אדמונד ג'יימס דה רוטשילד (Edmond James de Rothschild): הבנקאי שקנה מולדת
בשנת 1882 הפנה בנו הצעיר של שושלת הבנקאות העשירה בצרפת את גבו לרכישת תחריטים והחל לרכוש קרקעות חקלאיות באימפריה העות'מאנית. הוא מעולם לא הצטרף לתנועה הציונית — הוא נותר מחוץ לה ודחה את הציונות המוסדית והאידיאולוגית — והוא עצמו לא התיישב בארץ ישראל. עם זאת, המתיישבים שם כינו אותו "הנדיב הידוע", ובאפריל 1954 הועברו עצמותיו מבית הקברות פר לשז (Père Lachaise) לישראל, שם הובא למנוחות בטקס ממלכתי בקבר השוכן על צלע הר ברמת הנדיב.
רוטשילד שלא רצה בבנק
אדמונד ג'יימס דה רוטשילד נולד ב-19 באוגוסט 1845 בבולון-בייין-קור (Boulogne-Billancourt), בן הזקונים של ג'יימס מאיר דה רוטשילד (James Mayer de Rothschild), פטריארך הענף הצרפתי של המשפחה, ושל בטי פון רוטשילד (Betty von Rothschild). הוא התבגר במהלך ימי הרפובליקה השנייה והקיסרות השנייה, ושירת במשמר הנייד (Garde Mobile) במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה. בשנת 1877 נשא לאישה את אדלהייד פון רוטשילד (Adelheid von Rothschild) מנאפולי, בתו של וילהלם קרל פון רוטשילד (Wilhelm Carl von Rothschild); לזוג נולדו שלושה ילדים — ג'יימס ארמנד אדמונד, מוריס אדמונד קארל ומרים קרוליין אלכסנדרין.
העובדה המכוננת בחיי עבודתו היא שלילית: הוא לקח חלק פעיל מועט בבנקאות. הבית שנשא את שמו התנהל בלעדיו. מה שהעסיק את אדמונד במקום זאת הייתה השאלה למה ניתן להמיר הון שעבר בירושה, ולאורך תשעה עשורים הוא השיב עליה בשלוש דרכים — אמנות, מדע ומדינה.
ארבעים אלף תחריטים
רוטשילד אסף את אחד מאוספי ההדפסים הפרטיים הגדולים באירופה: כ-40,000 תחריטים, קרוב ל-3,000 רישומים ו-500 ספרים מאוירים, כולל יותר ממאה יצירות של רמברנדט (Rembrandt). הוא הוריש את האוסף למוזיאון הלובר (Louvre), אם כי חלקו עבר לבנו וכיום הוא נמצא באחוזת וודסדון (Waddesdon Manor) תחת הנאמנות הלאומית (National Trust). הוא כיהן באקדמיה לאמנויות יפות (Académie des Beaux-Arts). בשנת 1898 הזמין את אדריכל האוניות ג'ורג' לנוקס ווטסון (George Lennox Watson) לבנות את יאכטת הקיטור "אטמה" (Atmah) במשקל 1,665 טון, אשר נשאה אותו לסיורים ברחבי העולם עד שנת 1939, חמש שנים לאחר מותו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בניית מוסדות המדע הצרפתי
רשימת המוסדות שרוטשילד הקים או היה שותף להקמתם נקראת כמפתח לחיי האינטלקט הצרפתיים של המאה העשרים: מכון אנרי פואנקרה (Institut Henri Poincaré); המכון לביולוגיה פיזיקו-כימית (Institut de Biologie physico-chimique), שהיה מבשרו של המרכז הלאומי למחקר מדעי (Centre National de la Recherche Scientifique); קאסה ולאסקס (Casa Velázquez) במדריד; המכון הצרפתי בלונדון; ובשנת 1907, האגודה לידידי המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע בצרפת. הוא מימן גם ארכיאולוגיה בשטח, ונתן חסות לחפירות של שארל סימון קלרמון-גנו (Charles Simon Clermont-Ganneau) במצרים, אז'סטש דה לורי (Eustache de Lorey) בסוריה העות'מאנית, ריימון וייל (Raymond Weill) בארץ ישראל ויהודית מרקה-קראוזה (Judith Marquet-Krause) בתל (Et-Tell). במקום שבו פטרונים אחרים תרמו כסאות באקדמיה, רוטשילד הקים מבנים ושילם על חפירות.
המושבות
החל משנת 1882 עברה תשומת ליבו באופן מכריע מזרחה. הוא מימן את הקמת ראשון לציון והמשיך לממן מושבות חקלאיות, כרמים ושני יקבים משמעותיים, בראשון לציון ובזכרון יעקב. הוא לא הסתפק בחקלאות. בשנת 1892 כספו הקים את מפעל הזכוכית "מזאגה" (Mizaga) בטנטורה כדי לספק בקבוקים ליקבים — מפעל שתואר כמפעל הראשון בבעלות יהודית בארץ ישראל העות'מאנית. הוא תמך במחקר בתחום החשמל ומימן תחנת כוח חשמלית. בשנת 1924 הוא הפך את כל המפעל לארגון פיק"א (Palestine Jewish Colonization Association), שרכש יותר מ-125,000 דונם והשיק מגוון מיזמים עסקיים.
הכסף היה משמעותי בשל העיתוי שבו הגיע. תרומותיו של רוטשילד היו הבסיס הפיננסי של העלייה הראשונה, גל ההתיישבות היהודי הראשון בארץ ישראל, ותשתית התיישבותית זו התגלתה כחיונית להקמתה העתידית של מדינת ישראל.
השאלה הערבית
התנהלותו בנוגע לאוכלוסייה הערבית של ארץ ישראל אינה מתיישבת בקלות. ההיסטוריון אלברט מ' הימסון (Albert M. Hyamson) כתב כי "רוטשילד הכיר בכך שהאינטרס העליון של יהודי ארץ ישראל הוא האמון והידידות של שכניהם הערבים". עם זאת, בשנת 1931 הוא הציע ליהודה מאגנס קו נוקשה בהרבה: "עלינו להחזיק אותם (את הערבים) ביד חזקה". שלוש שנים לאחר מכן, במכתב לחבר הלאומים, כתב כי "המאבק לשים קץ ליהודי הנודד, לא יכול להוביל ליצירת הערבי הנודד". שני המשפטים אינם יכולים לייצג דעה מגובשת אחת. הקריאה ההגונה מצביעה על פטרנליסט שנטה לשנות את דעתו.
מדוע אדמונד מכונה גאון
המילה, המיושמת כאן, אינה קשורה כמעט לבינה במובן המקובל. דבר ברשומות אינו זוקף לזכותו של רוטשילד גילוי, תיאוריה או יצירה מקורית. הכישרון שלו היה סוג של דמיון מעשי נדיר מכפי שהוא נשמע: היכולת להתבונן בפרויקט שכולם הגדירו אידיאולוגית ולהתייחס אליו במקום זאת כאל בעיה הנדסית וכלכלית. הוא לא התעניין בציונות כתנועה ודחה את מוסדותיה, ובדיוק בגלל זה הוא שאל שאלות אחרות — לא למי שייכת האדמה הזו, אלא מה יצמח עליה, למה יהפכו הענבים, מי מייצר את הבקבוקים, מאיפה מגיע הכוח. השרשרת הנמשכת מכרם ליקב למפעל זכוכית לתחנת כוח היא חשיבה של בונה מערכות, לא של נדבן החותם על צ'קים.
טענת הנגד ממשית ויש להציגה בבהירות. הוא ירש כל פרנק שהשקיע; הון עצום גורם לשיקול דעת רגיל להיראות בעל חזון. דעותיו על האוכלוסייה הערבית נעו בין פטרנליזם לכפייה בתוך שלוש שנים. ושום סמכות בת זמנו לא מכנה אותו גאון: התארים שאסף — הברון, הנדיב הידוע, אבי היישוב — הם אוצר מילים של הכרת תודה, לא של אינטלקט. מה שהיה לו זה כסף, אופק זמן ארוך באופן יוצא דופן, ועקשנות להמשיך לשלם במשך עשורים לפני שמשהו עבד.
הנדיב הידוע
הוא נפטר ב-2 בנובמבר 1934 בטירת רוטשילד בבולון-בייין-קור, בגיל שמונים ותשע. הוא נקבר בפר לשז, ובאפריל 1954 הועבר לרמת הנדיב ליד חיפה, שם הוקמו גני זיכרון ונוסדה קרן "יד הנדיב" כדי להמשיך את פועלו. ישראל הנפיקה מטבע יום העצמאות לזכרו בשנת 1982, במלאת מאה שנה לפרויקטים הראשונים שלו בארץ ישראל, והציבה את דיוקנו על שטר 500 השקלים בין השנים 1982-1986. שדרות רוטשילד עוברות בתל אביב; רחוב רוטשילד ומרכז קניות (מאז 1996) נושאים את שמו בראשון לציון; פארק נושא את שמו בבולון-בייין-קור. זכרון יעקב ובנימינה קרויות על שם אביו ועל שמו. עיזבונו של בנו מימן את בניין הכנסת. עבור אדם שסירב להצטרף לתנועה, המפה חתומה באופן יסודי להפליא.