קליי רגצוני: חמישה ניצחונות וחיים שניים
בסילברסטון ב-8 ביולי 1979, קליי רגצוני (Clay Regazzoni) ניצח בגרנד פרי הבריטי וחגג על הפודיום עם פחית של המשקה לילט (Lilt), מכיוון שהספונסרים הסעודים של הקבוצה לא הסכימו להגשת שמפניה. זה היה הניצחון הראשון בגרנד פרי בתולדות וויליאמס (Williams), קבוצה שמאז צברה יותר ממאה ניצחונות. הוא היה בן שלושים ותשע, בקבוצה הרביעית שלו בארבע שנים, ושמונה חודשים לפני התאונה שסיימה את הכל. הוא הנהג הנדיר שהביוגרפיה שלו מתחלקת בבירור לשניים בנקודת זמן של אחר צהריים אחד.
מטיצ'ינו למסלול
ג'אנלאודיו ג'וזפה רגצוני נולד ב-5 בספטמבר 1939 במנדריזיו, שווייץ, וגדל בפורצה שבקנטון טיצ'ינו דובר האיטלקית — שווייצרי בדרכונו, איטלקי בטמפרמנט שלו, הבחנה שעיצבה גם את הקריירה שלו וגם את קהל מעריציו. הוא נישא למריה פיה ב-1967 ונולדו להם שני ילדים, אלסיה וג'אן מריה.
הוא התחיל מאוחר. המרוצים הראשונים שלו היו ב-1963, בגיל עשרים וארבע, במכונית אוסטין-הילי ספרייט (Austin-Healey Sprite) משלו, והוא הגיע לפודיום בשתיים משלוש התחרויות הראשונות שלו. פורמולה 3 הגיעה ב-1965 עם בראבהאם (Brabham), ולאחר מכן עונה עם דה טומאסו (De Tomaso) ב-1966. במהלך מרוץ תמיכה בפורמולה 3 במונקו ב-1968, מכוניתו נכנסה מתחת למעקה בטיחות, כשהמעקה חולף מעליו ומחטיא את ראשו במרחק שנמדד בסנטימטרים ספורים. הוא המשיך לנהוג.
באותה שנה הוא הצטרף לקבוצת טקנו (Tecno) בפורמולה 2 וביסס לעצמו מוניטין של נהג קשוח ובלתי מתפשר. זה גם הוביל לפרק הקשה ביותר בקריירה שלו: הוא היה מעורב במותו של הנהג הבריטי כריס למברט (Chris Lambert) בזנדוורט ב-1968, נוקה מכל אשמה בחקירה הרשמית, ואז בילה חמש שנים בהתגוננות מפני תביעה משפטית שהגיש אביו של למברט. ב-1970 הוא זכה באליפות אירופה בפורמולה 2 עם טקנו.
מונצה, 1970
הופעת הבכורה שלו בפורמולה 1 הגיעה בגרנד פרי ההולנדי ב-1970. כבר בגרנד פרי הרביעי שלו, במונצה, הוא ניצח — תוצאה שהוצללה לצמיתות על ידי התאונה הקטלנית של יוכן רינדט (Jochen Rindt) במקצי הדירוג באותו אירוע, ושנויה במחלוקת בשל הנהיגה המזגזגת והאגרסיבית של רגצוני בישורות. פסק הדין של ג'קי סטיוארט (Jackie Stewart) היה בוטה: מה שהוא ראה במונצה באותו יום היה "לא אתי, לא ספורטיבי" ומסוכן. אף על פי כן, סטיוארט שמר, לדבריו, על חיבה סמויה לאיש. השילוב הזה — מורת רוח וחיבה — ליווה את רגצוני לכל מקום.
הוא סיים שלישי באליפות 1970 עם 33 נקודות.
פרארי, ושלוש נקודות
שנות הפרארי (Ferrari) היו לא עקביות. הוא גבר על סטיוארט וניצח במרוץ הלא-רשמי של האלופים בברנדס האץ' ב-1971, אך מכונית ה-312B לא יכלה לטירל (Tyrrell) והוא סיים שביעי; 1972 הביאה פודיום אחד ושוב מקום שביעי. הוא עזב ל-BRM ב-1973 תמורת סכום עתק שמומן על ידי מרלבורו, השיג פול פוזישן בארגנטינה, צבר שתי נקודות בכל העונה, וחולץ מהריסות מכונית בוערת בגרנד פרי דרום אפריקה על ידי מייק היילווד (Mike Hailwood), שקיבל על כך את מדליית ג'ורג'. הדיבידנד האמיתי של העונה היה חבר לקבוצה: הוא וניקי לאודה (Niki Lauda) הצעיר הפכו לחברים קרובים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →כשלוקה קורדרו די מונטזמולו (Luca Cordero di Montezemolo) השתלט על פרארי הוא החתים את שניהם מחדש, ו-1974 הייתה השנה הטובה ביותר של רגצוני — שבעה פודיומים וניצחון בנורבורגרינג, הראשון שלו מאז מונצה. הוא הגיע למרוץ הסיום בארצות הברית כשהוא מסוגל באמת לזכות באליפות העולם. בולם זעזועים פגום הרס את יכולת הניהוג של המכונית והוא סיים במקום ה-11. אמרסון פיטיפלדי (Emerson Fittipaldi) לקח את התואר בהפרש של שלוש נקודות.
הוא ניצח במונצה שוב ב1975 כשפרארי זכתה באליפות היצרנים, וניצח בגרנד פרי השווייצרי הלא-רשמי — הוא עדיין הנהג השווייצרי היחיד שעשה זאת. הוא פתח את 1976 בשליטה בגרנד פרי הראשון בלונג ביץ' לאחר שהתחיל מהפול פוזישן. ואז לאודה התרסק בנורבורגרינג, העונה התפרקה, ופרארי החליפה את רגצוני בקרלוס ראוטמן (Carlos Reutemann). הוא עזב כנהג בעל הוותק הרב ביותר בקבוצה, 73 מרוצים, שיא שהחזיק מעמד שתים-עשרה שנים עד שמיקלה אלבורטו (Michele Alboreto) עבר אותו.
הוא בחר באנסין (Ensign) ל-1977 על פני הבראבהאם של ברני אקלסטון (Bernie Ecclestone) כי, כפי שאמר, הוא העדיף להתחרות עם אנשים נחמדים. זה עלה לו ביוקר: חמש נקודות באותה שנה, שתיים בשנה שלאחר מכן בשאדו (Shadow).
סילברסטון, והשאלה
ואז פרנק וויליאמס (Frank Williams) נתן לו את ה-FW07 לצד אלן ג'ונס (Alan Jones), והמכונית הייתה מעולה. הניצחון בסילברסטון ביולי 1979 היה החמישי והאחרון שלו, והוא סיים את העונה במקום החמישי באליפות עם 29 נקודות לפני שהוחלף — על ידי ראוטמן, שוב.
במונצה באותה שנה שאל אותו העיתונאי נייג'ל רובק (Nigel Roebuck) מדוע הוא עדיין מתחרה בגיל ארבעים ללא סיכויים ריאליים. "אני אוהב פורמולה 1", ענה רגצוני, "ובעיקר אני אוהב לנהוג במכוניות מרוץ. אז למה שאפסיק כשאני מרגיש ככה?"
לונג ביץ'
הוא הצטרף מחדש לאנסין ב-1980. ב-9 במרץ, בגרנד פרי המערבי של ארצות הברית בלונג ביץ', דוושת הבלם ננעלה על הרצפה במהירות של כ-280 קמ"ש בישורת הארוכה. הוא פגע במכונית הבראבהאם החונה של ריקרדו זונינו (Ricardo Zunino), נהדף למחסום ואיבד את הכרתו לכעשר דקות. "אז אני זוכר כאב נורא בירכיים שלי", אמר מאוחר יותר. הוא נותר משותק מהמותניים ומטה. הוא תבע את המארגנים על בטיחות לקויה והפסיד.
הקריירה השנייה
הוא קיבל בחזרה את רישיון המרוצים שלו. לאורך סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 הוא התחרה עם בקרת יד בראלי פריז-דקר וב-12 השעות של סברינג, מבין הנהגים הראשונים עם מוגבלות שהתחרו ברמה זו, וערך את המרוץ התחרותי האחרון שלו ב-1990. הוא כתב שני ספרים — È questione di cuore וב-1988, E la corsa continua — שימש כפרשן בטלוויזיה האיטלקית מ-1996, ובילה שנים בקמפיינים למען שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלויות.
ב-15 בדצמבר 2006 הוא נהרג כשמכונית הקרייזלר וויאג'ר (Chrysler Voyager) שלו התנגשה במשאית על כביש A1 ליד פארמה. הוא היה בן שישים ושבע. לאודה, סטיוארט, פיטיפלדי, ארתורו מרזאריו (Arturo Merzario) ופטר סאובר (Peter Sauber) נכחו בהלוויה בלוגאנו.
מדוע רגצוני מכונה גאון
הטענה כאן נשענת על מיומנות פיזית, לא על אינטלקט, ויהיה זה לא הוגן להציג זאת אחרת. מה שהמיומנות כללה ראוי לציין במדויק: נהיגה במכוניות גרנד פרי של שנות ה-70 — ללא טלמטריה, ללא בקרת משיכה, ללא תא בטיחות מקרבון — על סף האחיזה, קריאת שלדת המכונית דרך המושב ומוט ההגה במקום דרך נתונים, ומיקום המכונית גלגל אל גלגל במהירויות של מונצה תוך הבנה שטעות אחת עלולה להרוג. לרגצוני הייתה שליטה יוצאת דופן במכונית ותיאבון לקרב שהפך אותו למאיים בדיוק במצבים שבהם חישובים נכשלים.
אבל חמישה ניצחונות באחת עשרה עונות הם יבול צנוע, ואין להפריז בערך ההישגים. הוא מעולם לא היה אלוף עולם; הוא נזרק פעמיים לטובת קרלוס ראוטמן; הוא הפסיד את 1974 בשלוש נקודות, וההבדל היה בולם זעזועים שבור, שזה חוסר מזל ולא עדות לגאונות. בני דורו הציבו אותו צעד אחד מתחת לסטיוארט, לאודה ופיטיפלדי. הסיכום של לאודה עצמו היה שהוא היה "שילוב נהדר של מקצוען ופלייבוי" שנהנה מהחיים — חיבה, ולא טענה לגדולה.
המקרה ההגיוני יותר הוא טמפרמנטלי ולא טכני. אחרי לונג ביץ' הוא החזיר לעצמו רישיון מרוצים ונהג בדאקר עם בקרת יד בתקופה שבה איש לא ציפה מאדם משותק להתחרות במשהו, והפך זאת לשני עשורים של עשייה. זו אינה גאונות. זה משהו שקשה יותר למצוא.
מורשת
רגצוני העניק לוויליאמס את הניצחון הראשון שלה בגרנד פרי, ערך בספרי ההיסטוריה שיאריך ימים מעבר לחמשת הניצחונות שלו. הוא נותר הנהג השווייצרי היחיד שניצח בגרנד פרי שווייצרי. פיירפרנצ'סקו פאבינו (Pierfrancesco Favino) גילם אותו בסרט Rush ב-2013, בסיפור הפרארי שהיה חלק ממנו. ההספד של לאודה עבורו הוא זה שנשאר: הוא מת כפי שחי, מקבל את החיים כפי שהגיעו.