קליפורד גירץ: האנתרופולוג שקרא לתרבות כאל טקסט

קליפורד גירץ (Clifford Geertz) תיאר פעם את משימת הדיסציפלינה שלו במשפט שהפך לאחד המצוטטים ביותר במדעי החברה: "האדם הוא חיה התלויה ברשתות של משמעות שהוא עצמו טווה". הוא בילה חמישה עשורים בניסיון לתאר את הרשתות הללו – קרב תרנגולים בבאלי, טקס בג'אווה, שוק במרוקו – לא כנטורליסט המקטלג התנהגות, אלא כקורא המפרש משמעות, ובכך הוא שינה את מה שמשמעותו לעשות אנתרופולוגיה בכלל.

מהצי ל-Antioch

גירץ נולד בשם קליפורד ג'יימס גירץ ב-23 באוגוסט 1926, בסן פרנסיסקו, קליפורניה, למשפחה יהודית ממעמד הביניים, וגדל עם תחומי עניין מוקדמים בספרות ובפילוסופיה שיעצבו את גישתו המאוחרת למדעי החברה. הוא שירת בצי של ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, בין 1943 ל-1945, לפני שנרשם לקולג' אנטיוך (Antioch College) בילו ספרינגס, אוהיו, שם למד פילוסופיה וספרות אנגלית והיה מעורב בפוליטיקה קמפוסית שמאלית. באנטיוך פגש את הילדרד גירץ (Hildred Geertz), סטודנטית עמיתה שהפכה לאשתו ולשותפתו למחקר בשטח במשך שנים. הוא השלים את התואר הראשון באנטיוך ב-1950 והמשיך לאוניברסיטת הרווארד (Harvard University) לדוקטורט, שם למד במחלקה ליחסים חברתיים אצל טלקוט פרסונס (Talcott Parsons) וקלייד קלקהון (Clyde Kluckhohn), שתי דמויות דומיננטיות באותה תקופה בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, והשלים את הדוקטורט שלו ב-1956.

ג'אווה וגיבוש השיטה

עבודת השטח של גירץ החלה ברצינות בין 1952 ל-1954, כאשר הוא והילדרד נסעו לעיירה מוז'וקוטו (Modjokuto) שבג'אווה, אינדונזיה, כדי לחקור את החיים הדתיים שם. עבודת הדוקטורט שלו, "דת במוז'וקוטו: מחקר של אמונה טקסית בחברה מורכבת", צמחה ישירות מעבודת שטח זו, והמחקר הניב בסופו של דבר את ספרו החשוב הראשון, "דתה של ג'אווה" (The Religion of Java), שפורסם ב-1960. ב-1963 הוא המשיך עם "כריכה חקלאית" (Agricultural Involution), מחקר על מערכות חקלאיות באינדונזיה. אותו עשור של עבודת שטח אינטנסיבית בדרום-מזרח אסיה העניק לגירץ משהו שהיה חסר לתיאורטיקנים של כורסה רבים: שנים של תצפית ישירה על טקסים, דת וחיים כלכליים בשטח, שאותם יבלה בשארית הקריירה שלו בניסיון לתרגם לשיטה קפדנית לקריאת משמעות מתוך התנהגות במקום להסתפק בתיעודה.

תיאור גדוש וקרב התרנגולים

בשנת 1973 פרסם גירץ את "פרשנות של תרבויות" (The Interpretation of Cultures), הספר שהפך אותו לאחד ממדעני החברה המשפיעים ביותר של המאה ה-20. הרעיון המרכזי שלו, "תיאור גדוש" (Thick description), טען שאנתרופולוגים לא צריכים פשוט לתאר מה אנשים עושים – קריצה היא, מבחינה מכנית, רק עפעף שרועד – אלא עליהם לפרש את המשמעויות התרבותיות השכבות שהופכות פעולה פיזית למחוה בעלת משמעות חברתית: קריצה לעומת רעד, רעד לעומת פרודיה על קריצה. הפרק המפורסם ביותר בספר יישם את השיטה על קרב התרנגולים הבאלינזי, וקרא להימורים הטקסיים עתירי הסיכון סביבו כהופעה סמלית צפופה של סטטוס, גבריות והיררכיה חברתית ולא רק כהימורים או בידור. המאמר הפך לאחד הטקסטים האנתרופולוגיים הנלמדים ביותר של התקופה, וצוטט בסוציולוגיה, בלימודי ספרות ובהיסטוריה כמודל לאופן שבו פרשנות תרבותית יכולה להיעשות בקפדנות ולא באימפרסיוניזם.

משיקגו לפרינסטון

גירץ הצטרף למחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת שיקגו (University of Chicago) בשנת 1960, וביסס שם מוניטין כקול מוביל במה שכונה אנתרופולוגיה סמלית ופרשנית – ההשקפה כי התרבות מובנת בצורה הטובה ביותר כמערכות של משמעות ולא כקבוצה של התנהגויות מדידות הכפופות לניתוח מדעי פוזיטיביסטי. ב-1970 הוא עבר למכון ללימודים מתקדמים (Institute for Advanced Study) בפרינסטון, ניו ג'רזי, שם סייע להקים ולאחר מכן ניהל את בית הספר למדעי החברה, ונשאר שם כפרופסור אמריטוס עד מותו. עבודת השטח המאוחרת שלו התרחבה למרוקו, ועבודתו ההשוואתית הגיעה לשיאה ב-"אסלאם הנצפה" (Islam Observed, 1968), שבחן פרקטיקה דתית בשתי חברות מוסלמיות שונות מאוד, אינדונזיה ומרוקו. ספרים חשובים אחרים באו בעקבותיהם, כולל "נגארה: מדינת התיאטרון בבאלי של המאה ה-19" (Negara: The Theatre State in Nineteenth-Century Bali, 1981), שטענה כי הכוח הפוליטי בבאלי היה מאורגן סביב מופע טקסי ולא סביב מנהל כופה, ו-"עבודות וחיים" (Works and Lives, 1988), מחקר רפלקסיבי על האופן שבו אנתרופולוגים עצמם בונים סמכות באמצעות כתיבתם.

כבוד בין-תחומי

השפעתו של גירץ הוכרה הרבה מעבר למחלקות לאנתרופולוגיה. הוא קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מכ-15 אוניברסיטאות, כולל הרווארד, קיימברידג' ואוניברסיטת שיקגו, ונבחר לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, לחברה הפילוסופית האמריקאית ולאקדמיה הלאומית למדעים – שלישייה נדירה המשקפת עד כמה המסגרת הפרשנית שלו חלחלה לתחומים סמוכים. בשנת 1987 העניקה לו האגודה ללימודי אסיה (Association for Asian Studies) את פרס התרומות המצטיינות ללימודי אסיה, הכרה לעשורים של מחקר אינדונזי ודרום-מזרח אסיאתי רחב יותר שעמדו בבסיס עבודתו התיאורטית.

מדוע קליפורד נקרא גאון

טענתו של גירץ למילה נשענת פחות על כוח ניתוחי גולמי ויותר על מסגור מחדש חדשני באמת של מה שדיסציפלינה צריכה לנסות לעשות: הוא טען, כנגד הזרם הפוזיטיביסטי הדומיננטי של מדעי החברה של אמצע המאה, שלא ניתן לצמצם תרבות להתנהגות מדידה דמוית חוק, אלא יש לקרוא אותה, כפי שמבקר קורא טקסט, עבור המשמעויות שהמשתתפים עצמם ייחסו לה. זוהי צורה מושגית, כמעט ספרותית, של מקוריות אינטלקטואלית ולא טכנית או מתמטית – המאמר המפורסם ביותר שלו, על קרב התרנגולים הבאלינזי, משכנע דרך מיומנות פרשנית ומלאכת כתיבה לא פחות מאשר דרך נתונים. הניו יורק טיימס, בציון מותו, כינה אותו בפשטות "האנתרופולוג התרבותי הדגול", תיאור המשקף קונצנזוס אקדמי רחב ולא שבחים פופולריים; גירץ מעולם לא היה שם מוכר מחוץ לאוניברסיטאות. הטיעון הנגדי ההוגן הוא ש"תיאור גדוש" ואנתרופולוגיה פרשנית משכו גם ביקורת מתמשכת לאורך העשורים, כאשר מבקרים טוענים כי הגישה קשה לאימות, עמידה להפרכה, ונוטה לשקף את הרגישות הספרותית של האנתרופולוג עצמו לא פחות מאשר את התרבות הנחקרת – האשמה שהכתיבה הרפלקסיבית המאוחרת של גירץ עצמו, ב-"עבודות וחיים", הכירה בה בחלקה. הגאונות שלו, אם המילה מתאימה, הייתה בתפיסה מחדש של שיטת הדיסציפלינה ולא בהפקת תגלית אחת שאין עליה עוררין.

מורשת

גירץ הלך לעולמו ב-30 באוקטובר 2006, בגיל שמונים, בעקבות סיבוכים מניתוח לב. עשורים לאחר הופעתו הראשונה של "פרשנות של תרבויות", "תיאור גדוש" נותר מונח שסטודנטים לאנתרופולוגיה לומדים בשנתם הראשונה, והתפנית הפרשנית שגירץ דגל בה – קריאת תרבות כטקסט ארוג מסמלים ולא כסט של התנהגויות שיש למדוד – ממשיכה לעצב את האופן שבו היסטוריונים, סוציולוגים וחוקרי ספרות, לא רק אנתרופולוגים, ניגשים לחקר המשמעות בחיי האדם.