אדמונד או'בריאן: האיש שדיווח על הרצח של עצמו
הסרט "D.O.A." (אנ') נפתח באדם שנכנס לתחנת משטרה כדי לדווח על רצח. כששואלים אותו מי נרצח, הוא משיב: "אני". פרנק ביגלו הורעל ברעל איטי וזוהר ונותר לו אולי יום אחד לגלות מי עשה זאת ולמה. התפקיד דרש שחקן שיכול לגלם אימה, תשישות ומיומנות עקשנית בו-זמנית במשך תשעים דקות, ללא כל מסגרת זוהרת, ושיכול להזיע באופן משכנע מול המצלמה. אדמונד או'בריאן היה מסוגל לעשות את כל זה. הוא בנה סביב זה קריירה של ארבעים שנה.
ברוקלין, שביעי מתוך שבעה
אימון ג'וזף או'בריאן (Eamon Joseph O'Brien) נולד בברוקלין ב-10 בספטמבר 1915, הילד השביעי והצעיר ביותר של אגנס בולדווין וג'יימס או'בריאן, מהגרים אירים מטאלו (Tallow), מחוז ווטרפורד. אביו מת כשהיה בן ארבע. אחיו ליאם הפך לסופר, ולימים סיפק לו חומרים.
הוא החזיק מעמד שישה חודשים באוניברסיטת פורדהם לפני שמלגה לקחה אותו לבית הספר לתיאטרון של ה-Neighborhood Playhouse, שם בילה שנתיים בלימודים תחת סנפורד מייזנר לצד בטי גארט. הוא עבד גם עם ה-Columbia Laboratory Players, להקה שתרגלה אותו בשייקספיר. זהו בסיס קפדני באופן יוצא דופן עבור אדם שיבלה את רוב חייו בסרטי פשע, וזה ניכר בכל דבר שעשה.
מרקוציו והמרקורי
הופעת הבכורה שלו בברודוויי הגיעה בגיל עשרים ואחת, במחזה "Daughters of Atreus" (אנ') בשנת 1936. הוא הצטרף ללהקת "מרקורי פליירס" (Mercury Players) של אורסון ולס ב-1937. הוא גילם את קברן ב"המלט" ואת מרקוציו ב"רומיאו ויוליה" לצד לורנס אוליבייה וויוויאן לי — אחד מתפקידי המשנה הגדולים בשפה, לצד שחקן הבמה המפורסם ביותר של התקופה — והופיע במחזה "The Star Wagon" (אנ') של מקסוול אנדרסון עם ליליאן גיש ובורגס מרדית'. במהלך המלחמה שירת בחיל האוויר של צבא ארצות הברית וסייר במשך שנתיים בהפקה הצבאית "Winged Victory" (אנ'), כשהוא חולק את הבמה עם מריו לנצה הצעיר.
הוליווד, והסוג הלא נכון של פנים
אולפני RKO החתימו אותו ב-1939 וליהקו אותו כגרינגואר, משורר הרחוב הפזיז, ב"הגיבן מנוטרדאם" — תפקיד ראשי רומנטי. הוא עשה קומדיה עם לוסיל בול וג'ורג' מרפי בסרט "A Girl, a Guy, and a Gob" (אנ'), וכיכב לצד ננסי קלי ב"Parachute Battalion" (אנ'), לה נישא ב-1941; הנישואים נמשכו שנה.
שלב השחקן הראשי מעולם לא תפס באמת. מה שהחליף אותו היה טוב יותר. בשובו לאוניברסל לאחר המלחמה, הפך או'בריאן לאחד הפנים המגדירות של הפילם נואר האמריקאי: חוקר הביטוח היוזם ג'ים רירדון ב"הרוצחים" (The Killers) ב-1946, לאחר מכן ב"הקורים" (The Web) ו"חיים כפולים" (A Double Life) ב-1947, ואז ביגלו ב"D.O.A.". האחים וורנר החתימו אותו בסוף 1948 וליהקו אותו לצד ג'יימס קאגני ב"פסגת חום" (White Heat), שם גילם את השוטר הסמוי האנק פאלון המתחזה לויק פארדו. או'בריאן זכר את הכוונה של קאגני אליו על הסט — טפיחה על החזה וההוראה, "שחק את זה מכאן, ילד" — עצה על אותנטיות מול טכניקה שנראה כי מעולם לא שכח.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בתחילת שנות ה-50 משקלו החל להשתנות לרעה והעבודה התמעטה. הוא שם לב: היוקרה של סרטיו וצוות השחקנים שלו, כך אמר, החלה לדעוך. הוא נסחף לתפקידי אופי, והיה כנה לגבי הסיבה לכך שהמשיך לקחת סרטי פשע במקום דרמות רציניות — "גיליתי שזה משתלם."
אוסקר מולדון
ג'וזף ל. מנקייביץ' הציל אותו ב-1954 כשליהק אותו כאוסקר מולדון בסרט "הרוזנת היחפה" (The Barefoot Contessa): סוכן עיתונות הוליוודי חנפן ומזיע תמידית, דיוקן של השפלה עצמית מקצועית. תפקיד זה זיכה את או'בריאן בפרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר. עשר שנים לאחר מכן הוא היה מועמד שוב, על "שבעה ימים במאי" (Seven Days in May), כסנאטור שתיין שמתגלה כמצפון של הסרט.
המגוון שביניהם הוא ההוכחה האמיתית. קאסקה ב"יוליוס קיסר" ב-1953. וינסטון סמית' — הגיבור של הרומן של אורוול — ב"1984" של 1956. גנגסטר בסגנון דיימון ראניון ב"The Girl Can't Help It" (אנ') באותה שנה. עיתונאי שיכור, דאטון פיבודי, בסרטו של פורד "האדם שירה בליברטי ואלאנס". פורע החוק המרוסק והמצחקק פרדי סייקס ב"חבורת הפראים" (The Wild Bunch) של פקינפה ב-1969. ולבסוף, בחזרה למקום שבו התחיל, בסרטו הלא גמור של אורסון ולס "צדו האחר של הרוח" (The Other Side of the Wind), שיצא ב-2018, שלושים ושלוש שנים לאחר מותו.
רדיו, טלוויזיה, ושני סרטים משלו
מפברואר 1950 עד אוקטובר 1952 הוא כיכב ברדיו CBS כדמות הראשית ב-"Yours Truly, Johnny Dollar" (אנ') — חוקר ביטוח קשוח — ב-103 פרקים של חצי שעה במשך שלושים ואחד חודשים. הוא עבד ללא הרף בדרמות טלוויזיה בשידור חי: "Pulitzer Prize Playhouse" (אנ'), "Lux Video Theatre" (אנ'), "Schlitz Playhouse of Stars" (אנ'), "Playhouse 90" (אנ'), ובהמשך "Sam Benedict" (אנ'), שבו כיכב במשך עשרים ושמונה פרקים ב-1962–63. כדי להוביל את סדרת הפשע בסינדיקציה "Johnny Midnight" (אנ') ב-1959, המפיקים גרמו לו לרדת לפחות חמישים פאונד בדיאטה צמחונית חריפה ללא אלכוהול.
הוא גם ביים: "Shield for Murder" (אנ') ב-1954, בבימוי משותף, ואת סרט הניאו-נואר "Man-Trap" (אנ') ב-1961 עם ג'פרי האנטר וסטלה סטיבנס. ב-1958 הוא ביים וכיכב בדרמת טלוויזיה שנכתבה על ידי אחיו ליאם.
למה אדמונד מכונה גאון
או'בריאן אבחן את עצמו בצורה מדויקת יותר מכל מבקר. "אנשים לעולם לא אומרים 'זה תפקיד של אדי או'בריאן'", ציין. "הם אומרים, 'זה תפקיד שאדי או'בריאן יכול לשחק'." ההבחנה הזו היא כל העניין. כוכבים מחזיקים פרסונה ומכופפים את החומר לעברה; או'בריאן כמעט ולא החזיק כזו, ובמקום זאת כיופף את עצמו לעבר החומר. היכולת הספציפית היא סוג נדיר של מחיקה עצמית בשילוב עם שליטה טכנית מוחלטת — וזו אמנות, לא אינטלקט, אף שהיא נבנתה על הכשרה אינטלקטואלית אמיתית תחת מייזנר ועל שנים של שייקספיר.
באופן קונקרטי, המיומנות כללה ניהול כלים. הוא תיאר את פילוסופיית העבודה שלו כשמירה על "הכלים שלך מוכנים — הגוף שלך, הקול שלך, הדיבור שלך". הוא השתמש בכל השלושה כמשתנים: עלייה והורדה של חמישים פאונד כדי להתאים לתפקיד, הפעלת אותה יכולת מפורסמת למאמץ נראה לעין — הוא התמחה, כפי שמציין אחד הפרופילים, בתפקידים הדורשים זיעה — ונשיאת קול קלאסי מאומן לתוך סרטים שלא דרשו זאת. ההוכחה היא הטווח. מרקוציו לצד אוליבייה, וינסטון סמית', קאסקה, רואה חשבון מורעל, סוכן עיתונות חנפן, סנאטור ושודד זקן חסר שיניים במערבון של פקינפה אינם וריאציות על טיפוס. הם אנשים שונים.
טיעון הנגד אמיתי והוא חצי הודה בו. או'בריאן מעולם לא נשא סרט גדול לבדו; האוסקר שלו הגיע על תפקיד משנה ראוותני ולא על העבודה המתמשכת ב-"D.O.A.", שהיא ההופעה שאנשים באמת זוכרים. הוא הודה שלקח סרטי פשע כי הם שילמו, והערכתו שלו לגבי שנות ה-50 — חומרים דועכים, צוותים דועכים — הייתה מדויקת. שני קרדיטי הבימוי שלו לא הגיעו לשום מקום. הוא איש מקצוע עליון ושחקן משנה מהמעלה הראשונה, שזה לא אותו דבר כמו אמן ששינה את הצורה. מה שהוא מציע במקום זאת הוא הטיעון שיכולת הסתגלות ללא רבב, שנשמרה על פני במה, רדיו, קולנוע וטלוויזיה במשך ארבעה עשורים, היא עצמה סוג של גאונות.
מורשת
הוא זכה בשני פרסי גלובוס הזהב וקיבל שני כוכבים בשדרת הכוכבים של הוליווד, שניהם הוקדשו ב-8 בפברואר 1960 — סרטי קולנוע ב-1725 ויין סטריט, טלוויזיה ב-6523 הוליווד בולווארד. הוא נשא את השחקנית אולגה סן חואן (Olga San Juan) ב-1948; נולדו להם שלושה ילדים, ברידג'ט, מריה וברנדן, והם התגרשו ב-1976. מחלת האלצהיימר השתלטה עליו בסוף שנות ה-70, וזיכרונה של בתו מריה מביקור אצלו ב-1983, כשהוא בכותונת כפייה בבית חולים לוותיקי מלחמה, צורח, הוא בין הסיומים העגומים בהוליווד. הוא מת ב-8 במאי 1985 באינגלווד, קליפורניה, בגיל שישים ותשע. "D.O.A." מעולם לא יצא מהפצה.