אליה סולימאן: קומדיה של הכבושים
הוא בקושי מדבר בסרטים של עצמו. אליה סולימאן מופיע כמעט בכולם כצופה שקט וחסר הבעה – דמות בסגנון באסטר קיטון הצופה בחיים הפלסטיניים סופגים אבסורד קטן אחד אחרי השני – ונותן לעולם סביבו לעשות את הדיבור, או לרוב, את אי-הדיבור. זוהי אסטרטגיה יוצאת דופן עבור קולנוען שהנושא שלו הוא אחד הסכסוכים המתווכחים ביותר עלי אדמות: הוא בנה אסתטיקה שלמה מתוך הימנעות מוויכוח.
מנצרת לניו יורק
סולימאן נולד ב-28 ביולי 1960 בנצרת, במה שהיה אז ישראל, עיר נוצרית פלסטינית שהעניקה לו חוויה מעצבת מוקדמת של זהות פלסטינית כמשהו שחיים תחת מדינה שלא הכירה בו במלואו. בתחילת שנות ה-80 עבר לעיר ניו יורק, שם בילה כעשור שקוע בסצנת הקולנוע הניסיוני של העיר, וביים במשותף את סרט המסה-דוקומנטרי Introduction to the End of an Argument מ-1990 עם ג'ייס סלום לפני שעשה סרט עלילתי קונבנציונלי משלו. אותו עשור בניו יורק חשף אותו למסורות קולנוע מבניות ואוונגרדיות הרחק מהקולנוע הערבי או הישראלי המרכזי, וזה ניכר בצורה המקוטעת והמבוססת על מערכונים שכל עבודתו שלאחר מכן תלבש.
בניית מחלקת קולנוע פלסטינית
סולימאן חזר לאזור ב-1994, התיישב בירושלים, וקיבל משרת הוראה באוניברסיטת ביר זית בגדה המערבית, שם בנה את מחלקת הקולנוע והמדיה של בית הספר במימון הנציבות האירופית – תרומה מוסדית יוצאת דופן עבור קולנוען הידוע יותר בעולם כיוצר (אוטר) מאשר כמנהל אקדמי. תקופת הוראה זו חפפה ליצירת סרטו העלילתי פורץ הדרך, והיא הציבה אותו במשך מספר שנים במרכזו של דור עולה של קולנוענים פלסטינים שהוכשרו לא בחו"ל אלא בבית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →כרוניקה של היעלמות ושיטת הווינייט
סרטו העלילתי מ-1996 כרוניקה של היעלמות, שצולם בנצרת ובירושלים, זכה בפרס הסרט הראשון הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של ונציה וביסס את השיטה שיישכלל בשלושת העשורים הבאים: סרט שנבנה לא כסיפור רציף אלא כסדרה של מערכונים קשורים באופן רופף, הנצפים בשתיקה כמעט מוחלטת, שבהם האבסורדים של מחסומים, מעקב וביורוקרטיה יומיומית מצטברים למשהו קרוב יותר לסאטירה מאשר לקולנוע מחאה. הוא המשיך עם התערבות אלוהית (2002), שזכה בפרס חבר השופטים ובפרס FIPRESCI בקאן והפך לאחד הסרטים הפלסטיניים המפורסמים ביותר בעולם, כשהסצנה המפורסמת ביותר שלו – בלון אדום הנושא את דמותו של יאסר ערפאת צף מעל מחסום ישראלי – הופכת רגע של מתח פוליטי לסלפסטיק שקט וטהור.
הזמן שנותר והיסטוריה משפחתית
הזמן שנותר (2009) העביר את שיטתו של סולימאן לעבר אוטוביוגרפיה מפורשת, תוך התחקות אחר חוויית משפחתו שלו בנצרת ממלחמת 1948 ועד שנותיה המאוחרות של אמו, וזכה בפרס הפנינה השחורה בפסטיבל הסרטים של אבו דאבי. עשור לאחר מכן, זה חייב להיות גן עדן (2019) שלח את בן דמותו השקט על המסך לנסוע מנצרת דרך פריז וניו יורק, תוך גילוי שהאבסורדים שקטלג בבית עקבו אחריו לכל מקום; הסרט הוקרן בבכורה בקאן והפך להגשה הרשמית של פלסטין לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. מבקרים הגיעו בעקביות לז'אק טאטי ובאסטר קיטון כנקודות התייחסות לתזמון הקומי הפיזי והכמעט חסר מילים שלו, השוואה שסולימאן עצמו הכחיש בפומבי גם כשהמבקרים ממשיכים לעשות זאת.
הוראה, נסיעות ובסיס בפריז
מאז 2008 סולימאן מלמד בבית הספר האירופי ללימודים מתקדמים בסאס-פה, שוויץ, ומרחיב את טביעת הרגל האקדמית שלו מעבר לביר זית, והוא חי כיום בעיקר בפריז עם אשתו, הזמרת והשחקנית הלבנונית יסמין חמדאן. הוא כיהן בחבר השופטים של פסטיבל הסרטים של קאן ב-2006, מקרה נדיר של קולנוען פלסטיני היושב בפאנל של הפסטיבל שהעניק שוב ושוב פרסים לעבודתו שלו. בשנת 2024 קיבל את פרס לב סרייבו של כבוד, ובראיונות סביב המלחמה שהחלה באוקטובר 2023 דיבר בכנות על שיתוק יצירתי, ואמר שהוא מצא את עצמו לא מסוגל לכתוב בתוך קנה המידה של הסכסוך המתמשך – הודאה פומבית נדירה מצד במאי שכל הקריירה שלו אורגנה סביב מציאת צורה קומית בדיוק לסוג כזה של קטסטרופה.
מדוע אליה מכונה גאון
הטענה נשענת על הישג אומנותי ספציפי ויוצא דופן: סולימאן מצא רגיסטר קולנועי – קומדיה פיזית שקטה כמעט לחלוטין ומתוזמרת בקפידה – המסוגל להחזיק זעם פוליטי והומור אבסורדי באותו פריים מבלי שאחד יבטל את השני, ברגע שבו רוב הקולנוע על פלסטין הגיע לפולמוס או לטרגדיה. הוא דיבר על עבודתו שלו במונחים של "כוריאוגרפיה" ו"מוזיקליות" ולא של משחק או מסר, ותיאר אינטליגנציה בימויית הקרובה יותר לאומן תזמון קומי מאשר למסאי פוליטי, למרות שנושא העיסוק שלו הוא פוליטי באופן בלתי נמנע. מבקרים המשווים אותו לקיטון וטאטי מצביעים על אותו דבר: מבנה בדיחה ויזואלי מהונדס בקפדנות, לא ויכוח אינטלקטואלי גולמי. מקרה הנגד הכנה הוא אמיתי – סולימאן עשה רק קומץ סרטים עלילתיים לאורך שלושים שנה, עובד ברגיסטר צר וניתן לזיהוי מיידי שחלק מהמבקרים מוצאים כחוזר על עצמו בין סרטים, והודאתו שלו מ-2023 שהוא כבר לא יכול לכתוב מרמזת שלשיטה יש גבולות כאשר החומר עולה על יכולתה של הסאטירה להכיל אותו. הגאונות שלו, אם המילה חלה, היא פורמלית: גילוי דקדוק קומי ספציפי למצב בלתי ניתן לתיאור אחרת, לא אינטלקט אנציקלופדי או טווח טכני.
מורשת
סולימאן נותר הקולנוען האחראי ביותר לביסוס הקולנוע הפלסטיני כמסורת אמנותית מוכרת בינלאומית ולא כז'אנר דוקומנטרי או הסברתי בלבד, לאחר שהוכיח בוונציה, בקאן ומעבר להם שסיפור של כיבוש יכול להיות מסופר דרך שתיקה קומית בצורה משכנעת לא פחות מאשר דרך עדות. דור של קולנוענים פלסטינים וערבים צעירים יותר עובד כיום במעגל הפסטיבלים הבינלאומי של הקולנוע, במידה לא מבוטלת מכיוון שהפרסים המוקדמים של סולימאן בוונציה ובקאן הוכיחו שקריירה כזו אפשרית מבלי להתפשר על נושא העיסוק למען נוחות. מבקר אחד, בסקירה של עבודתו המאוחרת, כינה אותה "כרוניקה של תמותה והישרדות, סרט קוצני ומורכב שהוא גם פשוט וכנה בצורה עוצרת נשימה" – תיאור שיכול לעמוד עבור הקריירה שלו ככלל: סרטים שנבנו כמעט מכלום, האומרים, דרך שתיקתם הכמעט מוחלטת, יותר ממה שקולנוע רועש יותר על אותו נושא מצליח בדרך כלל.