דוריס לסינג: הסופרת שסירבה להשתייך לתנועה משלה
היא עזבה את בית הספר בגיל שלוש-עשרה וקראה את דרכה עד לזכייה בפרס נובל. כאשר האקדמיה השוודית התקשרה בשנת 2007 היא הייתה בת שמונים ושבע, הכלת הפרס המבוגרת ביותר בהיסטוריה של הפרס עד לאותה נקודה, והבשורה הגיעה אליה על מדרכה בלונדון בעת שיורדת ממונית עם קניותיה. האקדמיה כינתה אותה "אותה אפיקאית של החוויה הנשית, אשר בספקנות, באש ובעוצמה חזונית הפגינה בחינה קפדנית של ציוויליזציה מפולגת". לסינג בילתה ארבעים וחמש שנים כשהיא אומרת לקוראים כי הבחינה הקפדנית הזו הייתה עיקר העניין וכי החוויה הנשית הייתה רק חלק ממנו.
פרס ולוולד
היא נולדה בשם דוריס מיי טיילר ב-22 באוקטובר 1919 בכרמאנشاه שבאיראן (פרס), שם עבד אביה. הקפטן אלפרד טיילר איבד רגל במלחמת העולם הראשונה; אמה הייתה אמי מוד טיילר. המשפחה התגוררה בפרס עד שדוריס הייתה בת שש, ובש5ל 1925 עברה לדרום רודזיה כדי לעסוק בחקלאות. החווה לא שגשגה. מה שהיא כן סיפקה היה מרחב, בידוד, ומחזה של סדר גזעי קולוניאלי הפועל בטווח קרוב על ילדה שהקשבתה נתונה לכך.
חינוך עצמי
היא נשלחה לבית הספר התיכון של המנזר הדומיניקני ולאחר מכן לבית הספר התיכון לבנות בסולסברי, והפסיקה את לימודיה הפורמליים בגיל שלוש-עשרה. כל מה שבא לאחר מכן למדה בכוחות עצמה, והזמינה ספרים מלונדון וקראה את סופרי המאה התשע-עשרה ואת הספרות הפולטית של אותה תקופה. הפער ראוי לציון: אחת מהסופרות המרכזיות של המאה מעולם לא ישבה למבחן בספרות.
נישואים הגיעו מוקדם ופעמיים. היא נישאה לפרנק ויזדום ב-1939 ועזבה אותו ב-1943; היו להם שני ילדים, ג'ון, שנולד ב-1940, וג'ין, שנולדה ב-1941. ב-1946 היא נישאה לגוטפריד לסינג, פעיל שמאל עמית, והנישואים הסתיימו ב-1949; בנם פיטר נולד ב-1946. היא שמרה על שם המשפחה ולא נישאה עוד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הדשא שירה
ב-1950 היא פרסמה את הדשא שירה (The Grass Is Singing), סיפורה של אשת חוואי לבנה ברודזיה ומעורבותה הגורלית עם משרת שחור. הספר הגיע כמשהו חדש: רומן על אפריקה הדרומית שנכתב מתוך מעמד המתיישבים אשר סירב לייפות אותו, והתייחס למחסום הצבע כמכונה לייצור שיגעון בכל מי שבא איתו במגע. הספר קנה לה מוניטין מיד. הוא גם הפך אותה לאויבת של שני ממשלים; התנגדותה לאפרטהייד הביאה לכך שנאסרה כניסתה לדרום אפריקה ולרודזיה כאחד.
המחברת הזהובה
פריצת הדרך שלה הגיעה ב-1962 עם המחברת הזהובה (The Golden Notebook). גיבורת הספר, אנה וולף, מנהלת ארבע מחברות נפרדות – עבור עברה האפריקאי, הפוליטיקה הקומוניסטית שלה, הבדיונית שלה, וחייה הפרטיים – משום שאינה מצליחה לגרום לחלקים להתחבר, ומבנה הרומן ממחיש את המקטוע הזה במקום לתארו. קוראים מיהרו לאמץ אותו כמניفסט לשחרור האישה. לסינג, אשר כתבה ספר על התמוטטות ועל חוסר האפשרות להגיע לשלמות בציוויליזציה מפולגת, בילתה עשורים בהתנגדות לצמצום הזה. חוסר סבלנותה כלפי הדרישה היה ישיר: "מה שפמיניסטיות רוצות ממני הוא משהו שהן לא בדקו כי הוא מגיע מדת. הן רוצות שאעיד עדות."
שלושה שלבים
יותר משישים רומנים באו לאחר מכן, ומבקרים מחלקים את היצירה בדרך כלל לשלושה זרמים. השלב הקומוניסטי נמשך מ-1944 עד 1956, שנות החברות במפלגה והריאליזם החברתי. השלב הפסיכולוגי, בערך מ-1956 עד 1969, פנה פנימה אל השיגעון, ההתמוטטות וגבולות האני. משנות השָׁלֹוש (השבעים) הגיע השלב הסופי, לאחר שלסינג הגיעה למסקנה שמרקסיזם אין לו מה לומר על החיים הפנימיים. התוצר השאפתני ביותר שלו היה קנופופוס בארגוס (Canopus in Argos), סדרה של חמישה רומנים שפורסמו בין 1979 ל-1983, שהציגו מחדש את ההיסטוריה האנושית כניסוי המנוהל בידי אימפריות גלקטיות – ספרות חלל שנכתבה ברצינות גמורה בידי סופרת בשיא מעמדה הספרותי, ונדחתה בידי רבים מאותם מבקרים שהכתרו אותה.
פוליטיקה
היא הצטרפה למפלגה הקומוניסטית ונשארה בה עד 1956, ועזבה בעקבות הפלישה הסובייטית להונגריה, כפי שעשה דור שלם של אינטלקטואלים מערביים. הפעילות שלה לא הסתיימה בכרטיס המפלגה: היא פעלה למען פירוק נשק גרעיני ונשארה מתנגדת פומבית למשטרים של אפריקה הדרומית שמנעו את כניסתה. הספקנות פעלה לכל הכיוונים, כולל כלפי הרשעותיה הקודמות שלה, וזו הסיבה שעבודתה המאוחרת נקראת פחות כמערכת עמדות ויותר כתחקיר של האופן שבו אנשים מגיעים להחזיק בעמדה כלשהי בכלל.
הכרה
היא דחתה תואר דאם ב-1992 וקיבלה את אות עמית הכבוד ב-1999. פרס דייוויד כהן הגיע ב-2001 בעד מפעל חיים בספרות הבריטית, ופרסים בינלאומיים הצטברו במשך עשורים טרם שסטוקהולם פעלה לבסוף ב-2007. היא הלכה לעולמה ב-17 בנובמבר 2013 בביתה שבעสต์ המפסטד בלונדון, בת תשעים וארבע, כתוצאה מאי-ספיקת כליות, אלח דם ודלקת ריאות. בנה פיטר הלך לעולמו מוקדם יותר באותה שנה; בנה ג'ון ב-1992.
מדוע לסינג חשובה
היא כתבה את הספר שתנועה אימצה ואז סירבה להיות בבעלותה, דבר המעיד על עיקר החשיבות שבה. לסינג עברה דרך קומוניזם, פסיכואנליזה, סופיזם ומדע בדיוני לא כדילטנטית אלא כמי שבודקת כל מערכת כדי לראות אם היא יכולה לתת דין וחשבון על חיים, ומדווחת בכנות כאשר לא יכלו לעשות זאת. הדשא שירה שינה את מה שרומן קולוניאלי יכול לומר; המחברת הזהובה שינה את מראהו של רומן על אישה על גבי הדף. הנערה מהחווה שלמדה בכוחות עצמה מדרום רודזיה התבררה כאינטליגנציה חסרת המנוחה ביותר בספרות הבריטית שלאחר המלחמה.