דימיטריס סגורוס: ילד הפלא והנבואה
ב-16 באפריל 1982 עלה ילד יווני בן שתים-עשרה לבמת קרנגי הול וניגן את הקונצ'רטו השלישי לפסנתר של רחמנינוב — היצירה שפסנתרנים מבוגרים ממנו פי שניים ניגשים אליה בחרדה — עם התזמורת הסימפונית הלאומית בניצוחו של מסטיסלב רוסטרופוביץ'. ארתור רובינשטיין, אז בשנה האחרונה לחייו ובעמדה להשוות, כינה זאת "הנגינה הטובה ביותר ששמעתי מעודי." ה-Washington Post חזה שהוא "צריך להיות אחד המבצעים הדומיננטיים של תחילת המאה ה-21." מה שקרה אחר כך הוא החלק המעניין יותר בסיפור.
אתונה
דימיטריס סגורוס נולד באתונה ב-30 באוגוסט 1969, לסוטיריוס ומריאנתי סגורוס. לא היה רקע מוזיקלי במשפחה — לא הורים מהקונסרבטוריון, לא כלי נגינה שעבר בירושה, אף אחד מהאמצעים הרגילים. הוא ממוצא ארומני ואמר שהוא מזדהה כ"וולאכי עם ו' גדולה", טענה קטנה לזהות מיעוט שרוב הדמויות הציבוריות ביוון משאירות ללא אזכור.
הוא החל לנגן בפסנתר בגיל שש ונתן את הופעתו הציבורית הראשונה בגיל שבע, בפיראוס. בגיל שמונה נכנס לקונסרבטוריון של אתונה והחל ללמוד אצל מריה הרוגיורגיו-סיגארה, המורה שעיצבה אותו.
הכל בגיל שתים-עשרה
התיעוד של מה שעשה בין 1978 ל-1983 נקרא כמו טעות פקידותית. הוא זכה בתחרות אחר תחרות — תחרות יוניסף בבולגריה ב-1979, אנקונה באיטליה ב-1980, ואחרות. בשנת 1982 קיבל את פרס לאונרדו דה וינצ'י הבינלאומי.
באמצע 1983, לפני יום הולדתו השלושה-עשר, סיים את הקונסרבטוריון של אתונה כשהוא מחזיק בתעודת פרופסור, תעודת הוראה, פרס ראשון ומדליית זהב. הוא היה, על הנייר, מוסמך ללמד את הכלי ברמת קונסרבטוריון בגיל שבו רוב הילדים מתחילים את חטיבת הביניים.
קרנגי הול
הופעת הבכורה האמריקאית הייתה האירוע שהפך אותו למפורסם בינלאומית, והבחירה ברפרטואר הייתה נועזת עד כדי פרובוקציה. השלישי של רחמנינוב הוא הקונצ'רטו שמתפקד בדמיון הפופולרי כגבול החיצוני של מה שידיים יכולות לעשות — ארוך מאוד, מעניש פיזית, ולא סלחני לכל רפיון בסיבולת. להפקיד אותו בידי ילד בן שתים-עשרה בקרנגי הול, עם רוסטרופוביץ' מנצח, היה או מעשה של ביטחון או מעשה של ניצול, ואולם הקונצרטים מעולם לא החליט לחלוטין איזה מהם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא גם הופיע ב-The Tonight Show Starring Johnny Carson, שהוא הטקס האמריקאי להסמכה של ילד פלא, והיה נושא לסרט תיעודי של הבמאי הצרפתי זוכה האוסקר פרנסואה רייכנבך. הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בלונדון בגיל שלוש-עשרה.
מה שהמבקר באמת כתב
כדאי לקרוא בעיון את הביקורת של ג'וזף מקללן ב-Washington Post, כי היא זהירה הרבה יותר מהאגדה שהיא עזרה ליצור. הוא הוביל עם שיפוט הכותרת — "כישרון גדול ערך את הופעת הבכורה האמריקאית שלו עם הסימפונית הלאומית בקרנגי הול" — וזקף לזכות הילד "מהירות וכוח ודיוק", ועם "הבזקים מזדמנים של תובנה הרבה מעבר לשנותיו."
ואז הוא רשם מה היה חסר. לסגורוס "עדיין יש דברים ללמוד, במיוחד לגבי נגינת פיאניסימו." היה חסר לו "עידון בדירוגים הדינמיים של משפט." וריאציית הטמפו שלו הייתה מוגבלת. ובפשטות: "הוא עדיין לא מוזיקאי שלם." מקללן סיכם עם התחזית המפורסמת על תחילת המאה העשרים ואחת ואזהרה צמודה אליה — הסיכון לשחיקה בשנות העשרה שלו.
זוהי ביקורת על מנגנון פנומנלי המחובר למוזיקאי לא גמור. זוהי גם, באופן יוצא דופן לז'אנר, ביקורת שנקבה מראש בסיכון המדויק שהקריירה תעמוד בפניו.
הקריירה הארוכה
הוא לא נשחק. הוא למד הלאה — עם סטיוארט גורדון בבולטימור, ובאקדמיה המלכותית למוזיקה בלונדון אצל גאי ג'ונסון, שם דווח שסיים עם הציונים הגבוהים ביותר שהמוסד העניק. הוא הופיע ביותר מעשרים מדינות והופיע עם מנצחים מהדרגה הראשונה: הרברט פון קאראיין, ליאונרד ברנשטיין, קורט מאזור. הוא הקליט עבור EMI ומאוחר יותר עבור Dino Music ו-M.E.I. Records. ממרץ 1988 הוקמו שלושה פסטיבלי סגורוס על שמו, בהמבורג, לובליאנה וסינגפור — כבוד שניתן לעיתים רחוקות למבצע שעדיין בשנות העשרה שלו.
הוא גם עשה משהו שכמעט אף פסנתרן קונצרטים לא עושה: הוא הלך ולמד מתמטיקה. המקורות חלוקים היכן — אחד מתעד עבודה לתואר שני באוקספורד, אחר הכשרה באוניברסיטת אתונה — אך הם מסכימים שמוזיקאי שיכול היה להקדיש את השנים הללו לביסוס קריירת סיורים הקדיש אותן להפשטה במקום.
מדוע דימיטריס מכונה גאון
המילה נצמדת לסגורוס בעוצמה תיעודית רבה יותר מאשר כמעט לכל אחד מבני דורו, והיא נשענת על דבר ספציפי ומדיד: התבגרות מוקדמת בצורה יוצאת דופן של המנגנון הפיזי והקוגניטיבי שנגינה בפסנתר דורשת. בגיל שתים-עשרה היה לו את מפתח היד, הסיבולת, הזיכרון והדיוק כדי להגיש את השלישי של רחמנינוב בקרנגי הול — שילוב של שליטה מוטורית עדינה, זיכרון עבודה תחת עומס, והבנה מבנית של פרטיטורה בת ארבעים דקות שכמעט לעולם לא מרכיבה את עצמה במערכת העצבים של ילד. תעודות הקונסרבטוריון בגיל שתים-עשרה מאשרות שזה לא היה קטע מופע מאומן יחיד אלא שליטה כללית בכלי. רובינשטיין, ששמע את כולם מהתקופה של סן-סנס ואילך, אמר שזו הנגינה הטובה ביותר ששמע מעודו. הוא כנראה הגזים; העובדה שאמר זאת בכלל היא הנתון.
טיעון הנגד כתוב בתוך אותה ביקורת שהפכה אותו למפורסם. מקללן, ששמע את אותו קונצרט, אמר בפשטות שסגורוס "עדיין לא מוזיקאי שלם", שהוא לא יכול להצליל משפט, שהפיאניסימו לא מפותח. המתנה, במילים אחרות, הייתה מתנה של ביצוע לפני שהייתה מתנה של פרשנות — מהירות, כוח ודיוק, עם תובנה שמגיעה רק בהבזקים. והנבואה נותרה לא ממומשת במונחים שלה: סגורוס לא הפך לאחד המבצעים הדומיננטיים של תחילת המאה העשרים ואחת. הוא הפך לסולן בינלאומי מכובד עם קריירה ארוכה, פסטיבלים על שמו, והשכלה מתמטית — שזה חיים יפים וזה לא אותו דבר כמו התחזית. הסיכום הכנה הוא שהילדות הייתה מופלאה, הבגרות הייתה טובה מאוד, והפער בין שני המשפטים הללו הוא מה שהמילה "ילד פלא" בדרך כלל מסתירה.
מורשת
סגורוס שרד את הדבר שהורס את רוב ילדי הפלא, שהוא הציפייה שנוצרה על ידי ילדותם שלהם. הוא המשיך לנגן, המשיך להקליט, המשיך לסייר לאורך שני עשורים ויותר מעשרים מדינות, והוא עשה זאת ללא ההתמוטטות שמקללן הזהיר מפניה. הפסטיבלים בהמבורג, לובליאנה וסינגפור עדיין נושאים את שמו.
מה שהקריירה שלו מדגימה לבסוף הוא הבחנה שעולם הקונצרטים מטשטש בהרגל: שלהיות מסוגל לנגן הכל ולהיות בעל משהו לומר הם הישגים שונים, המגיעים בלוחות זמנים שונים. לסגורוס היה את הראשון בגיל שתים-עשרה. השני לקח את כמות הזמן הרגילה, כפי שזה קורה לכולם.