אלביס פרסלי: הקול שפיצל את המאה
ב-5 ביולי 1954, באולפן קטן בממפיס, נהג משאית בן תשע-עשרה, גיטריסט ונגן בס לא הגיעו לשום מקום. במהלך הפסקה, הזמר החל להשתטות עם בלוז ישן של ארתור קרודאפ (Arthur Crudup) בשם "That's All Right". סם פיליפס (Sam Phillips), שהקשיב מהתא, אמר להם להתחיל מחדש ולעשות זאת כמו שצריך. התאונה הזו הייתה הצליל שפיליפס חיפש, והוא יצא לרדיו בממפיס תוך ימים. תוך שמונה-עשר חודשים הילד היה המבצע השנוי ביותר במחלוקת באמריקה.
מטופלו לממפיס
הוא נולד בטופלו, מיסיסיפי, ב-8 בינואר 1935, לוורנון וגלדיס פרסלי. אחיו התאום, ג'סי גארון, נולד מת — עובדה שהטילה צל על מערכת היחסים שלו עם אמו לשארית חייה. המשפחה עברה לממפיס כשהיה בן שלוש-עשרה, לעיר שבה חיוג הרדיו נשא קאנטרי, גוספל דרומי ותחנות בלוז שמאזינים לבנים לא היו אמורים להקשיב להן. הוא הקשיב לכולם: האנק סנואו (Hank Snow), רוי אקאף (Roy Acuff) וארנסט טאב (Ernest Tubb); הגוספל של ג'ייק הס (Jake Hess); והבלוז והספיריטואלס האפרו-אמריקאיים שנתנו לשירתו את סמכותה הקצבית.
הוא לימד את עצמו גיטרה ומעולם לא למד לקרוא תווים. כל מה שעשה, במשך עשרים ושלוש שנים, עשה לפי האוזן.
הצליל שסם פיליפס חיפש
הוא חתך תקליטי אצטט בשירות ההקלטות של ממפיס ב-1953 והחל להקליט כמו שצריך בסאן (Sun) ביוני 1954, עם סקוטי מור (Scotty Moore) בגיטרה וביל בלאק (Bill Black) בבס. השלישייה ניגנה את הדייט הראשון שלה במועדון בון אייר ב-17 ביולי 1954, ומאוחר יותר באותו חודש באוברטון פארק של פרסלי גילה — כנראה מתוך עצבים — מה הרגליים שלו עשו על הבמה ומה זה עשה לקהל.
RCA ויקטור קנתה את חוזה הסאן שלו ב-21 בנובמבר 1955 תמורת 40,000 דולר, סכום שלא נשמע כמותו. סשן נאשוויל הראשון הגיע ב-10 בינואר 1956 והפיק את "Heartbreak Hotel", להיט הפופ הראשון שלו במקום הראשון. אלבום הבכורה שלו, שנקרא על שמו, שיצא במרץ ההוא, הפך לאלבום הרוק אנד רול הראשון שכבש את מצעד בילבורד, שם נשאר עשרה שבועות.
1956: שנת השערורייה
מה שבא לאחר מכן היה פחות קריירה ויותר ויכוח לאומי. שש הופעות ב-Stage Show בתחילת 1956, ואז שידורי מילטון ברל (Milton Berle) באפריל ויוני שהפכו אותו למצב חירום מוסרי. ג'ק גולד (Jack Gould) מה-ניו יורק טיימס הגיש את פסק הדין שצוטט נגדו מאז: "למר פרסלי אין יכולת שירה ניכרת". בן גרוס (Ben Gross) מה-דיילי ניוז אמר שמוזיקה פופולרית "הגיעה למעמקים הנמוכים ביותר שלה בתעלולי ה'גרונט אנד גרוין'". אד סאליבן (Ed Sullivan) הכריז עליו כלא מתאים לצפייה משפחתית. עיתון דיוקזי קתולי בלה קרוס, ויסקונסין, כתב ל-FBI לדווח ש"פרסלי הוא סכנה מוגדרת לביטחון ארצות הברית".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סאליבן שילם לו אז 50,000 דולר עבור שלוש הופעות. הראשונה, ב-9 בספטמבר 1956, משכה כשישים מיליון צופים — 82.6 אחוז מכל מי שצפה בטלוויזיה באמריקה. עד השלישית, בינואר 1957, פרסלי צולם מהמותניים ומעלה ושר את "Peace in the Valley", וסאליבן אמר למדינה שהוא "ילד הגון וטוב באמת".
המספרים היו אבסורדיים. "Don't Be Cruel" מגובה ב-"Hound Dog" החזיקו בראש המצעדים במשך אחד-עשר שבועות, שיא שעמד שלושים ושש שנים. RCA מכרה עשרה מיליון סינגלים של פרסלי בשנה הראשונה שלו בלייבל. הסחורה הכניסה 22 מיליון דולר ב-1956 בלבד.
מדים, ואז הוליווד
הוא גויס ב-24 במרץ 1958 ושירת בדיוויזיה המשוריינת ה-3 במערב גרמניה מאוקטובר 1958 עד מרץ 1960, עלה לדרגת סמל ותרם את משכורתו הצבאית לצדקה. שני דברים קרו שם שעיצבו את כל מה שאחרי: הוא פגש נערה בת ארבע-עשרה בשם פריסילה בוליו (Priscilla Beaulieu), לה נישא ב-1967, והוא נחשף לאמפטמינים, שעליהם הפך, במילות המקורות, כמעט אוונגליסטי.
שנות ה-60 היו הבזבוז. הוא עשה עשרים ושבעה סרטים, כמעט כולם רווחיים — המפיק האל וואליס (Hal Wallis) אמר ש"סרט של פרסלי הוא הדבר הבטוח היחיד בהוליווד" — וכמעט כולם בנויים על נוסחת פסקול שג'רי לייבר (Jerry Leiber) תיאר כשלוש בלדות, מספר בקצב בינוני, מספר בקצב מהיר ובוגי בלוז בהפסקה. בין 1962 ל-1968 הוא הוציא בדיוק אלבום אולפן אחד שלא היה פסקול, תקליט הגוספל How Great Thou Art, שזיכה אותו בגראמי הראשון שלו. גורדון סטוקר (Gordon Stoker) מהג'ורדניירס (Jordanaires) זכר אותו אומר, על שירי הסרט, שהוא מרגיש שהוא לא יכול לשיר אותם.
עור שחור, 1968
ספיישל ה-NBC שהוקלט ביוני 1968 ושודר בדצמבר ההוא היה התיקון. דחוס בעור שחור, מנגן חי בפעם הראשונה מאז 1961, הוא לקח 42 אחוז מקהל הצופים. ג'ון לנדאו (Jon Landau), שכתב ב-Eye, אמר: "הוא שר עם סוג של כוח שאנשים כבר לא מצפים מזמרי רוק אנד רול".
ביוני שלאחר מכן הגיע From Elvis in Memphis, האלבום הטוב ביותר בקריירה הבוגרת שלו, שנשא את "In the Ghetto" — הסינגל הראשון שלו בעשירייה הראשונה שלא היה גוספל מאז 1963 — פלוס "Suspicious Minds", "Don't Cry Daddy" ו-"Kentucky Rain". ההתקשרות שלו בלאס וגאס נפתחה במלון אינטרנשיונל ב-31 ביולי 1969 עם מחיאות כפיים סוערות לפני ששר תו אחד, והפכה לחוזה של חמש שנים, מיליון דולר לשנה. "Suspicious Minds" הגיע למקום הראשון בנובמבר ההוא. זה היה הפופ האמריקאי האחרון במקום הראשון שהיה לו אי פעם.
מדוע אלביס נקרא גאון
יש להציג את המקרה בזהירות, כי הגרסה המובנת מאליה שגויה. פרסלי לא כתב כמעט כלום. הוא לא ניגן באף כלי ברמת וירטואוז ולא יכול היה לקרוא תו. נשפט כמלחין — הסטנדרט שעל פיו עידן הרוק מדד בסופו של דבר גדולה — הוא לא נרשם כלל, והפיטורין של גולד ב-1956 לא היו סתם סנוביזם.
הגאונות שלו הייתה פרשנית ופיזית, ושני החצאים ספציפיים. החצי הפרשני הוא אוזן: יכולת מוזרה לשמוע שיר באידיום אחד ולדעת מה הוא הפך באחר. קאנטרי, בלוז, גוספל, פופ, בלוגראס ורית'ם אנד בלוז היו קטגוריות מסחריות נפרדות ב-1954; הוא שמע אותם כדבר אחד ושר אותם כדבר אחד, והמאמר של לני קיי (Lenny Kaye) מ-1986 בהיכל התהילה של הרוק אנד רול נותן לו קרדיט על שילוב "הנימים המוזיקליים הסבוכים של פרהיסטוריית הרוק". החצי הפיזי הוא שהוא המציא איך נראה מבצע רוק. דייב מארש (Dave Marsh) כתב שההקלטות המוקדמות שלו "מכילות את הזרעים של מה שהיה הרוק אנד רול, היה וסביר להניח מה שהוא עשוי להפוך בעתיד הנראה לעין". ג'ון לנון (John Lennon) ניסח זאת בצורה שטוחה יותר: "בלי אלביס, לא היו ביטלס".
טיעון הנגד אמיתי ויש לו שני חלקים. ראשית, הוא בזבז את המתנה במשך רוב העשור על סרטים שתיעב ושירים שאמר לעמיתיו שהוא לא יכול לשיר — גאונות שמתפטרת לשבע שנים היא סוג מוזר. שנית, וכבד יותר, היא שאלת מה הוא לקח. הוא בנה הון על צורות מוזיקליות שחורות ברגע שבו האנשים שיצרו את הצורות האלה לא יכלו להגיע לטלוויזיה, והשפה של היכל התהילה עצמו — העברת מוזיקה בהשפעה שחורה לקהל לבן מיינסטרים — מודה בצורת העסקה גם תוך כדי שבחו אותו. הוא היה פרשן גדול, לא מקור גדול, וההבחנה חשובה ביותר בדיוק במקום שממנו הגיעו המקורות שלו.
מורשת
הוא מת בגרייסלנד ב-16 באוגוסט 1977, בגיל ארבעים ושתיים, בריאותו נהרסה על ידי תרופות מרשם ושנים של הזנחה עצמית. הוא מכר כ-500 מיליון תקליטים, מחזיק בשיא של רוב אלבומי הזהב והפלטינה המוסמכים של ה-RIAA ורוב הסינגלים במקום הראשון בבריטניה על ידי כל אקט, זכה בשלושה פרסי גראמי ובפרס מפעל חיים בגיל שלושים ושש, נכנס להיכל התהילה של הרוק אנד רול ב-1986 — הוכנס על ידי בניו של ג'ון לנון — וזכה במדליית החירות הנשיאותית ב-2018. ההיסטוריון מרטי ג'זר (Marty Jezer) נתן לו קרדיט על כך שנתן לנוער האמריקאי "אמונה בעצמם כדור מובחן ומאוחד איכשהו". זו אנדרטה גדולה יותר מכל התקליטים.