אמיל אלטונן: הסנדלר שקנה קטרים
הוא היה בן 13 כשהפך לשוליית סנדלר, וקיבל הסמכה כאומן מוסמך בגיל 19. שישים שנה לאחר מכן, כשיצא לגמלאות, החברה שהקים העסיקה שליש מכלל יצרני הנעליים בפינלנד; הוא החזיק בבעלותו מפעל קטרים, את יצרנית הפלסטיק הראשונה במדינה, מפעל טקסטיל ואחוזה בת 2,000 דונם, והוא תרם מספיק כדי להקים קרן מחקר שעדיין מחלקת שישה מיליון אירו בשנה. אמיל אלטונן מעולם לא למד באוניברסיטה. הקרן הנושאת את שמו מממנת את המדע הפיני כבר כמעט תשעה עשורים.
ילדות בצל הרעב
הוא נולד בשם אמיל וידל (Emil Widell) ב-29 באוגוסט 1869 בסאקסימקי (Sääksmäki), שכיום היא חלק מוואלקאקוסקי (Valkeakoski), השלישי מבין שבעה ילדים במשפחת איכרים דלת אמצעים. העיתוי היה אכזרי: הרעב הפיני של 1866–68 בדיוק קטל חלק ניכר מהאוכלוסייה הכפרית, ומשפחת וידל איבדה את החווה שלה. אביו החל לעבוד ברכבת ומת בגיל צעיר, מה שהותיר את הילד לתרום להכנסה המשפחתית עוד לפני שהיה נער. בגיל 13 הוא הפך לשוליה של סנדלר. בגיל 19 הוא כבר היה אומן מוסמך עם בית מלאכה משלו בניהטולה (Nihattula), שבהאטולה (Hattula).
בשנת 1890 הוא שינה את שמו משם המשפחה השוודי וידל לשם הפיני אלטונן (Aaltonen), ובכך הצטרף לגל הפיניזציה ששטף אז את המדינה, שנוהלה עדיין כדוכסות גדולה של האימפריה הרוסית. זו הייתה פעולה פוליטית לא פחות מאשר אישית. הוא נשא לאישה את אולגה מלינן (Olga Malinen) ב-1896, ויחד הם הרחיבו את העסק מהנעלת מוצרים אחרים מעור.
מהספסל לקו הייצור
המהלך המכריע הגיע ב-1902, כאשר אלטונן קנה קו ייצור נעליים אמריקאי משומש וייסד את מפעל ההנעלה של האטולה. זהו נקודת המפנה של הסיפור כולו. סנדלר מומחה שמבין את המלאכה מבפנים הוא בדיוק האדם הממוקם בצורה הטובה ביותר לשפוט מה מכונה יכולה ומה היא אינה יכולה לשכפל – ואלטונן בחן נעליים בייצור תעשייתי מקרוב לפני שקיבל החלטה.
ואז הכל השתבש בבת אחת. ב-1905 המפעל נשרף ואולגה מתה. הוא עבר לטמפרה (Tampere), בירת התעשייה של פינלנד, והתחיל מחדש כ-Tampereen Kenkätehdas. בתוך שנה פעלו בעסק החדש יותר ממאה עובדים והוא ייצר 20,000 זוגות נעליים. לאחר שהוקם מחדש כחברה בעירבון מוגבל ב-1917 תחת השם Aaltosen Kenkätehdas, הוא המשיך להעסיק שליש מכלל עובדי תעשיית הנעליים במדינה. עד שנות ה-30 הוא הציע 4,500 דגמים, העסיק למעלה מ-1,300 אנשים, והיה יצרן הנעליים הגדול ביותר במדינות הנורדיות. הוא זכה במדליית זהב בתערוכה הבינלאומית בברצלונה ב-1929.
הקונגלומרט
רוב התעשיינים עוצרים כשהם שולטים במגזר אחד. אלטונן המשיך לקנות, ומה שקנה חושף מוח שחשב בחיבורים ולא בקטגוריות. ב-1915 הוא השקיע ב-Lokomo, יצרנית קטרי קיטור, ועד אמצע שנות ה-20 החזיק בכמעט בכל המפעל; הוא העסיק 1,300 עובדים. ב-1921 הוא השתלט על Sarvis, היצרנית הראשונה של מוצרי פלסטיק (גלאלית) בפינלנד, והפך עסק לא רווחי להצלחה. באותה שנה הוא רכש את Nokian Kutomo ja Värjäys, חברת טקסטיל המוכרת כיום כקבוצת Nanso (Nanso Group) ועדיין נמצאת בבעלות צאצאיו. הוא גם לקח את מפעל העור בויאלה (Viiala), ובכך הבטיח לעצמו אספקת חומרי גלם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →וב-1917 הוא קנה את אוליקרטאנו (Ylikartano), אחוזה אריסטוקרטית מהמאה ה-17 בשטח של 2,000 דונם במנטסלה (Mäntsälä), כי תמיד רצה לעסוק בחקלאות. הוא בנה אותה לכדי פעילות חלבית רצינית – ואז השתמש בחלב שהפיקה כחומר הזנה לגלאלית ב-Sarvis. פלסטיק קזאין מיוצר מחלבון חלב. סנדלר קישר בין חווה אחוזתית למפעל כימיקלים.
דיור, ספריות, כנסיות
הפילנתרופיה של אלטונן החלה מוקדם ובאופן מקומי. הוא בנה דיור לעובדי המפעל שלו והציע הלוואות מסובסדות כדי שיוכלו להיות בעלי בתיהם. הוא טען, לפי עדותו שלו, שהצלחה כלכלית אפשרית רק בחברה בעלת סטנדרטים גבוהים של תרבות ורווחה – מה שנשמע כקלישאה עד שמבחינים שהוא פעל לפיה עוד לפני שהיה עשיר מספיק כדי שזה יהיה ללא עלות. הוא נתן לטמפרה את הון היסוד עבור הספרייה העירונית שלה, תרם תרומות משמעותיות לאוניברסיטת טורקו (University of Turku), ומימן את הבנייה והשיפוץ של כנסיות.
המדינה הגיבה בתארים: kauppaneuvos ב-1921, וב-1935 vuorineuvos, התואר הכבוד הגבוה ביותר שהממשלה הפינית מעניקה לתעשיין.
הקרן והתמונות
ב-1937 הוא הקים את קרן אמיל אלטונן למימון מחקר מדעי. היא הפכה לאחת התומכות הפרטיות המשמעותיות ביותר במחקר הפיני, ומעניקה למעלה משישה מיליון אירו מדי שנה ויותר מ-120 מיליון אירו בסך הכל במונחים של היום.
הוא החל לאסוף אמנות בשנות ה-1910, תוך התמקדות בציור פיני מוקדם, ולבסוף אסף כ-250 יצירות. בשנת 1932 קנה את Pyynikinlinna, אחוזה בטמפרה, כדי לשכן בה את משפחתו ואת האוסף. הקרן מנהלת שם כיום את מוזיאון אמיל אלטונן. הוא היה גם, במקרה, חובב אסטרונומיה נלהב.
מדוע אמיל נחשב לגאון
המקרה אינו מסתמך על המצאה. אלטונן לא עיצב אף מכונה ולא רשם פטנט על אף תהליך; הוא קנה קו ייצור אמריקאי והשתמש בו היטב. הוא גם לא מסתמך על הון, שכן לא היה לו כזה – משפחתו איבדה את החווה שלה ברעב ואביו מת והשאיר אותו לפרנס את עצמו.
מה שיוצא דופן באמת הוא הדמיון המבני שלו. אלטונן ראה בעקביות את הקשר בין דברים שתעשיינים אחרים שמרו בספרים נפרדים. הוא קנה מפעל עור כי עסקי הנעליים שלו נזקקו לעורות. הוא קנה חווה אחוזתית כי אהב חקלאות, ואז הבין שהחלב שלה הוא חומר הגלם לפלסטיק הקזאין שרכש בעסקה לא קשורה לחלוטין. הוא בנה דיור לעובדים והלווה את הכסף לרכישתו, מתוך הנחה שכוח עבודה יציב ומיושב הוא כוח עבודה יצרני. הוא מימן ספרייה וקרן מחקר על פי התיאוריה המוצהרת שתעשייה אינה יכולה לשגשג במדינה חסרת השכלה. כל אחד מאלה נראה כסנטימנט, אך למעשה מדובר בחשיבה מערכתית – ההכרה שעסק יושב בתוך שרשרת אספקה, כוח עבודה וחברה, שכולם ניתנים להנדסה.
ראוי לציין את טענת הנגד בבירור. זוהי אינטליגנציה מסחרית, לא מבריקות אינטלקטואלית, ורבה בה ההסתמכות על תזמון: אלטונן מיכן את ההנעלה הפינית ברגע המדויק שבו המיכון היה זמין והשוק לא קיבל מענה, ומתפעל מיומן שהיה מגיע חמש שנים מוקדם יותר היה עשוי לעשות את אותו הדבר. הוא היה גם חסר רחמים מספיק כדי לקנות את Sarvis ו-Lokomo בזול ולהרוויח משיקומן. אך המגוון הוא שמביס את הספקן. נעליים, קטרים, פלסטיק, טקסטיל, חקלאות חלבית ופילנתרופיה מדעית אינם תיק השקעות שאדם בר-מזל מרכיב. זהו תיק השקעות שנבנה על ידי מי שיכול היה לראות את החיבורים.
מורשת
אלטונן יצא לגמלאות ב-1947 בגיל 78 ומת ב-16 בדצמבר 1949. פארק בטמפרה נושא את שמו, ובו פסל מזרקה בגובה ארבעה וחצי מטרים שנחשף באוגוסט 1969 לרגל חגיגות המאה להולדתו. הונו נותר מוחזק בנאמנויות ובקרנות לטובת הציבור, המנוהלות על ידי משפחתו. קבוצת Nanso עדיין שייכת לצאצאיו; מכתבי המענקים עדיין יוצאים מהקרן מדי שנה. הוא נזכר בפינלנד כחלוץ תעשיית הנעליים שלה, דבר שממעיט בערכו באופן ניכר.