אלביס קוסטלו: בעל המלאכה הזועם ביותר בפופ

בראשית שנות ה-70 העביר לונדוני צעיר בשם דקלן מקמנוס (Declan MacManus) את ימיו כמתכנת מחשבים ואת ערביו בנגינה במועדוני פולק תחת השם ד.פ. קוסטלו. בתוך שנים ספורות הוא אימץ שם פרטי מאלביס פרסלי (Elvis Presley), שם משפחה מאמו, ולהקת ליווי שעמה יבלה ארבעה עשורים של מריבות ופיוסים. היכל התהילה של הרוק אנד רול סיכם אותו בסופו של דבר בשורה אחת: הוא "לקח את האוריינות של מוזיקת הפולק וניפץ אותה אל מול הקצוות המשוננים של הפאנק."

בנו של מוביל הלהקה

דקלן פטריק אלויסיוס מקמנוס נולד ב-25 באוגוסט 1954 בפדינגטון שבלונדון. אביו, רוס מקמנוס (Ross McManus), היה מוביל להקה בריטי פעיל, מה שאומר שעבור הבן המוזיקה הייתה פחות מרד ויותר משלח יד משפחתי. תקופת החניכות הייתה ארוכה ולא זוהרת. במהלך תחילת שנות ה-70 החזיק בעבודת התכנות תוך שהוא מתרוצץ במעגל הפאב-רוק ומועדוני הפולק של לונדון, ובשנת 1976 כבר הוביל הרכב קאנטרי-רוק בשם פליפ סיטי (Flip City) והפיץ קלטות דמו לכל מי שהיה מוכן לקחת.

שם מושאל

אחת מהקלטות הללו הגיעה לידי ג'ייק ריביירה (Jake Riviera) מחברת סטיף רקורדס (Stiff Records). בשנת 1977 הוחתם קוסטלו בחברה, אך כאמן סולו ולא כסולן פליפ סיטי, ושם הבמה הורכב במקום: אלביס מפרסלי, וקוסטלו משם הנעורים של אמו. זה היה מעשה נועז שגבל בוונדליזם, תוך אימוץ השם המפורסם ביותר ברוק ואתגור המאזינים להתנגד לכך.

עם ניק לואו (Nick Lowe) כמפיק ולהקת קלובר (Clover) האמריקאית על הליווי, הוא הקליט את האלבום My Aim Is True. הסינגלים הראשונים, "Less Than Zero" ו-"Alison", לא זכו להצלחה. האלבום עצמו לעומת זאת הצליח: הוא הגיע למקום ה-14 בבריטניה, ולקראת סוף 1977 השיר בעל השפעות הרגאיי "Watching the Detectives", הסינגל האחרון שלו לסטיף, סיפק לו את הלהיט הממשי הראשון שלו.

האטרקשנס

עד קיץ 1977 הוא הרכיב את הלהקה שתגדיר אותו: ברוס תומאס (Bruce Thomas) בבס, סטיב נייב (Steve Nieve) בקלידים, ופיט תומאס (Pete Thomas) בתופים. תחת השם האטרקשנס (The Attractions), הם הופיעו לראשונה ביולי באותה שנה. היכל התהילה זוכר את הדמות שעמדה בראשם כ"רזה, בעלת עניבה צרה ושן חסרה" – כוכב פופ בלתי סביר שהנשק שלו היה מילולי ולא פיזי.

התקליטים הגיעו מהר והשתפרו. This Year's Model (1978) היה גולמי ורחב יותר בהיקפו, כשהוא מגיע למקום הרביעי בבריטניה ולמקום ה-30 באמריקה. Armed Forces (1979) היה שאפתני אף יותר, והגיע למקום השני במולדתו ולעשירייה הראשונה באמריקה, כאשר השיר "Oliver's Army" נעצר מקום אחד לפני פסגת המצעד הבריטי. Get Happy!! (1980), ההוצאה הראשונה בחברת F-Beat החדשה של ריביירה, פנה לכיוון הנשמה (Soul) והגיע למקום השני בבריטניה ולמקום ה-11 בארצות הברית. Trust (1981) נכנס למצעד הבריטי במקום התשיעי.

ז'אנר בשנה

מה שבא לאחר מכן היה אחת התקופות חסרות המנוחה ביותר בפופ המודרני. Almost Blue (1981) היה אלבום של גרסאות כיסוי לקאנטרי שהוקלט בנאשוויל בהפקת בילי שריל (Billy Sherrill); השיר "A Good Year for the Roses" הפך לסינגל בטופ 10 הבריטי, אם כי המבקרים היו חלוקים בדעתם. Imperial Bedroom (1982), בהפקת ג'ף אמריק (Geoff Emerick), מהנדס הקול של הביטלס (The Beatles), זכה לביקורות הטובות ביותר שלו עד כה ונכנס למצעד במקום השישי מבלי להניב להיט בטופ 40. Punch the Clock (1983), שנעשה עם קלייב לאנגר (Clive Langer) ואלן וינסטנלי (Alan Winstanley), הגיע למקום השלישי בבריטניה ולמקום ה-24 באמריקה, והשיר "Everyday I Write the Book" נכנס לטופ 40 משני עברי האוקיינוס האטלנטי.

ואז הרצף נשבר. Goodbye Cruel World (1984) נכשל מסחרית וביקורתית. הוא התאושש עם King of America (1986), שיצא תחת השם The Costello Show, שנטש את האטרקשנס לטובת סאונד קאנטרי-פולק מופשט וזכה לביקורות הטובות ביותר שלו מאז Imperial Bedroom, ולאחר מכן איחד מחדש את הלהקה ואת ניק לואו עבור האלבום Blood and Chocolate באותה שנה.

משתף פעולה אינסטינקטיבי

Spike (1989) היה התקליט המגוון ביותר שלו מבחינה מוזיקלית עד לאותה נקודה וכלל שיתופי פעולה עם פול מקרטני (Paul McCartney); השיר "Veronica" הפך ללהיט האמריקאי הגדול ביותר שלו כשהגיע למקום ה-19. Mighty Like a Rose (1991) פנה לכיוון אפל יותר. The Juliet Letters (1993), מחזור שירים שנכתב עם רביעיית ברודסקי (Brodsky Quartet), היה הצעד הראשון שלו לעבר הלחנה קלאסית. Brutal Youth (1994) איחד אותו מחדש עם האטרקשנס עבור תקליט פופ ישיר; Kojak Variety (1995) אסף גרסאות כיסוי שלא יצאו; All This Useless Beauty (1996) אסף שירים מקוריים שהעניק בעבר לזמרים אחרים. Painted from Memory (1998), שנכתב עם ברט בכרך (Burt Bacharach), זכה להערכת המבקרים בעודו מתקשה במכירות בבית.

רשימת השותפים המשיכה להתארך: זמרת המצו-סופרן אן סופי פון אוטר (Anne Sofie von Otter), פסנתרנית הג'אז מריאן מקפרטלנד (Marian McPartland), אלן טוסאן (Allen Toussaint), ברוס ספרינגסטין (Bruce Springsteen), והפסנתרנית דיאנה קראל (Diana Krall), לה נישא. הוא גם כתב עיבוד בלט ל"חלום ליל קיץ".

המערכה השלישית הארוכה

When I Was Cruel (2002), שהופק עצמית עם להקה חדשה בשם האימפוסטرز (The Imposters), פתח תקופה פורייה נוספת. North (2003) נע בין גרשווין (Gershwin) לסונדהיים (Sondheim); Il Sogno (2004) היה יצירה קלאסית מלאה; The Delivery Man הגיע באותה שנה. The River in Reverse (2006) חיבר בינו לבין טוסאן, Secret, Profane & Sugarcane (2009) ו-National Ransom (2010) עם טי-בון ברנט (T-Bone Burnett), ו-Wise Up Ghost (2013) עם להקת ההיפ-הופ דה רוטס (The Roots). Look Now (2018) זכה בפרס גראמי לאלבום הפופ המסורתי הטוב ביותר. Hey Clockface (2020) נטה לג'אז, Spanish Model (2021) בנה מחדש את This Year's Model סביב זמרים לטיניים, ו-The Boy Named If (2022) שחזר את הבעיטה העוקצנית של עבודתו המוקדמת ביותר.

הכבוד שהצטבר הגיע במקביל: פרס גראמי בשנת 1998, הכללה בהיכל התהילה של הרוק אנד רול עם האטרקשנס ב-2003, מועמדות לפרס האוסקר בשנת 2004 על "The Scarlet Tide", שנכתב במשותף עם טי-בון ברנט, והכללה בהיכל התהילה של כותבי השירים בשנת 2016.

מדוע אלביס נחשב לגאון

היכולת המדוברת היא דחיסה המשולבת בהטמעה. במיטבו, קוסטלו דוחס יותר היפוכים, משחקי מילים ומשמעויות כפולות לתוך שיר פופ של שלוש דקות מאשר רוב הכותבים מצליחים לאורך אלבום שלם, והוא מסוגל לספוג אידיום שלם — קאנטרי מנאשוויל, נשמה מסטקס (Stax), טין פאן אלי (Tin Pan Alley), או רביעיית מיתרים — מספיק מהר כדי לכתוב בתוכו במקום רק לצטט אותו. המילה שימשה אנשים בעלי סמכות להשתמש בה. AllMusic מכנה אותו "כותב השירים המעורר, החדשני והמוכשר ביותר מאז בוב דילן (Bob Dylan)." היכל התהילה של הרוק אנד רול מכנה אותו "אחד מכותבי השירים הטובים והעקביים ביותר של דורו" ונותן לו קרדיט על כך שסירב להפוך לנוסחתי. בריטניקה מציינת שהוא "הרחיב את הטווח המוזיקלי והלירי של תנועות הפאנק והגל החדש."

טענת הנגד הכנה היא שמדובר בכישרון של סינתזה ולא של המצאה. קוסטלו לא המציא את הקאנטרי, הנשמה או המוזיקה הקאמרית; הוא סיפח אותם, בכישרון רב, וחוסר המנוחה שהמבקרים משבחים הוליד גם כישלונות של ממש — Goodbye Cruel World נכשל בשני המובנים, Almost Blue חילק את המבקרים, והמיזמים הקלאסיים זוכים ליותר כבוד מאשר אהבה. עקביות היא חרב פיפיות: אדם שמוציא תקליט כמעט מדי שנה במשך כמעט חמישה עשורים יפיק חלק גדול שהוא רק מיומן. הטענה החזקה ביותר נשענת על רצועת שנים צרה ואכזרית בין 1977 ל-1982, ועל סירוב לחזור על עצמו שהאריך ימים יותר מרוב בני דורו.

מורשת

עמידותו של קוסטלו היא הטיעון. הוא הגיע כפגע רע ומתריס בשנה שבה הפאנק פרץ ועדיין יצר תקליטים חיוניים ארבעים וחמש שנים לאחר מכן, לאחר שעבר דרך הגל החדש, קאנטרי, נשמה, אמריקנה, ג'אז, היפ-הופ ואולמות הקונצרטים מבלי להישמע כתייר. מה שהוכיח, ומה שכותבים צעירים לקחו ממנו, הוא ששיר פופ יכול לשאת את הצפיפות של הספרות מבלי לאבד את נהימתו.