אליאס קאנטי (Elias Canetti): שלושים שנה בתוך ההמון
ביולי 1927 העלה המון וינאי באש את ארמון הצדק. אליאס קאנטי (Elias Canetti), בן עשרים ואחת שלמד כימיה, היה בתוכו – לא כצופה אלא כמשתתף, ומה שנחרט בלבו היה שריפת הספרים. הוא הרגיש שחדל, לרגע קט, להיות אדם נפרד. הוא בילה את שלושת העשורים הבאים בניסיון להסביר את התחושה הזו, ובשנה 1960 פרסם את המון וכוח (Crowds and Power), ספר שאינו שייך לשום דיסציפלינה ואינו ציית לאף מתודולוגיה, והנותר הניסיון הרציני והמוזר ביותר שמישהו ערך כדי לתאר מבפנים מהו המון.
רוסטשוק, והשפה שבחרה אמו
הוא נולד ב-25 ביולי 1905 ברוסה שעל הדנובה הבולגרית, הבכור מבין שלושה בנים במשפחת סוחרים יהודית-ספרדית. אביו היה ז'אק קאנטי (Jacques Canetti); אמו, מתילדה, לבית ארדיטי, ששלשלת יוחסין שלה הובילה עד לרופאי חצר ספרדיים במאה הארבע-עשרה, בעוד שאנשי אביו הגיעו מאדריאנופול העות'מאנית.
שפת האם שלו הייתה לאדינו, היהודית-ספרדית של הקהילות המגורשות. הוא הוסיף את הבולגרית ברחוב, ואת האנגלית לאחר שהמשפחה התיישבה באנגליה. ואז, ב-1912, מת אביו פתאום, ואמו השתלטה על עיצובו בעוז רוח אכזרי: היא התעקשה שישלוט בגרמנית. זו לא הייתה שפה שנולד לתוכה. היא הפכה לשפת כל ספר שכתב אי פעם – השפה השלישית או הרביעית שלו, תלוי בספירה, שאותה רכש תחת לחץ בגיל שבע.
האש
נדידות המשפחה סיפקו לו השכלה בציריך, בפרנקפורט ובוינה. הוא צפה במהומות רחוב בזמן משבר האינפלציה הגרמנית בשנות ה-20 של המאה ה-20 בפרנקפורט, ולאחר מכן, ביולי 1927, בשריפת ארמון הצדק. שתי חוויות אלו קבעו את נושאו לתמיד.
הוא קיבל תואר דוקטור בכימיה מאוניברסיטת וינה ב-1929 ומעולם לא עבד יום אחד ככימאי. ההכשרה אינה חסרת משמעות: היא הותירה לו את ההרגל לתאר תופעה לפי התנהגותה בתנאים מסוימים, וללא כל הכשרה פורמלית באף אחד מהתחומים שעמד לפלוש אליהם.
אוטו דה פו
העיוורון (Die Blendung) הופיע ב-1935, ותורגם לאנגלית בשם אוטו דה פו (Auto-da-Fé). הוא מתאר, לפי סיכומו של בריטניקה, "הדרדרות והרס של מלומד בעולם התחתון הגרוטסקי של עיר" – ההתנגשות בין תודעה שהקיפה את עצמה חומה של ספרים לבין מציאות שאינה מכבדת חומות. הוא היה בן עשרים ותשע וכתב בשפתו הנכפית. הוא מעולם לא כתב רומן נוסף.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ב-1934 נישא לוזה טאוּבנר-קאלדרון (Veza Taubner-Calderon), ששימשה כמוזה וכעוזרת הספרותית שלו עד מותה ב-1963.
גלות
האנשלוס של 1938 שם קץ לווינה עבורו. קאנטי נסע ללונדון ונשאר שם, וקיבל אזרחות בריטית ב-1952. הגלות התאימה לפרויקט: אדם שכתב בגרמנית על הפסיכולוגיה של תנועות המונים, חי את ימי המלחמה במדינה שהתנועה ההמונית הפציצה.
חייו האישיים באותם עשורים היו סבוכים. הוא ניהל רומנים עם האמנית והפסלת אנה מאהلر (Anna Mahler) והציירת מארי-לואיז פון מוטזיצקי (Marie-Louise von Motesiczky), והיה בין מאהביה של אייריס מרדוק (Iris Murdoch) – מערכות יחסים שעליהן שב וכתב, בחריפות, בספר הזיכרונות שפורסם לאחר מותו מסיבה בבליץ (Party in the Blitz). ב-1971 נישא להרה בושור (Hera Buschor), ונולדה לו בת, יוהנה.
ספר שלושים השנים
המון וכוח (1960) הוא המונומנט שלו והיצירה החריגה שלו. הוא שואל שאלות – מהו כוח, מהו המון, וכיצד הם קשורים – ומסרב לענות עליהן מנקודת מבט סוציולוגית. תחת זאת הוא נסמך על אנתרופולוגיה, מיתולוגיה, פסיכולוגיה, היסטוריה, פסיכואנליזה וספרות בעת ובעונה אחת, משתרع על פני מאות שנים ויבשות, וכולל פסיכולוגיה של המון, חוויה דתית, הפרלנויה של שליטים ופתולוגיה של כוח. הפסקה המצוטטת ביותר שלו מתחילה באימה האנושית הרגילה מפני מגע של זר, ומראה כיצד המון הופך אימה זו להקלה באמצעות צפיפות גרידא.
דבר בו אינו דומה למדע חברתי, וזו הנקודה וגם הבעיה. סוזן סונטג (Susan Sontag) כינתה אותו "הרהור מעניין מאוד, ולעתים קרובות עמוק"; סלמאן רושדי (Salman Rushdie) מצא את הידענות "מעוררת יראת כבוד באופן אמיתי". הוא כתב גם שלושה מחזות שעסקו באותו תפר של כוח ויהירות אנושית.
ספר Zכרונות ופרס נובל
בין 1977 ל-1985 פרסם קאנטי שלושה כרכים של אוטוביוגרפיה – הלשון המשוחררת (The Tongue Set Free), הלפיד באוזני (The Torch in My Ear) ו-משחק העיניים (The Play of the Eyes) – כאשר כרך רביעי הופיע לאחר מותו. הם, לפי תמימות דעים רבה, ספריו המהנים ביותר באופן טהור: דיוקן של חיי הרוח באירופה מבפנים, שנכתב בידי מי שהיה זר בכל חדר שאליו נכנס.
ב-1981 העניקה לו האקדמיה השוודית את פרס נובל לספרות "על כתביו המאופיינים בראייה רחבה, בעושר רעיונות ובכוח אמנותי". בריטניקה מסכמת את מה שזכה להכרה קונקרטית יותר: רגשות ההמונים, הפסיכופתולוגיה של הכוח, ומעמדו של הפרט הנמצא בעימות עם החברה.
מדוע קאנטי מכונה גאון
היכולת המסוימת היא סירוב לקבל גבולות דיסציפלינריים, המוחזק בסבלנות מונומניאקלית. קאנטי לקח שאלה שהייתה משותפת לסוציולוגיה, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה והיסטוריה – מה קורה לאדם הנספג בהמון – וענה עליה כפי שאף אחת מהן לא עשתה, במשך כ שלושים שנה, תוך התייחסות למיתולוגיה, אנתרופולוגיה, פסיכואנליזה, היסטוריה וספרות כאל עדויות קבילות במידה שווה. איש אחר לא ניסה זאת. כמעט איש לא היה מסוגל להחזיק שאלה אחת כל כך הרבה זמן ללא מחלקה אקדמית, מענק מחקר או מתודולוגיה לציית לה.
גם העובדה הלשונית חשובה. לאדינו תחילה, אחר כך בולגרית, אנגלית וצרפתית בילדותו, וגרמנית שנכפתה בגיל שבע על ידי אם אלמנה – ובשפה נרכשת זו, בגיל עשרים ותשע, כתב את אוטו דה פו.
הטענה הנגדית חמורה. המון וכוח אינו ניתן להפרכה. הוא אינו מציג טענות הניתנות לבדיקה, בוחר את ראיותיו באופן חופשי, ולא הייתה לו למעשה שום השפעה על המחקר האמפירי של התנהגות קולקטיבית; מדענים חברתיים העוסקים בהמונים בדרך כלל אינם קוראים אותו. קאנטי החזיק בדוקטורט בכימיה וללא הכשרה באף תחום שעליו כתב, מה שיצר את חירותו וגם את חוסר האחריות שבו. הוא כתב רומן אחד ואז הפסיק. ספרֵי הזיכרונות מפוארים וגם משרתים את עצמם, ו-מסיבה בבליץ הוא בחלקו אדם זקן הסוגר חשבונות. פסק הדין ההוגן ביותר הוא שקאנטי מעולם לא עשה מדע ומעולם לא טען שעשה זאת: הספר הוא אנתרופולוגיה דמיונית, וטענתו היא הטענה שהספרות טוענת – שהיא הופכת דבר מה לגלוי, ולא שהיא מוכיחה אותו.
מורשת
הוא השתקע בציריך משנות ה-70 של המאה ה-20 ומת שם ב-14 באוגוסט 1994, בגיל שמונים ותשעה. המוניטין שלו נשען על קונפיגורציה יוצאת דופן: סופר עם רומן אחד, הוגה דעות ללא דיסציפלינה, סופר גרמני שהיה בולגרי, ספרדי-יהודי ובריטי בדרכונו. המון וכוח מעולם לא נבלע באף תחום, וזו הסיבה שהוא עדיין נקרא – כל דור שצופה בהמון ההופך למשהו אחר חוזר אל האדם שעמד בתוך אחד כזה ב-1927 ומעולם הפסיק לחשוב עליו.