אליוט גולד: כוכב לעידן לחוץ
באוקטובר 1969 אמר אליוט גולד (Elliott Gould) למראיין: "אני הדבר הכי חם בהוליווד כרגע", והוא לא הגזים. בתוך שנה הוא היה מועמד לאוסקר, בתפקיד הראשי ב-"מ.א.ש" (MAS*H), חתום על חוזה לארבעה סרטים באולפני פוקס ומופיע על שער המגזין "טיים" (Time) שכינה אותו "כוכב לעידן לחוץ". בתוך שנתיים הוא כבר לא היה בר-העסקה. המסלול של הקריירה שלו הוא המוזר ביותר בקולנוע האמריקאי המודרני, והחלק המעניין הוא שההרס והגדולה נבעו מאותה תכונה בדיוק.
בנסונהרסט
הוא נולד בשם אליוט גולדשטיין ב-29 באוגוסט 1938 בבנסונהרסט, ברוקלין, למשפחה יהודית שהוריה הגיעו מאוקראינה, פולין ורוסיה. אמו, לוסיל, מכרה פרחים מלאכותיים לחנויות יופי; אביו, ברנרד, היה קניין טקסטיל בתעשיית ההלבשה. הוא נדחף להופיע מגיל צעיר וסיים את "בית הספר המקצועי לילדים" (Professional Children's School), שמהווה סוג מסוים מאוד של ילדות.
ברודוויי לקחה אותו ראשונה. הוא הופיע לראשונה במחזמר "ראמפל" (Rumple) ב-1957, שיחק תפקידים קטנים ב-"Say, Darling" וב-"אירמה לה דוס" (Irma La Douce), וב-1962 קיבל תפקיד ראשי ב-"I Can Get It for You Wholesale", שרץ במשך 300 הצגות. התגלית השנייה של המופע הייתה צעירה בת עשרים בשם ברברה סטרייסנד (Barbra Streisand). הם נישאו ב-13 בספטמבר 1963 ונולד להם בן, ג'ייסון; הנישואים הסתיימו בגירושין ביולי 1971 לאחר שנתיים של פרידה, שבנקודה זו היא כבר הייתה האישה המפורסמת ביותר באמריקה והוא היה "הבעל".
הדבר הכי חם בהוליווד
סרטו הראשון, "Quick, Let's Get Married" ב-1964, ליהק אותו לתפקיד אילם. לאחר מכן פול מזורסקי (Paul Mazursky) ליהק אותו ל-"בוב וקרול וטד ואליס" (Bob & Carol & Ted & Alice) (1969) לצד נטלי ווד (Natalie Wood), רוברט קאלפ (Robert Culp) ודיאן קאנון (Dyan Cannon), ומשהו התחבר עם קהל שטרם ראה את עצמו על המסך לפני כן. פסק הדין של רוג'ר איברט (Roger Ebert) היה מדויק ומעט עוקצני: "גולד מגיח, לא כל כך ככוכב, אלא יותר כ'אישיות'" – והוא היה "מצחיק מאוד". האקדמיה הייתה מועמדת אותו לפרס שחקן המשנה; הוא הפסיד לגיג יאנג (Gig Young).
הוא כבר חתם על חוזה לארבעה סרטים עם אולפני פוקס המאה ה-20 במרץ 1969. הסרט הראשון במסגרת זו היה "מ.א.ש" (1970) של רוברט אלטמן (Robert Altman), שבו גילם את טראפר ג'ון מקינטייר. זה היה להיט ענק, היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, והביא לגולד מועמדויות לפרסי באפט"א וגלובוס הזהב. "Getting Straight" הגיע באותה שנה, עם גולד כווטרן וייטנאם שנקלע למחאה בקמפוס לצד קנדיס ברגן (Candice Bergen). הוא זכה בפרס לורל (Laurel Award) על הופעה קומית. הוא היה, למשך כשמונה-עשר חודשים, הפנים של סוג חדש של גבר מוביל אמריקאי: מקומט, אירוני, שעיר, מצחיק ולא הרואי.
הנפילה
בשנת 1969 הוא הקים את חברת "ברודסקי-גולד הפקות" (Brodsky-Gould Productions) יחד עם ג'ק ברודסקי (Jack Brodsky). היא הפיקה את "Little Murders" (1971), בבימויו של אלן ארקין (Alan Arkin), שנכשל בקופות ורק מאוחר יותר הפך לסרט פולחן. הוא נסע לשוודיה כדי לעשות את "המגע" (The Touch) (1971), הופעת הבכורה בשפה האנגלית של אינגמר ברגמן (Ingmar Bergman) – כוכב הוליוודי ראשון שברגמן השתמש בו – והוא התקבל בקרירות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לאחר מכן, הסרט "A Glimpse of Tiger", שגולד הפיק ומימן בעצמו, נזנח לאחר ארבעה ימי צילום. שמועות על התמכרות לסמים הופיעו בעקבות זאת, והוא תמיד הכחיש אותן בתוקף; הניסוח שלו הוא שהייתה לו "בעיה עם המציאות", לא עם סמים. מה שקרה בפועל, כפי שהוא מספר זאת, היה פרוצדורלי ולא מוסרי: התעשייה החליטה שהוא אינו בר-ביטוח על סמך טענה בלבד ולא על סמך בדיקה, ופשוט הפסיקה לשכור אותו.
אלטמן
רוברט אלטמן בנה אותו, ואז בנה אותו מחדש. ליהוקו של גולד כפיליפ מארלו בסרט "שלום לנצח" (The Long Goodbye) (1973) היה פרובוקציה – מארלו מרושל, ממלמל, מנוצח תמידית המסתובב בלוס אנג'לס של שנות ה-70 – וזה עבד. אלן ר. הווארד (Alan R. Howard) כתב ב-"הוליווד ריפורטר" (Hollywood Reporter) כי "הליהוק האקסצנטרי של אליוט גולד מוצלח לחלוטין".
אלטמן שכר כותב בשמיים שיטוס מעל ביתו של גולד ויגרור את הפזמון של הסרט: "It's OK with me, too". מה שהוא הציע לגולד היה הרשאה. "אתה הבחור הזה", אמר לו אלטמן. במהלך "מ.א.ש" הוא אמר, "אני לא יכול להסיר ממך את העיניים... אני לא יודע מה אתה הולך לעשות". גולד בתורו מתאר את נטילת החופש במקום קבלתו: "אני לקחתי אותו... לקחתי אותו".
הם עשו את "קליפורניה ספליט" (California Split) (1974) יחד, עם ג'ורג' סיגל (George Segal), וגולד הופיע בתפקיד עצמו ב-"נאשוויל" (Nashville) (1975).
המערכה השנייה הארוכה
הוא חזר כשחקן עובד ולא ככוכב, ונשאר כזה במשך חמישים שנה. "גשר אחד רחוק מדי" (A Bridge Too Far) (1977), "קפריקורן 1" (Capricorn One) (1978) והמותחן הקנדי המצוין "השותף השקט" (The Silent Partner) (1978) ביססו אותו מחדש. הוא הנחה את "סאטרדיי נייט לייב" (Saturday Night Live) שש פעמים בין 1976 ל-1980, והצטרף ל"מועדון חמש הפעמים", וחזר כעבור עשורים כדי לצרף אליו את ג'ון מולייני (John Mulaney). וורן בייטי (Warren Beatty) ליהק אותו כגנגסטר מזדקן ב-"באגסי" (Bugsy) (1991), מה שהביא לו מועמדות לפרס איגוד המבקרים הלאומי.
משנת 1994 הוא היה ג'ק גלר, אביהם של רוס ומוניקה ב-"חברים" (Friends), לאורך עשרים פרקים – וזו הדרך שבה רוב האנשים החיים כיום מכירים אותו. סטיבן סודרברג (Steven Soderbergh) ליהק אותו כראובן טישקוף ב-"אושן 11" (Ocean's Eleven) (2001) והוא חזר ל-"12", "13" ו-"8". היו גם "אמריקן היסטורי X" (1998), "התפשטות" (Contagion) (2011), "ריי דונובן" (Ray Donovan) (2013–16), עבודות דיבוב ב-"קים פוסיבול" (Kim Possible) וב-"משפחת סימפסון" (The Simpsons), ו-"סנגור במבחן" (The Lincoln Lawyer) בשנת 2023.
למה אליוט נקרא גאון
הכישרון של גולד אינו טכניקה במובן הקלאסי, ואף אחד לא טוען שזה כך. זוהי תכונה ספציפית שקשה לייצר: הוא גילם גברים מובילים שקולפו מהגבריות המופגנת ברגע שבו זה היה חדש, והמצלמה מצאה זאת מרתק. הוא מתאר את גישתו למארלו כגבר ללא אגו וללא יומרה, שחושב בקול רם – "לכל אחד יש מונולוג פנימי" זו ההגנה שלו על המלמול – רעיון רדיקלי לבלש קשוח, וכל הסרט כולו.
אלטמן הציב את האיכות הזו במשפט אחד במהלך "מ.א.ש": "אני לא יכול להסיר ממך את העיניים... אני לא יודע מה אתה הולך לעשות". חוסר הניבוי הזה הוא הנכס. התיאור של גולד את מלאכתו הוא צלול בצורה יוצאת דופן עבור שחקן – "המצלמה היא החברה הראשונה שלי. היא לא משקרת לי... היא אובייקטיבית" – והתעקשותו שהוא לקח את החופש שלו במקום לקבל אותו מסבירה גם את העבודה וגם את ההריסות.
טענת הנגד היא חמורה, ואיברט כתב אותה ב-1969 לפני שמישהו בכלל היה זקוק לה: גולד מגיח "לא כל כך ככוכב, אלא יותר כ'אישיות'". אישיות אינה מנעד. השיא שלו נמשך בערך שלוש שנים; חברת ההפקה שלו הרסה את יכולתו להיות מועסק; הוא מעולם לא חזר למסלול מתמשך במרכז הקולנוע האמריקאי, וחצי מאה של עבודות אופי הגיעה לאחר מכן, חלקן מעולות ורובן משלמות את החשבונות. הוא גאון של נוכחות על המסך, שזו קטגוריה אמיתית וצרה.
מורשת
הוא נישא לג'ניפר בוגארט (Jennifer Bogart) פעמיים, ב-1973 ושוב ב-1978, והתגרש ממנה פעמיים; יש להם שני ילדים, מולי וסמואל. הוא מתאר "זהות יהודית עמוקה מאוד", יושב בחבר הנאמנים הלאומי של SAG-AFTRA, וקריין את הסרט התיעודי "אי אליס הנשכח" (Forgotten Ellis Island) עבור הקמפיין להצלת אי אליס. הפילמוגרפיה שלו כונתה כמרתקת ביותר מבין כל כוכבי שנות ה-70, וזה מדויק לחלוטין: היא מכילה את ברגמן, אלטמן, סודרברג, בלש של צ'נדלר ואבא של סיטקום, ללא קו מחבר מלבד האיש עצמו.