קלמנס ברנטנו: הרומנטיקן שהציל את שירי העם של האומה
הוא בילה את עשרים וארבע השנים האחרונות לחייו בכתיבת דברים שהכתיבה נזירה סטיגמטית מרותקת למיטה, לאחר שבילה את ארבעים השנים הראשונות בכתיבת השירה המוזרה והמוזיקלית ביותר בשפה הגרמנית. הקריירה של קלמנס ברנטנו (Clemens Brentano) נקראת כשני חיים שחוברו יחדיו — ניסיונאי ספרותי חסר מנוחה שעזר להמציא את הרומנטיקה הגרמנית, ומיסטיקן חוזר בתשובה שנטש אותה. שני החלקים הותירו אחריהם משהו קבוע.
ילדות בצל אובדן
ברנטנו נולד ב-8 בספטמבר 1778 באהרנברייטשטיין (Ehrenbreitstein), שליד קובלנץ, בנם של פייטרו אנטוניו ברנטנו (Pietro Antonio Brentano), סוחר איטלקי מהגר, ומקסימיליאנה פון לה רוש (Maximiliane von La Roche), שאמה סופי פון לה רוש (Sophie von La Roche) הייתה סופרת וחברתו של גתה (Goethe). לאחר שנשלח בגיל שש ללמוד אצל דודה בקובלנץ, הוא למד בבית ספר דקדוק ישועי ולאחר מכן במכללה לחינוך פתוח במנהיים. אמו מתה כשהיה בן חמש עשרה ואביו ארבע שנים לאחר מכן, אובדנים שביוגרפים עוקבים אחריהם ישירות אל חוסר היציבות והכיסופים המאפיינים את עבודתו המאוחרת. הוא נדד בין אוניברסיטאות בהאלה (Halle) ויינה (Jena), שם התחבר לחוג של פרידריך שלגל (Friedrich Schlegel) ולודוויג טיק (Ludwig Tieck) וספג את הרעיון הרומנטי המתהווה ששיר יכול להיות פרוע ואסוציאטיבי כמו חלום.
גודווי והניסויים המוקדמים
יצירתו הגדולה הראשונה, הרומן "גודווי" (Godwi) משנת 1801, הייתה פחות סיפור ויותר התפוצצות מבוקרת — ספר שערבב סנסציוניות, אקזוטיקה דתית וניסויים צורניים באופן שערער את הקוראים בני זמנו, ואותו הקדיש למשוררת סופי מרו (Sophie Mereau), לה נישא בשנת 1803. הנישואים הסתיימו בטרגדיה כאשר מרו מתה בשנת 1806 בעקבות לידת עובר מת. ברנטנו נישא שנית, לאוגוסטה בוסמן (Auguste Bussmann), אך הקשר קרס תוך שנתיים והסתיים בגירושין ב-1814 — דפוס של אינטנסיביות שאחריה קרע שחוזר לאורך הביוגרפיה שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →היידלברג וקרן הפלא
בשנת 1801 פגש ברנטנו את המשורר וחוקר העתיקות אכים פון ארנים (Achim von Arnim), והידידות הולידה את ההישג היחיד שבעטיו ברנטנו זכור ביותר מחוץ למעגלים מקצועיים: "קרן הפלא של הנער" (Des Knaben Wunderhorn), אנתולוגיה בת שלושה כרכים של שירי עם גרמניים שפורסמה בין 1805 ל-1808. בריטניקה מציינת שהעורכים הציגו את השירים כשירת עם ימי-ביניימית אותנטית, בעוד שלמעשה רבים מהם נגזרו ממשוררי המאה ה-17 כגון זימון דאך (Simon Dach), וכי ברנטנו וארנים עצמם שינו בחופשיות קטעים כדי ליצור את מה שארנים כינה "דיסוננסים היסטוריים אותנטיים". פילולוגים מתחו ביקורת על החירויות ההיסטוריות גם כאשר הספר זכה להקדשה נלהבת ולשבחים מצד גתה. יהיו חטאי המחקר אשר יהיו, ה"וונדרורן" עשה משהו שאף אוסף אקדמי טהור לא יכול היה לעשות: הוא החזיר את הצליל והקצב של שיר העם הגרמני לתודעה הספרותית הגרמנית, ומאה שנה לאחר מכן הוא העניק לגוסטב מאהלר (Gustav Mahler) את הטקסטים לכמה משירי התזמורת המהפנטים ביותר שלו. לאחר שהשתקע בהיידלברג מ-1804, ברנטנו גם ערך במשותף את כתב העת "עיתון לנזירים" (Zeitung für Einsiedler) עם ארנים ויוזף גורס (Joseph Görres), מה שהפך את העיר לזמן קצר למרכז התנועה הרומנטית המאוחרת.
קספרל, אנרל, ונקודת מפנה
הסיפור הבודד המוערך ביותר של ברנטנו, "הסיפור על קספרל האמיץ ואנרל היפה" (Die Geschichte vom braven Kasperl und dem schönen Annerl) משנת 1817, נובלה בעלת פשטות טרגית על כבוד והתאבדות בקרב אנשים פשוטים, הופיעה באותה שנה שבה עבר המרה קתולית מכרעת — תפנית שנבנתה במשך שנים של חוסר מנוחה ושתכוון מחדש את שארית חייו. היא נקראת לעתים קרובות כשיא הבדיוני שלו דווקא משום שהיא יושבת על הציר שבין סגנונו המוקדם חסר המעצורים לבין המסירות הממושמעת שבאה בעקבותיו.
דולמן וחזיונותיה של נזירה סטיגמטית
בשנת 1818 פרש ברנטנו כמעט לחלוטין מהחיים הספרותיים והתבודד במשך שש שנים ליד המנזר הקתולי בדולמן (Dülmen), שם טיפל בנזירה הסטיגמטית אנה קתרינה אמריך (Anne Catherine Emmerich) ותיעד את חזיונותיה ודבריה — גוף עצום ושנוי במחלוקת של חומר דתי שהעסיק אותו במשך שארית הקריירה שלו. מאוחר יותר הוא השתקע במינכן ב-1833 בקרב חוג של סופרים קתולים רומנטיים, ואפילו בתקופה דתית מאוחרת זו הוא שמר על מספיק אנרגיה דמיונית כדי לפרסם אוסף של אגדות בשנת 1838. הפואמה הנרטיבית הארוכה שלו "רומנסות מהמחרוזת" (Romanzen vom Rosenkranz), שלא הושלמה ופורסמה רק לאחר מותו, נחשבת על ידי מספר מבקרים להישגו השירי המתמשך הטוב ביותר — אירוניה מוזרה עבור יצירה שמעולם לא השלים לשביעות רצונו.
מדוע קלמנס נחשב לגאון
הטיעון בעד גאונותו של ברנטנו אינו נשען על ארכיטקטורה או שיטה — הוא סיים מעט מפרויקטים הגדולים ביותר שלו והותיר את השיר הארוך הטוב ביותר שלו לא גמור — אלא על מתנה ספציפית ומתועדת היטב: אוזן ללא תחרות למוזיקליות של השפה הגרמנית, יכולת לקצב דמוי שיר וצימוד צלילים שהפכו את שיריו הליריים, לפי Encyclopedia.com, לבלוטים גם בשדה צפוף של משוררים רומנטיים, מה שהקנה לו הכרה כ"אחד הסופרים המגוונים ביותר של התקופה הרומנטית המאוחרת". זוהי גאונות של טקסטורה וצליל ולא של עלילה או פילוסופיה, קרובה יותר לאוזנו של מלחין מאשר לארכיטקטורה של סופר, וזה בדיוק הסיבה מדוע אוסף שירי העם שלו ושיריו הליריים הקצרים האריכו ימים יותר מהרומנים הרחבים והבלתי גמורים שלו. טיעון הנגד הכן הוא משמעותי: בני זמנו וחוקרים מאוחרים כאחד האשימו אותו בחוסר משמעת, בנטישת יצירות שאפתניות בחצי הדרך, ובעיבודים היסטוריים מוטעים שהוטמעו ב"וונדרורן". גאונותו, במילים אחרות, הייתה אמיתית אך לא ממושמעת — מעיין של המצאה לשונית שמעולם לא הצליח לתעל ליצירת מופת אחת גמורה.
מורשת
ברנטנו מת ב-28 ביולי 1842 באשאפנבורג (Aschaffenburg), ובכך סיכם חיים שנעו בין היידלברג הספרותית הבוהמיינית להתבודדות נזירית. "קרן הפלא של הנער" נותר טקסט יסודי בלימודי הפולקלור הגרמני ומעיין עבור מלחינים מאוחרים יותר, בעוד שיריו הליריים עדיין נכללים באנתולוגיות ככמה מהשירים המבוצעים ביותר מבחינה מוזיקלית שהרומנטיקה הגרמנית הפיקה. מאתיים שנה לאחר מכן, זוכרים אותו פחות בזכות ספר מנצח כלשהו ויותר בזכות קול — מלודי, חסר מנוחה, לא פתור — שדורות מאוחרים יותר של משוררים ומלחינים המשיכו לחזור אליו כדי לשאוב ממנו השראה.