דורה פייצ'ביץ' (Dora Pejačević): הרוזנת שכתבה את הסימפוניה המודרנית הראשונה של קרואטיה
בשנת 1916, בעת שטיפלה בחיילים פצועים כמתנדבת במהלך זוועות מלחמת העולם הראשונה, התיישבה רוזנת קרואטית, שמעולם לא השלימה מסלול לימודים מוזיקלי רשמי, לכתוב סימפוניה. היא הייתה אוטודידקטית כמעט לחלוטין, ולמדה משיעורים פרטיים, תווים שהשאילה ושיחות עם משוררים. היצירה שחיברה, הסימפוניה בפה דיאז מינור, נחשבת כיום בעיני חוקרים לסימפוניה המודרנית הראשונה במוזיקה הקרואטית — ורוב המאה שלאחר מכן, כמעט איש מחוץ לקרואטיה לא שמע עליה.
אריסטוקרטית שגדלה בין מלחינים, לא חונכה על ידם
דורה פייצ'ביץ' נולדה ב-10 בספטמבר 1885 בבודפשט, אז חלק מממלכת הונגריה, למשפחת האצולה פייצ'ביץ'. אביה, הרוזן תאודור פייצ'ביץ' (Teodor Pejačević) מווירוביטיצה, החזיק בתפקיד פוליטי בכיר; אמה, אליזבת יוזפה ואי דה ואיה (Elisabeth Josepha Vay de Vaya), הייתה זמרת ופסנתרנית הונגרית מלומדת, שרצינותה המוזיקלית קבעה את הטון בבית. דורה חיברה את יצירתה הראשונה בגיל 12, אך השכלתה הרשמית מעולם לא תאמה את המסלול המקובל של מלחין בוגר קונסרבטוריון: היא למדה בבתי ספר למוזיקה בזאגרב, דרזדן ומינכן רק לסירוגין, כשהיא לוקחת "שיעורים פרטיים מזדמנים" במקום מסלול לימודים רציף. מה שהיה לה במקום זאת היה מעגל חברתי יוצא דופן — הפסנתרנית אליס ריפר (Alice Ripper), הפסלת קלרה רילקה-וסטהוף (Clara Rilke-Westhoff) והמשורר ריינר מריה רילקה (Rainer Maria Rilke) היו בין חבריה ומכותביה — והרגל קריאה שהסתכם לפי רישומיה ב-470 ספרים בין 1902 ל-1921, שכללו את ויילד, איבסן, דוסטויבסקי, שופנהאואר, ניטשה וקירקגור. היא בנתה את הטכניקה הקומפוזיטורית שלה במידה רבה באמצעות ויכוחים עם המוחות הרציניים ביותר של תקופתה ולא דרך הוראה בכיתה.
קטלוג שנבנה נגד הזרם
יצירותיה המוקדמות של פייצ'ביץ' — מיניאטורות לפסנתר, סונאטות, שירים — יושבות בתוך אידיום רומנטי מאוחר שמבקרים השוו לברהמס, דבוז'אק, שוברט וסן-סנס, וב-1913 היא כתבה את הקונצ'רטו לפסנתר בסול מינור, הקונצ'רטו לפסנתר הראשון מאת מלחין או מלחינה קרואטים. התפוקה שלה הגיעה בסופו של דבר ל-58 מספרי אופוס המכסים 106 יצירות בודדות הכוללות שירים, מוזיקה קאמרית וכתיבה תזמורתית, רובן נותרו לא מפורסמות בחייה. היא כתבה כאריסטוקרטית בעלת פוליטיקה רדיקלית באמת: היא החזיקה בדעות שמאלניות יוצאות דופן למעמדה, הביעה בוז גלוי כלפי אריסטוקרטים שלא עבדו, וטענה במכתב לבעלה כי יש לגדל ילדים — ללא קשר למגדרם — בחופש מוחלט לפתח כל כישרון שברשותם: "אם יש להם כישרון גדול, ספקו להם את כל מה שיכול לשרת את התפתחותם; מעל הכל, תנו להם חופש."
מלחמה, וסימפוניה שנכתבה תחתיה
התנדבות כאחות במהלך מלחמת העולם הראשונה חשפה את פייצ'ביץ' ישירות להריסות הפיזיות והפסיכולוגיות של החזית, וזה שינה את המוזיקה שלה. עבודתה המאוחרת נטשה את החמימות הרומנטית לטובת שפה הרמונית קשה יותר, אקספרסיוניסטית ואימפרסיוניסטית יותר, העוסקת בנושאים של מוות, בידוד ואיוולת המלחמה. הסימפוניה בפה דיאז מינור, אופוס 41, שהולחנה בשנים 1916–1917 מתוך ניסיון זה, והפנטזיה הקונצרטית ברה מינור, אופוס 48 (1919), מסמנות את נקודת השיא של אותו שינוי — מוזיקה שנכתבה על ידי מי שבילתה את ימיה בין הגוססים ולא בסלון.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נישואים, אימהות ומוות מוקדם
פייצ'ביץ' נישאה לאוטומאר אוטו, ריטר פון לומבה (Ottomar Otto, Ritter von Lumbe), ב-14 בספטמבר 1921, וחילקה את זמנה בין טירת המשפחה בנאשיצה (Našice) לשהויות בווינה, בודפשט, פראג ומינכן. היא נפטרה ב-5 במרץ 1923 במינכן מזיהום לאחר לידה, חודש לאחר שילדה את בנה תאודור, שחי עד 2012. היא הייתה בת שלושים ושמונה. לבקשתה היא נקברה מחוץ לקריפטה המשפחתית, ומצבתה נושאת שתי מילים בלבד: "דורה" ו-"נוחי כעת."
מאה של שתיקה, והתאוששות
במשך עשורים לאחר מותה, המוזיקה של פייצ'ביץ' כמעט ולא בוצעה מחוץ לקרואטיה, וכתבי היד שלה נותרו ברובם ללא פרסום בידי משפחתה ובארכיונים קרואטיים. זה התחיל להשתנות רק לקראת שנת המאה להולדתה ב-2023, כאשר המרכז למידע מוזיקלי קרואטי פעל להרחבת הגישה לתווים שלה, וה-BBC Proms בלונדון תכנתו את יצירותיה התזמורתיות, סונאטת הצ'לו והסימפוניה להשמעה מול קהל בינלאומי בהיקף כזה בפעם הראשונה. מבקרים שפגשו את הסימפוניה רעננה ב-2023 התייחסו אליה פחות כאל סקרנות היסטורית ויותר כאל תגלית אמיתית — סימפוניה רומנטית מאוחרת בוגרת לחלוטין שפשוט הייתה חסרה בקאנון של המאה העשרים ולא כהערת שוליים משנית לה.
מדוע דורה מכונה גאונה
הטיעון לכינוי פייצ'ביץ' כגאונה נשען על עובדה ממשית וספציפית: היא השיגה שליטה פורמלית וטכנית בכתיבה תזמורתית רחבת היקף — מבנה סונאטה-סימפוני, תזמור, פיתוח הרמוני לאורך ארבעה פרקים — ללא הכשרת הקונסרבטוריון שהייתה לכל מלחין אחר בעל שאיפות סימפוניות דומות בתקופתה. העובדה שהגיעה לרמה של "הסימפוניה הקרואטית המודרנית הראשונה" דרך שיעורים פרטיים, קריאה רחבה והתמדה גרידא, ולא דרך חניכה מוסדית, היא מה שחוקרים מצביעים עליו כשעולה המילה. הסיבוך הכן הוא שהמילה משמשת במשורה ובעיקר בכתיבה רטרוספקטיבית, לאחר גילוי מחדש, ולא על ידי בני דורה, שרבים מהם הכירו אותה בעיקר כרוזנת שהלחינה ולא כמלחינה מקצועית בזכות עצמה — מסגור שמעמדה האריסטוקרטי ומגדרה סייעו לעודד. גוף העבודה הממשי שלה, שנותר ברובו לא מושמע עד מאה לאחר מותה, הופך את השיפוט ההוגן לזהיר: הראיות שנותרו תומכות בכישרון אמיתי וחריג, גם אם המילה "גאונה" יושמה יותר על ידי מבקרים מאוחרים ומעריצים מאשר שבוססה במהלך חייה.
מורשת
גילויה מחדש של פייצ'ביץ' עדיין בעיצומו. עם רוב 58 מספרי האופוס בקטלוג שלה שעדיין מגיעים מארכיונים קרואטיים לדפוס ולביצוע, היא מתוארת יותר ויותר — כפי שניסח זאת פרופיל לאחרונה — כדמות האם של המלחינים הקרואטים: הדמות שהוכיחה שקול תזמורתי מודרני לחלוטין יכול להתפתח בקרואטיה באופן עצמאי מהקונסרבטוריונים של וינה, מאה שנה מלאות לפני שהקהל הבינלאומי הדביק את הפער איתה.
חייה הם גם מקרה בוחן לאופן שבו המוניטין של מלחין תלוי ביסודיות במוסדות שמעולם לא הייתה לו גישה אליהם — מוציאים לאור, מתכנתי פסטיבלים, קטלוגי הקלטות סטנדרטיים — וכמה מגישה זו עברה היסטורית דרך מגדר וגיאוגרפיה בדיוק כמו דרך כישרון. העובדה שהסימפוניה בפה דיאז מינור נזקקה למשבצת ב-Proms מאה שנה לאחר שנכתבה כדי להגיע לקהל רחב אומרת על תכנות הקונצרטים של המאה העשרים לא פחות ממה שהיא אומרת על המוזיקה עצמה.