דורותי וורדסוורת': העין שמאחורי השירים
אוסף עלוקות שפגשה על אדמת בור בודדה, שדה נרקיסים "מתנועעים ורוקדים", קבצנית הצועדת בדרך כפרית: אלו הן התמונות שהקוראים מכירים כשירתו של ויליאם וורדסוורת' (William Wordsworth), אך הן הופיעו לראשונה, לעיתים קרובות בלשון זהה כמעט לחלוטין, ביומנה הפרטי של אחותו דורותי. במשך קרוב למאתיים שנה היא נתפסה כהערת שוליים לגאונותו של אחיה. חוקרים כיום רואים בה, בזכות עצמה, אחת הכותבות בעלות כושר ההתבוננות החד ביותר של הרומנטיקה האנגלית.
פרידה מוקדמת
דורותי וורדסוורת' נולדה ב-25 בדצמבר 1771 בקוקרמות' (Cockermouth), קאמברלנד, האחות היחידה מבין חמשת ילדי משפחת וורדסוורת'. כאשר אימם נפטרה בשנת 1778, המשפחה התפזרה: ויליאם נשלח לבית הספר הדקדוקי הוקסהד (Hawkshead Grammar School) בעוד דורותי עברה להתגורר עם קרובי משפחה בהליפקס (Halifax), והאח והאחות לא ראו זה את זו במשך תשע שנים. הפרידה הממושכת הזו בילדות העניקה לאיחודם בסופו של דבר, בשנת 1787, עוצמה שעיצבה את המשך חייהם; האחים החלו לחלוק משק בית בשנת 1795, תחילה בדורסטשייר (Dorsetshire) וסאמרסט (Somerset), לפני שהשתקעו לצמיתות במחוז האגמים (Lake District) בבית דאב (Dove Cottage) בגראסמיר (Grasmere) בדצמבר 1799.
החיים בבית דאב
בגראסמיר, דורותי ניהלה את משק הבית, טיפלה בגינה, ניהלה את הכספים הצנועים של המשפחה, והלכה ללא הרף ברחבי הגבעות הסובבות, כשהיא מתעדת במחברת היומן הראשונה שלה כי הלכה ב-125 מתוך 172 הימים שהיא מכסה, בערך שבעים ושלושה אחוזים – דפוס של מאמץ גופני כמעט יומי יוצא דופן לאישה בתקופתה, והוא היה מרכזי לאופן שבו חוותה את הנוף שעליו כתבה. היא החלה לנהל את מה שנודע כיומן גראסמיר (Grasmere Journal) ב-14 במאי 1800, כשהיא כותבת במחברת קטנה מספיק כדי להיכנס לכיס, בכתב יד מהיר מלא בקיצורים וסימני "אנד" ששיקפו את האופן שבו נכתבו הרשומות: במהירות, לעיתים קרובות בסוף יום ארוך של הליכה ועבודות בית, ובתחילה לא יועדו לאף קורא מלבד עצמה ו-ויליאם.
יומן גראסמיר
דורותי הסבירה את מטרתה ביומן בפשטות: לנחם את עצמה במהלך היעדרויותיו של ויליאם ולתת לו, עם שובו, תיעוד של ימיה. התוצאה הייתה מסמך בעל היקף יוצא דופן, שעבר בתוך רשומה בודדת מתיאור טבע מדויק לדיוקנאות קרובים ואוהדים של פועלים נודדים, קבצנים ועניי כפר שפגשה במהלך הליכותיה, חומר שתיעד קשיים כלכליים במחוז האגמים בעין שחוקרים מודרניים מעריכים יותר ויותר כערך בפני עצמו ולא רק כרקע לשירי אחיה. היא ניהלה גם יומן מוקדם יותר, יומן אלפוקסדן (Alfoxden Journal) בשנת 1798, תיאורי סיורים בסקוטלנד, ותיעוד של עלייתה בשנת 1818 לפסגת סקאפל פייק (Scafell Pike), שחלקים ממנו שילב ויליאם מאוחר יותר במדריך הטיולים שלו למחוז האגמים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מילותיה של אחות בשיריו של אח
המורשת המשמעותית ביותר של יומן גראסמיר היא טקסטואלית: קטעים שכתבה דורותי מופיעים שוב ושוב, משונים אך מזוהים, בשירתו של ויליאם. התיעוד שלה מאוקטובר 1800 על אוסף עלוקות זקן ותשוש עיצב את שירו "החלטה ועצמאות" ("Resolution and Independence"); תיאור מכלאת הכבשים שלה תרם לשיר "מייקל" ("Michael"); והרשומה המפורסמת שלה מ-1802 המתארת נרקיסים לאורך אולסווטר (Ullswater) "מתנועעים ורוקדים ברוח" הזינה ישירות את שירו של ויליאם "נדדתי בודד כענן" ("I Wandered Lonely as a Cloud"), שנכתב שנתיים לאחר מכן. ויליאם עצמו הודה בעומק נוכחותה של דורותי ביצירתו במישרין, כאשר פנה אליה ב"מנזר טינטרן" ("Tintern Abbey", 1798) כחברה ש"עיניה הפראיות" וחברתה עיצבו את תפיסת הטבע שלו. שיתוף פעולה זה מטריד זה מכבר חוקרות פמיניסטיות, המציינות כי לשונה הספציפית ולעיתים הציורית יותר של דורותי נטמעה ללא מתן קרדיט בשירים שפורסמו תחת שמו של ויליאם בלבד, מה שמעלה שאלה של ממש האם היא, בביטוי של מבקר אחד, נמנעה מלהפוך ליותר מחצי משוררת.
פרסום ומורשת מצונזרת
יומניה של דורותי נותרו פרטיים לאורך כל חייה. אחיינה כריסטופר וורדסוורת' (Christopher Wordsworth) פרסם לראשונה מבחר מתוכם בביוגרפיה משנת 1851, כשהוא מציג אותם במפורש כחומר רקע להבנת שיריו של ויליאם ולא כספרות בזכות עצמם. מהדורה מלאה יותר מאת ויליאם נייט (William Knight) הופיעה בשנת 1897, אך נייט השמיט בשקט קטעים המתארים עבודות בית, תפקודים גופניים ומחלות שהפרו את הסטנדרטים הוויקטוריאניים של הצניעות, חיטוי שעיצב את האופן שבו דורות של קוראים הבינו אותה במאה שלאחר מכן. רק עם הכללתה ב-1974 ב"אנתולוגיית נורטון לספרות אנגלית" (Norton Anthology of English Literature), האישה הראשונה ככותבת רומנטית שהתקבלה לטקסט מכונן קנון זה, החלה דורותי להיקרא כסופרת משמעותית ולא כהערת שוליים ביתית.
מחלה ועשורים אחרונים
החל מסביבות שנת 1829, סבלה דורותי ממחלה ניוונית שצמצמה בהדרגה את החיים הגופניים הנמרצים שיומניה המוקדמים מתעדים בפירוט כה רב, אם כי המשיכה לכתוב בצורה כלשהי עד סמוך למותה. היא נפטרה ב-25 בינואר 1855, בגיל שמונים ושלוש, ונקברה בחצר הכנסייה סנט אוסוולד (St Oswald's) בגראסמיר לצד ויליאם.
מדוע דורותי מכונה גאונה
הטיעון בעד גאונותה של דורותי וורדסוורת' נשען על איכות של תשומת לב שנדיר למצוא אפילו אצל משוררים מיומנים: יכולת לתאר מזג אוויר, אור ומפגש אנושי בדיוק כה מדויק ונטול מאמץ, עד שאחיה שלה כרה את הפרוזה שלה ישירות עבור כמה מהשורות המפורסמות ביותר בשפה האנגלית, וחוקרים מודרניים טוענים כעת כי תיאוריה היו, במקומות מסוימים, פואטיים יותר משירתו המוגמרת. פרויקטים עריכתיים אחרונים המשתמשים בתעתיק דיפלומטי, המשמר את הכתיב המקורי שלה ואת הקיצורים החפוזים במקום להחליק אותם לפרוזה קונבנציונלית, ביססו את הטענה כי נוהג הכתיבה שלה עצמו – מיידי, לא מתוקן, כתוב בתנועה – מהווה שיטה ספרותית ברורה ומכוונת ולא טיוטה פחותה של שירה. טיעון הנגד הכן נותר לא פתור וחשוב: דורותי מעולם לא חיפשה פרסום בחייה, מעולם לא טענה לבעלות על הקטעים שויליאם הטמיע בשיריו, והתואר "גאונה" המיוחס לה בדיעבד הוא במידה רבה התאוששות ביקורתית של סוף המאה העשרים ולא שיפוט שנעשה או אושר בתקופתה שלה, כולל על ידי דורותי עצמה, שתמיד הציגה את כתיבתה כפרטית ומשנית לזו של אחיה.
מורשת
דורותי וורדסוורת' נלמדת כעת כדמות מכוננת של הפרוזה הרומנטית האנגלית בזכות עצמה, ונלמדת לצד אחיה ולא רק כחומר המקור שלו, ומהדורות כתבי היד המתמשכות של קרן וורדסוורת' (Wordsworth Trust) ממשיכות לשחזר קטעים שעורכים קודמים שפטו כלא הולמים מדי להדפסה, עבודה שהרחיבה בהתמדה ולא צמצמה את מעמדה בקרב הכותבים מהתקופה הרומנטית.