אדית סיטוול: המשוררת שהפכה את עצמה לאנדרטה
בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, ישב קהל בלונדון מול מסך צבוע בזמן שקול, שהוגבר באמצעות מגפון שבצבץ מתוך חור בבד, הקריא שירה מופשטת לצלילי מוזיקה. המשוררת הייתה בלתי נראית לפי התכנון. התגובה הייתה מבוכה, ו-Façade (פאסאדה) – מילים מאת אדית סיטוול (Edith Sitwell), מוזיקה מאת ויליאם וולטון (William Walton) הצעיר – הפך לניסוי הידוע ביותר לשמצה בשירה האנגלית שבין שתי מלחמות העולם. היא הייתה בת שלושים וחמש, גובהה היה כ-1.80 מטר, היא התלבשה כמו דמות משושלת פלנטג'נט (Plantagenet), ובילתה את כל ילדותה בכך שאמרו לה שהיא אכזבה.
רנישו (Renishaw)
אדית סיטוול נולדה ב-7 בספטמבר 1887 בסקרבורו, בצפון ריידינג של יורקשייר, בתם הבכורה והבת היחידה של סר ג'ורג' סיטוול (Sir George Sitwell), ברונט ה-4 – מומחה לגנאלוגיה וגינון נוף – ושל ליידי אידה אמילי אוגוסטה דניסון (Lady Ida Emily Augusta Denison). אחיה אוסברט (Osbert) וסאצ'וורל (Sacheverell), שניהם סופרים לעתיד, נולדו ב-1892 וב-1897.
היא תיארה את ילדותה כאומללה ביותר, והפרטים מאששים זאת. אמה הייתה נתונה להתפרצויות זעם נוראיות; אביה היה מרוחק, וחשד במום בעמוד השדרה של בתו, ולכן הגיש אותה ל"טיפול" שכלל נעילתה בתוך מסגרת ברזל. היא כתבה מאוחר יותר שהוריה תמיד היו זרים לה. החינוך האמיתי שלה הגיע מהלן רות'ם (Helen Rootham), שהגיעה כאומנת שלה בשנת 1903 ונותרה הקשר המרכזי בחייה.
בריחה
השיר הראשון, "השמשות הטבועות" (The Drowned Suns), הופיע ב-Daily Mirror בשנת 1913. בשנה שלאחר מכן, בהיותה בת עשרים ושש, עזבה סיטוול את משפחתה ועברה לדירה צנועה בפמברידג' מנסיונז (Pembridge Mansions), בייזווטר, כשהיא לוקחת את רות'ם איתה. זו הייתה כתובת לא ראויה לציון והיא הפכה למפקדה.
מ-1916 עד 1921 היא ערכה את Wheels (גלגלים), אנתולוגיה שנתית שהופקה עם אחיה, אשר הציבה את שלושתם כסיעה מודרנית במודע – "הסיטוולים" (The Sitwells), מותג לא פחות מאשר משפחה. הם היו צעירים, אריסטוקרטים, עוינים לשירה הפסטורלית הג'ורג'יאנית, וטובים מאוד בלעורר דיבור סביבם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →*Façade* ואילך
Façade (1922) היה הניסוי שהגדיר אותה. השירים נבנו לא בשביל משמעות אלא בשביל צליל: מקצב, אלטרציה וצבעי תנועות שטופלו כפי שמלחין מטפל בתווים, ולאחר מכן הולחנו למוזיקה של וולטון והוקראו בעילום שם דרך מגפון. הציבור לא ידע מה לעשות עם זה. הזמן היה חסד איתה, והיצירה שורדת כאחת מיצירות האוונגרד האמיתיות הבודדות שהופקו באנגליה בשנות ה-20.
Gold Coast Customs (1929) היה הספר הקשה והטוב יותר: מקצבי תוף וג'אז המניעים שיר על הברבריות שמתחת למלאכותיות המתורבתת. הוא הוכיח שניסויי הסאונד לא היו טריק מסיבות אלא טכניקה שהיא יכלה ליישם על חומרים רציניים.
הטורבנים והאויבים
היא מעולם לא נישאה. בסביבות 1914 היא הייתה קשורה לצייר הצ'יליאני אלברו דה גווארה (Álvaro de Guevara), שתואר על ידי אלו שהכירו אותו כאלים, לא יציב ומכור לאופיום; בסוף שנות ה-20 היא הייתה מאוהבת, ללא מענה, בזיגפריד שסון (Siegfried Sassoon); ומ-1927 היא קיימה מסירות של שלושים שנה לצייר הרוסי פאבל טליצ'ב (Pavel Tchelitchew), שלקח את כספה ותשומת לבה והשאיר את תקוותיה תלויות.
גובהה היה כ-1.80 מטר והיא הייתה זוויתית, היא התלבשה בבדים ברוקאד וקטיפה, טורבנים מזהב וטבעות כבדות – תכשיטים שמוחזקים כיום במוזיאון ויקטוריה ואלברט. התלבושת הזמינה התקפות והיא החזירה אש בהנאה. את אף. אר. ליוויס (F. R. Leavis) היא פסלה כ"טיפוס קטן, קטנוני, מתבכיין ומעצבן". ג'פרי גריגסון (Geoffrey Grigson) כינה אותה "ג'יין הזקנה" ב-New Verse; נואל קאוורד (Noël Coward) סאטירי את האחים כ"משפחת ויטלבוט השוויצרית" (the Swiss Family Whittlebot) ב-1923, אם כי הוא וסיטוול עשו בסופו של דבר שלום. כמעט לבדו בין הסופרים המבוססים, שסון הגן עליה ב-1922: "אוברי בירדסלי (Aubrey Beardsley) ניצח את כל הטיפשים של זמנו. מיס סיטוול תעשה אותו דבר." היא לעולם לא שכחה זאת, ואמרה לו שהוא "האדם היחיד שעשה אי פעם משהו בשביל השירה שלי".
היא כתבה פרוזה, כדבריה, פשוט בשביל הכסף, ועשתה זאת היטב: אלכסנדר פופ (1930), אקסצנטריים אנגלים (1933), ויקטוריה של אנגליה (1936), ספרי אליזבת הראשונה תרועה לאליזבת (1946) ו-המלכות והכוורת (1962), ורומן אחד, אני חיה תחת שמש שחורה (1937), שנשאב מחייו של סוויפט. דירתה הייתה מרכז לצעירים: היא חנכה את דילן תומאס (Dylan Thomas) ודנטון ולץ' (Denton Welch), ועזרה להוציא לדפוס את שיריו שלאחר המוות של וילפרד אוון (Wilfred Owen).
שירי המלחמה
מלחמת העולם השנייה הפכה אותה למשוררת גדולה. כשהיא כותבת לאור מנורת שמן ברנישו הול, היא הפיקה את שירי רחוב (1942), שיר הקור (1945) ו-צלו של קין (1947). "עדיין יורד הגשם" (Still Falls the Rain), על הבליץ בלונדון, הוא שירה המפורסם ביותר והולחן מאוחר יותר על ידי בנג'מין בריטן (Benjamin Britten). שיפוטה של בריטניקה מסמן את השינוי במדויק: משוררת אנגלית ש"זכתה תחילה לתהילה על מלאכותיות הסגנון שלה, אך הופיעה במהלך מלחמת העולם השנייה כמשוררת בעלת עומק רגשי ודאגות אנושיות עמוקות".
מדוע אדית מכונה גאונה
הטיעון נשען על האוזן יותר מאשר על האינטלקט. היכולת הייחודית של סיטוול הייתה להתייחס לאנגלית כמדיום קולי – לשמוע שורה כפי שמלחין שומע משפט מוזיקלי, ולבנות שירים שהלוגיקה שלהם היא קצבית וטונאלית לפני שהיא סמנטית. Façade הוא ההדגמה הטהורה; Gold Coast Customs מראה את אותו הציוד המיושם על ויכוח מוסרי. מבקרים שאינם אוהבים שום דבר אחר בה הודו בדרך כלל בטכניקה המוצקה ובאומנות המוקפדת שלה, ושירי המלחמה זיכו אותה בפסק הדין של בריטניקה שהיא הגיעה לעומק רגשי אמיתי. הממסד הסכים בסוף: תואר DBE ב-1954, וב-1963 האישה הראשונה אי פעם שהפכה לעמיתת ספרות על ידי החברה המלכותית לספרות.
טיעון הנגד הוא שהיא הייתה מקדמת עצמית מעולה שהמוניטין שלה הצטמק מאז מותה. גריגסון וליוויס חשבו שעבודתה היא רעש ריק הלבוש בטורבן, וההאשמה שהאפקטים מעוררים פרובוקציה במכוון ולא מורגשים דבקה ב-Façade בפרט. היא לא כתבה ביקורת בעלת משקל מתמשך, לא ייסדה בית ספר, וכיום קוראים אותה בעיקר בשביל שניים או שלושה שירים. הוגן גם לומר ש"גאונות" נקשרה אליה בחלקה דרך הופעה – הגובה, הטבעות, הפיודים – ושהיא טיפחה זאת. פסק הדין המגן הוא שהיא הייתה חדשנית טכנית אמיתית בפרוזודיה האנגלית שקרה שהייתה גם אישיות תיאטרלית גדולה, ושהשני גרם נזק ניכר לקבלת הראשון.
מורשת
היא התגיירה לנצרות קתולית באוגוסט 1955, וביקשה מאוולין וו (Evelyn Waugh) לשמש כסנדק שלה. מחלת מפרקים הושיבה אותה בכיסא גלגלים בערך מ-1957; קריאת השירה האחרונה שלה הייתה ב-1962. היא מתה בבית החולים סנט תומאס, למבת', ב-9 בדצמבר 1964, בגיל שבעים ושבע, והיא קבורה בווידון לואיס (Weedon Lois) בנורת'המפטונשייר. מאמריה נמצאים במרכז הארי רנסום (Harry Ransom Center) בטקסס ולוח כחול מסמן את דירתה בהמפסטד. מה ששורד בצורה המהימנה ביותר הוא העבודה שעשתה עבור הכתיבה של אנשים אחרים – תומאס, ולץ', אוון – וההוכחה, שניתנה על ידי אישה שאביה ניסה ליישר במסגרת ברזל, שניתן לבנות שירה אנגלית מצליל טהור ועדיין שתהיה לה משמעות.