אדית פיאף: מטר ארבעים ושתיים, נשמעת עד השורה האחרונה
כשמתה באוקטובר 1963, התנועה בפריז נעצרה. שארל אזנבור (Charles Aznavour), שחב לה את הקריירה שלו, אמר שזו הייתה הפעם היחידה מאז סוף מלחמת העולם השנייה שהעיר נעצרה כליל. רבבות עמדו לאורך מסלול הלוויה ויותר ממאה אלף איש הצטופפו בפר לשז (Père Lachaise). הכנסייה הקתולית סירבה לערוך לה מיסה של יום הדין. נדרשו לכנסייה חמישים שנה כדי לשנות את דעתה.
בית הבושת בברנה
היא נולדה בשם אדית ג'ובנה גסיון (Édith Giovanna Gassion) ב-19 בדצמבר 1915 בבית החולים טנון (Hôpital Tenon) בפריז, ונקראה על שמה של אדית קאוול (Edith Cavell), האחות הבריטית שהגרמנים הוציאו להורג באותו אוקטובר בגין עזרה לחיילי בעלות הברית להימלט. אביה, לואי אלפונס גסיון (Louis Alphonse Gassion), היה לוליין רחוב מנורמנדי. אמה, אנטה מייאר (Annetta Maillard), שרה ועבדה בקרקסים תחת שם הבמה לין מרסה (Line Marsa), ונטשה אותה בלידתה.
לאחר תקופה אצל סבתה מצד אמה בנורמנדי, פיאף גדלה בבית הבושת של משפחת אמה בברנה (Bernay), שם – התיעוד בנושא זה בוטה – כעשר הנשים שעבדו במקום סייעו בטיפול בה. בין הגילאים שלוש לשבע נאמר כי הייתה עיוורת עקב דלקת בקרנית. ההסבר שנתנה להחלמת מאור עיניה היה שהיצאניות מימנו עלייה לרגל לסנט תרז מליזייה (Saint Thérèse of Lisieux), וכי היא זכתה להחלמה ניסית.
בגיל ארבע-עשרה לקח אותה אביה לרחובות צרפת עם מופע הלוליינות שלו, והיא החלה לשיר לפני העוברים ושבים. בגיל חמש-עשרה פגשה את סימון ברטו (Simone Berteaut), והשתיים עבדו יחד ברחובות במשך שנים. בגיל שבע-עשרה נולדה לה בת, מרסל, שמתה מדלקת קרום המוח בגיל שנתיים.
לפּלֶה
בשנת 1935 שמע אותה בעל מועדון לילה בשם לואי לפּלֶה (Louis Leplée) שרה ברחוב. היא הייתה בגובה 142 סנטימטרים – ארבע רגל ושמונה אינץ' – ומבועתת. הוא תיאר את קולה כ-comme un moineau, כמו דרור, והעניק לה את שם הבמה לה מום פיאף (La Môme Piaf), סלנג פריזאי שפירושו בערך הילדה הדרור, עם נימה קלה של לגלוג. הוא גם הורה לה ללבוש שמלה שחורה פשוטה, שמעולם לא הפסיקה ללבוש. הוא פרסם את הופעת הבכורה שלה בעוצמה, עם ג'אנגו ריינהארדט (Django Reinhardt) בלהקה ונורברט גלנצברג (Norbert Glanzberg) על הפסנתר. שני התקליטים הראשונים שלה הופיעו באותה שנה, אחד מהם נכתב על ידי מרגריט מונו (Marguerite Monnot), שהפכה לשותפתה המוזיקלית הקרובה ביותר.
באפריל 1936 נרצח לפּלֶה על ידי אנשי העולם התחתון שהיו מקושרים לפיאף. היא תושאלה כחשודה אפשרית וזוכתה, אך העיתונות גרמה נזק כבד. כדי להשתקם היא הביאה את רמון אסו (Raymond Asso), שהפך למאהבה, ניתק אותה מהקשרים המסוכנים שלה, שינה את שמה לאדית פיאף, וגרם למונו לכתוב חומרים השאובים מהחיים שבאמת חיה. זהו הרגע שבו הומצאה האמנית: זמרת רחוב שעוצבה מחדש כקולו של השאנסון ריאליסט (chanson réaliste), שירי אהבה, אובדן והביבים.
הכיבוש
תהילתה גברה תחת הכיבוש הגרמני, והנסיבות לא היו נקיות. היא שרה במועדוני לילה ובבתי בושת שבהם ביקרו קצינים גרמנים ומשתפי פעולה צרפתים – לה שבאנה (Le Chabanais), לה ספינקס (Le Sphinx), וואן טו טו (One Two Two). היא הצטרפה לסיבוב הופעות בברלין בחסות גרמנית. עד 1942 יכלה להרשות לעצמה דירת יוקרה ברובע ה-16, מעל מועדון לילה ובית בושת סמוך למפקדת הגסטפו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →באוקטובר 1944 היא הובאה בפני בית דין לטיהור משפטי (épuration légale), עם תוכניות להחרים אותה מהרדיו. מזכירתה אנדרה ביגאר (Andrée Bigard), חברת המחתרת, העידה לטובתה: פיאף הופיעה במחנות שבויי מלחמה וסייעה לשבויים להימלט, ושילמה כדי להעביר את המלחין היהודי מישל אמיר (Michel Emer) – שכתב את "L'Accordéoniste" – למקום מבטחים לפני שהכיבוש הידק את אחיזתו. היא זוכתה, ובדצמבר כבר שרה לחיילי בעלות הברית במרסיי לצד איב מונטאן (Yves Montand).
השירים
"La Vie en rose" (1945), שמילותיו נכתבו על ידה בחודשים שלאחר תום המלחמה, נכנס להיכל התהילה של הגראמי ב-1998. סביבו עומדים "L'Accordéoniste" (1940), "Hymne à l'amour" (1949), "Padam, padam..." (1951), "La Foule" (1957), "Milord" (1959), ו-"Non, je ne regrette rien" (1960), שהושמע לראשונה באולימפיה ב-1961 במהלך סדרת קונצרטים שנתנה במיוחד כדי להציל את המקום מפשיטת רגל.
אמריקה הייתה יעד קשה יותר לשכנוע. בריטניקה מתעדת אותה בפשטות כ"זמרת ושחקנית צרפתייה שהפרשנות שלה לשאנסון הפכה אותה למפורסמת בעולם", אך הפרשנות הייתה נקודת המחלוקת: הקהל האמריקאי ציפה למופע ראוותני וקיבל אישה קטנה בשמלה שחורה עומדת ללא נוע. ביקורת מהללת משנת 1947 של המבקר וירג'יל תומסון (Virgil Thomson) שינתה את מזלה. היא הופיעה בתוכנית של אד סאליבן (Ed Sullivan) שמונה פעמים והופיעה בקרנגי הול פעמיים.
סרדן
בסיבוב ההופעות האמריקאי ב-1947 פגשה את מרסל סרדן (Marcel Cerdan), אלוף העולם הצרפתי במשקל בינוני, נשוי ואב לשלושה. הרומן היה לכותרות בינלאומיות. באוקטובר 1949 עלה על טיסה מפריז לניו יורק כדי לראותה; המטוס התרסק על הר ליד סנטה מריה באיים האזוריים, והרג אותו ועוד ארבעים ושבעה אנשים. במאי 1950 היא הקליטה את "Hymne à l'amour" לזכרו.
בשנת 1951 נפגעה בתאונת דרכים שבה אזנבור היה ברכב, כששברה זרוע ושתי צלעות. רופא רשם לה מורפיום לטיפול בדלקת פרקים. היא כבר סבלה מאלכוהוליזם. שתי תאונות נוספות שכמעט עלו לה בחייה התרחשו בהמשך. בעלה השני, ז'אק פילס (Jacques Pills), לה נישאה ב-1952 עם מרלן דיטריך (Marlene Dietrich) כשושבינה, הכניס אותה למכוני גמילה שלוש פעמים לפני שהנישואים הסתיימו ב-1957.
בני החסות
היא בנתה קריירות. היא העניקה לגיטריסט הארגנטינאי אטאוואלפה יופאנקי (Atahualpa Yupanqui) את הופעת הבכורה שלו בפריז ביולי 1950, ובכך השיקה מוזיקאי שהפך לדמות מרכזית בפולקלור הארגנטינאי. היא לקחה את אזנבור לסיבוב הופעות והקליטה את שיריו. היא כתבה את המילים ל-"What Can I Do?" עבור איב מונטאן ב-1947, ובתוך שנה הוא הפך לאחד הזמרים המפורסמים ביותר בצרפת.
מדוע אדית מכונה גאונה
התשובה הכנה היא שהטענה נשענת על פרשנות ולא על הלחנה – כישרון מצומצם ומוזר יותר מכפי שהמילה מרמזת בדרך כלל. פיאף כתבה את המילים ל-"La Vie en rose" ועוד קומץ שירים, אך מונו, אמיר, מישל ווקר (Michel Vaucaire) ושארל דומונט (Charles Dumont) כתבו את השירים. מה שהיא סיפקה היה ביצוע.
מה שהביצוע הזה כלל הוא ספציפי וניתן לתיאור. היא הייתה בגובה 142 סנטימטרים ועמדה כמעט ללא תנועה בשמלה שחורה, מסרבת לכל טכניקה של מופע וראייטי, והיא הניעה את האולמות הגדולים ביותר בפריז ובניו יורק בעזרת קולה בלבד – הדבר שהביך בתחילה את הקהל האמריקאי ואחר כך כבש אותו. היא התמחתה בשאנסון ריאליסט, שהוא לא ז'אנר של תצוגה רגשית אלא של עדות: שירים על אהבה, אובדן וצער שמוגשים כאילו דווחו ולא כאילו שוחקו. הסיבה שמבקרים מגיעים להגדרה של גאונות היא שהחומרים היו כדרך קבע אוטוביוגרפיים והיא ביצעה אותם ללא הגנה נראית לעין. "Hymne à l'amour" עבור מאהב שנהרג בהתרסקות מטוס; "Non, je ne regrette rien" עבור חיים שהגישו לה ילדות בבית בושת, ילד מת, מורפיום ושלוש תאונות דרכים.
טענת הנגד היא שאין כאן אינטלקט כלל, ופיאף מעולם לא טענה כך. היא לא הותירה תיאוריה, לא ייסדה אסכולה, והסתמכה לחלוטין על הכותבים שסביבה עבור הרפרטואר שלה. האינסטינקטים שלה לגבי חייה היו קטסטרופליים לעיתים קרובות יותר מאשר לא. הביקורת של וירג'יל תומסון משנת 1947 היא הקרובה ביותר לטענה ביקורתית מנומקת בתיעוד, וזו הייתה ביקורת, לא גוף של עבודה ביקורתית. מה שהיה לה היה כלי ונועזות להשאיר אותו ללא הגנה – וזו צורה של אומץ לא פחות מאשר צורה של אינטליגנציה.
מורשת
היא מתה ב-10 באוקטובר 1963, בגיל ארבעים ושבע, מסרטן הכבד, בוילה שלה בפלאסקאסייה (Plascassier) שבריביירה. בעלה האחרון, תאו סראפו (Théo Sarapo), שהיה צעיר ממנה בעשרים שנה, על פי הדיווחים הטיס את גופתה לפריז בסתר כדי שהמעריצים יאמינו שהיא מתה בביתה. מילותיה האחרונות המדווחות: "על כל דבר ארור שאתה עושה בחיים האלה, אתה צריך לשלם."
הקרדינל מוריס פלטן (Maurice Feltin) סירב לערוך לה מיסה של יום הדין כיוון שנישאה בשנית לאחר גירושין בכנסייה האורתודוקסית. ב-10 באוקטובר 2013, במלאת חמישים שנה בדיוק, הכנסייה הקתולית הצרפתית חזרה בה וערכה לה אחת כזו בכנסיית סן ז'אן-בטיסט (St Jean-Baptiste) בבלוויל, הקהילה שבה נולדה. מריון קוטיאר (Marion Cotillard) זכתה בפרס האוסקר על גילומה בשנת 2007. ישנו אסטרואיד, 3772 פיאף. קברה בפר לשז נותר בין הקברים המתויירים ביותר בפריז, וסלין דיון (Celine Dion) שרה את "L'Hymne à l'amour" בפתיחת אולימפיאדת פריז 2024 – שישים ואחת שנים לאחר שהתנועה נעצרה.