גבול לאומי.
מדוע אמיל מכונה גאון
המילה אינה מתאימה לגלדי באופן שבו היא מתאימה לתיאורטיקן. הוא לא הציע שום חוק ולא הפך שום פרדיגמה; כישרונו היה ארגוני וטקסונומי ולא מושגי. מה שהיה לו, במידה יוצאת דופן, הוא היכולת לראות מערכת אקולוגית שלמה שלא נחקרה כבעיה מחקרית אחת, ואז לבנות את המכניזם האנושי כדי לתקוף אותה — שכירת בוטנאי, שני גאולוגים, אורניתולוג ואנטומולוג רב-תחומי, והפנייתם לעבר נושא בגודל של יבשת מנמל נהר באזור הטרופי. זוהי סוג של אינטליגנציה, ונדירה: בניית מוסדות כעבודה אינטלקטואלית.
הראיה לכך שעמיתיו העריכו אותו מאוד היא קונקרטית בצורה יוצאת דופן. קולגות קראו ליותר מעשרים וחמישה אורגניזמים על שמו; מוזיאון מדינתי ברזילאי שונה לכבודו ב-1902 בזמן שהוא עדיין ניהל אותו; ומחקרו על אמפה היה חזק מספיק כדי שבית דין בינלאומי יסתמך עליו. עמדתו לגבי הקדחת הצהובה הקדימה את הקונסנזוס.
טיעון הנגד הכן הוא שהוא היה מבצע מעולה של שיטות ההיסטוריה של הטבע של המאה ה-19, לא חדשן בתוכן. זואולוגיה תיאורית ב-1900 הייתה דיסציפלינה בוגרת; גלדי תרגל אותה ברמה הגבוהה ביותר במסגרת הקשה ביותר שהייתה זמינה. הוא גם עבד, כפי שעשו חוקרי הטבע של התקופה, בתוך מסגרת קולוניאלית-אקסטרקטיבית ששלחה את טבע האמזונס לקטגוריות אירופיות. קרא לו גאון של תשתית מדעית, והטענה מחזיקה מים. קרא לו גאון של רעיונות, והיא לא.
מורשת
בריאות לקויה אילצה את פרישתו של גלדי ב-1905, אם כי רישומי הניהול נמשכים עד 1907; הוא חזר לשווייץ ומת בברן ב-5 ביולי 1917, בגיל חמישים ושמונה. הובר ירש אותו, לאחר מכן סנתלאגה, ואז דוקה — הצוות החזיק מעמד. בנו אוסוואלדו גלדי (Oswaldo Goeldi) הפך לאחד מחורטי ומהמאיירים הטובים ביותר של ברזיל, מה שהוא סוג של ירושה שנייה. המוזיאון בבלם עדיין שם, עדיין עוסק במדע אמזוני, ועדיין נושא את שמו.