דאג סולסטאד (Dag Solstad): הכרוניקן חסר המנוחה של האכזבה בנורווגיה
בשנת 1975 התיישב אחד הסופרים הצעירים המוערכים ביותר בנורווגיה לכתוב מחזה תעמולה עבור מפלגת פועלים מאואיסטית — בחירה שהייתה כה מנוגדת לאופנה הספרותית, שנדרש לו עשור של כתיבת פרוזה מוזרה ומלאת תהיות עצמיות כדי לחזור למסלולו. דאג סולסטאד הקדיש שישים שנה להפיכת השפלותיו הפוליטיות והאישיות לכמה מיצירות הפרוזה הנועזות ביותר מבחינה צורנית שיוצרו בסקנדינביה, ועד למותו במרץ 2025 בגיל 83, ראש ממשלת נורווגיה כינה אותו כאחד הסופרים החשובים ביותר בתולדות המדינה.
מסנדפיורד למגזין הספרותי פרופיל (Profil)
סולסטאד נולד ב-16 ביולי 1941 בסנדפיורד (Sandefjord), בנם של הסוחר אולה מודל סולסטאד (Ole Modal Solstad) וראגנה סופי טבייטן (Ragna Sofie Tveitan). לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים (examen artium) עבד זמן קצר כמורה ביישוב הדייגים קבלווג (Kabelvåg) וכעיתונאי בעיתון Tiden בארנדל, בטרם נרשם לאוניברסיטת אוסלו. שם התחבר לחוג שסביב המגזין הספרותי פרופיל (Profil), שהיה חממה לדור של מודרניסטים נורווגים, ובשנת 1965 פרסם את ספר ביכוריו, קובץ הסיפורים הקצרים Spiraler (ספירלות). עד 1966 הוא התחייב לכתיבה במשרה מלאה. ספרו השני, Svingstol (כיסא מסתובב, 1967), הראה את השפעתו הברורה של הסופר הפולני ויטולד גומברוביץ' (Witold Gombrowicz), שספריו האירוניים והבנויים במודעות עצמית עיצבו את תפיסתו המוקדמת של סולסטאד לגבי מה שמשפט יכול לעשות מלבד לספר סיפור.
העשור המאואיסטי
החוקר אוייסטיין רוטם (Øystein Rottem) חילק מאוחר יותר את הקריירה של סולסטאד לשלבים ברורים, והשני שבהם — בערך בין 1974 ל-1980 — הוא זה שעדיין מעורר את הוויכוחים הרבים ביותר. סולסטאד הצטרף למפלגת הפועלים הקומוניסטית, ארגון מאואיסטי בנורווגיה, ונתן למחויבות הזו ביטוי ישיר ביצירתו: Arild Asnes, 1970 (1971) תיעד את המרתו של סופר לפוליטיקה מהפכנית, 25. septemberplassen (כיכר ה-25 בספטמבר, 1974) עקב אחר התעוררותו הפוליטית של פועל לאחר המלחמה, ו-Kamerat Stalin, eller familien Nordby (חבר סטאלין, או משפחת נורדבי, 1975) היה, לפי הגדרתו שלו, תיאטרון תעמולה. בעקבותיהם הגיעה טרילוגיית מלחמה — Svik. Førkrigsår (בגידה. שנות טרום המלחמה, 1977), Krig. 1940 (מלחמה. 1940, 1978) ו-Brød og våpen (לחם וכלי נשק, 1980) — דיווחים דחוסים ומושפעי-תיעוד על שנות הכיבוש בנורווגיה. מבקרים דנו רבות בשאלה אם תקופה זו מייצגת את הכפפת הכישרון של סולסטאד לאידיאולוגיה או חידודו אל מול אמונה פוליטית כנה; כך או כך, הוא לא התנער ממנה, והיא מעניקה ליצירותיו המאוחרות והספקניות יותר את משקלן הטיעוני.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפנייה פנימה: התנצלות עצמית ואוטופיקציה
במהלך שנות ה-80 החל סולסטאד לבחון את המחויבויות שעיצבו את העשור הקודם שלו. הספר Gymnaslærer Pedersens beretning om den store politiske vekkelse som har hjemsøkt vårt land (סיפורו של מורה התיכון פדרסן על ההתעוררות הפוליטית הגדולה שפקדה את ארצנו, 1982) — שעובד מאוחר יותר לסרט Comrade Pedersen (2006) על ידי האנס פטר מולאנד (Hans Petter Moland) — עיבד מחדש את ההיסטוריה הפוליטית האישית שלו דרך דמות של מורה פיקטיבי. Forsøk på å beskrive det ugjennomtrengelige (ניסיון לתאר את הבלתי חדיר, 1984), Roman 1987 (רומן 1987, 1987) ו-Medaljens forside (צדו של המדליה, 1990) המשיכו את מה שרוטם כינה שלב ה"התנצלות העצמית", תוך שהם שוזרים את הביוגרפיה והספקות של הסופר לתוך נרטיבים שסירבו להציע פתרונות קלים. תקופה זו הולידה גם את הסגנון העמיד ביותר שלו במישור הבינלאומי: משפטים ארוכים, סוטים מן הנושא ובכוונה לא אופנתיים, המקיפים את כישלונות הדמות — המקצועיים, הרומנטיים והפוליטיים — מבלי להציע לקורא את הנחמה של עלילה גואלת.
הרומנים הבוגרים
משנות ה-90 ואילך יצר סולסטאד רצף ספרים שהוביל למוניטין שלו בחו"ל. הספר Genanse og verdighet (בושה וכבוד, 1994), עוקב אחר יום קטסטרופלי אחד בחייו של מורה והפך לאחת מיצירותיו המפורסמות ביותר מחוץ לנורווגיה. Professor Andersens natt (לילו של פרופסור אנדרסן, 1996) ו-T. Singer (טי. סינגר, 1999) הרחיבו את אותה שיטה — אדם ממוצע, משכיל ובעל נטייה לאבסורד הצופה בחייו האישיים שאינם מצטברים למשהו שהוא יכול להצדיק. Armand V. Fotnoter til en uutgravd roman (ארמנד וי. הערות שוליים לרומן שלא נחפר, 2006), שנכתב כולו כהערות שוליים לרומן שאינו קיים, זכה בפרס בראגה (Brage Prize) ונחשב לאחד הניסויים הרדיקליים ביותר שלו מבחינה צורנית. הוא חזר שוב ושוב לדמות אחת חוזרת, ביורן הנסן (Bjørn Hansen), בספרים ששיאם היה ב-Tredje, og siste, roman om Bjørn Hansen (הרומן השלישי והאחרון על ביורן הנסן, 2019). לצד הרומנים הוא ניהל פרויקט צדדי לא צפוי: לאחר כל טורניר גביע העולם בכדורגל בין 1982 ל-1998, הוא כתב יחד עם סופר המתח יון מישלה (Jon Michelet) ספר המהרהר על הטורניר — הוכחה לכך שאותו סופר המסוגל לכתוב ספר המורכב כולו מהערות שוליים, ניחן גם בתיאבון להנאות היומיומיות של המשחק.
הכרה ומעמד ביקורתי
סולסטאד הוא הסופר היחיד שזכה בפרס המבקרים הנורווגי לספרות שלוש פעמים, בשנים 1969, 1992 ו-1999. הוא זכה בפרס הספרות של מועצת המדינות הנורדיות ב-1989 עבור Roman 1987, בפרס דובלוג (Dobloug Prize) ובפרס גילדנדל (Gyldendal Prize) ב-1996, בפרס בראגה ב-2006, ובפרס הנורדי של האקדמיה השוודית ב-2017 — פרס המתפקד בעולם הספרות הנורדי כאות הערכה הקרוב לדרגת פרס נובל מבלי להיות הפרס עצמו. יצירותיו תורגמו לכעשרים שפות, וה-Paris Review פרסם עמו ראיון ארוך בסדרת "אמנות הסיפורת" בשנת 2016, סוג של תשומת לב השמור בדרך כלל לסופרים בעלי מעמד מוצק בקנון העולמי. המגזין הרחיק לכת והשווה את מעמדו בספרות הנורווגית לזה של פיליפ רות' בספרות האמריקאית ושל גינטר גראס בספרות הגרמנית — השוואה שאומרת לא פחות על קנה המידה של שאיפותיו מאשר על מספר הקוראים בפועל, שכן קהלו של סולסטאד בחו"ל, אף שהוא רציני, נותר חלק קטן מהם.
מדוע דאג מכונה גאון
הכינוי שמוצמד לסולסטאד על ידי מעריציו כמו קארל אובה קנאוסגורד (Karl Ove Knausgaard) ופר פטרסון (Per Petterson), ועל ידי חוקרים כמו אינגר אוסטנסטאד (Inger Østenstad) — שתזת הדוקטורט שלה מ-2009 טענה בנחרצות כי הוא הסופר הנורווגי החי הגדול ביותר — מתאר מיומנות ספציפית מאוד: היכולת לקיים משפט אחד, אקסטרווגנטי מבחינה תחבירית, לאורך עמוד או יותר מבלי לאבד את אחיזת הקורא בהתמוטטות הפנימית של הדמות. אין זה גאונות של המצאת עלילה או עולמות דמיוניים; ספריו של סולסטאד מתרחשים לרוב בין מורים, פקידים זוטרים ועיירות פרובינציאליות, והאירועים בהם הם לעתים קרובות אנטי-קליימטיים במכוון. מה שמבקרים משבחים הוא השליטה הארכיטקטונית — הדרך שבה משפט של סולסטאד צובר הסתייגות אחר הסתייגות עד שהקורא מבין את ההונאה העצמית של הדמות בצורה יסודית יותר מכפי שהדמות מבינה זאת בעצמה, ואת האומץ, שהופגן ב-Armand V., לבנות רומן שלם ממה שמוגדר רשמית כהערות שוליים לספר שמעולם לא נכתב. הטיעון הנגדי ההוגן הוא שמוניטין זה מרוכז בכבדות בתוך סקנדינביה ובין קבוצה צרה של מבקרי ספרות בינלאומיים; סולסטאד מעולם לא זכה לפריצה מסחרית באנגלית הדומה למעמדו בבית, וההשוואה של ה-Paris Review לרות' וגראס משקפת התלהבות ביקורתית ולא פרס נובל או קהל קוראים המוני. הערצתו של פטר הנדקה (Peter Handke) והפרס הנורדי של האקדמיה השוודית מעידים על כך שהדרגים הגבוהים ביותר של הספרות האירופית התייחסו אליו ברצינות, אך "גאון" כאן פירושו טכנאי אמן של המשפט ושל הנרטיב המערער את עצמו, לא שם ביתי מוכר.
מורשת
סולסטאד הלך לעולמו ב-14 במרץ 2025, והספדו של ראש הממשלה יונאס גאר סטורה (Jonas Gahr Støre) — שכינה אותו כאחד הסופרים הנורווגים החשובים ביותר בכל הזמנים — שיקף קונצנזוס שהתגבש במהלך שישה עשורים של המצאה עצמית מתמדת ולעתים קרובות לא נוחה. הוא הותיר אחריו קרוב לשלושים ספרים המתחקים, בכנות רבה יותר ממה שרוב הסופרים הפוליטיים מצליחים, אחר המחיר שאדם רציני משלם על אמונה במשהו ועל הצפייה באותה אמונה מחמיצה, מבלי להעמיד פנים שהחמצה זו יוצרת סיפור מסודר.