קלאודיה יוֹסה: צילום פצע שפרו לא רצתה לנקוב בשמו
בשנת 2009, בעיר קטנה בהרי האנדים שבפרו, סרט על תסמונת בדיונית — מחלה נפשית שלפי הטענה עוברת מאם לבתה דרך חלב אם במהלך טראומת מלחמת האזרחים בפרו — זכה להצלחה רבה יותר בקופות המקומיות מאשר "נער החידות ממומביי" (Slumdog Millionaire) בהקרנת הבכורה שלו. הסרט, "החלב של הצער" (The Milk of Sorrow), הפך את קלאודיה יוֹסה לבמאית הפרואנית הראשונה אי-פעם שמועמדת לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, והוא עשה זאת באמצעות דרמטיזציה של פצע לאומי — האונס ההמוני והאלימות של שנות ה"נתיב הזוהר" (Shining Path) — שקולנוע פרואני נמנע ברובו מלהתייחס אליו ישירות.
משפחה של מספרי סיפורים
קלאודיה יוֹסה בואנו נולדה ב-15 בנובמבר 1976 בלימה, לאם אמנית ממוצא איטלקי-פרואני, פטריסיה בואנו ריסו, ולאב מהנדס, אלחנדרו יוֹסה גארסיה. היא גדלה בתוך אחת המשפחות היצירתיות המשפיעות ביותר בפרו: היא אחייניתם של הסופר חתן פרס נובל מריו ורגאס יוֹסה ושל הבמאי לואיס יוֹסה, מה שהעניק לה מורשת ספרותית וקולנועית עוד לפני שיצרה סרט משלה. היא למדה בבית הספר ניוטון בלימה וביימה קולנוע באוניברסיטת לימה לפני שעברה למדריד, שם השלימה הכשרה נוספת בבית הספר TAI בין השנים 1998 ל-2001. לפני שעברה לסרטים באורך מלא, התפרנסה מעבודה בפרסום במדריד ומאוחר יותר בברצלונה — התמחות מסחרית שחידדה את חושיה הוויזואליים וקצב העבודה שלה זמן רב לפני שהיו לה המשאבים ליצור קולנוע אמנותי.
"מדינוסה" והופעת בכורה באנדים
סרטה הראשון באורך מלא של יוֹסה, "מדינוסה" (Madeinusa, 2006), שמתרחש בכפר אנדים בדיוני במהלך פסטיבל מומצא שבו החטא מותר באופן זמני, בישר על העיסוק המרכזי שלה: קהילות ילידיות פרואניות שאינן מתוארות כרקע פולקלוריסטי או כקורבנות, אלא כגיבורות מורכבות ולעיתים מטרידות של סיפוריהן שלהן. הסרט עורר שבחים ומחלוקות בפרו, שם כמה מבקרים ודוברים למען זכויות ילידים טענו שהוא משתמש בסטריאוטיפים למרות סירובו לסנטימנטליות — מתח שילווה חלק גדול מעבודתה המאוחרת, העומדת בעקביות על הצגת קשיים ללא המחוות המנחמות שהקולנוע המקובל נוטה לספק.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →"החלב של הצער" ודוב הזהב
סרטה השני של יוֹסה, "החלב של הצער" (La teta asustada, 2009), עסק בתסמונת שתועדה בקרב נשים שאמותיהן שרדו אלימות מינית במהלך הסכסוך המזוין הפנימי בפרו בשנים 1980–2000, תקופה שבה ועדת האמת והפיוס של המדינה רשמה כמעט 70,000 מקרי מוות לצד אינספור מקרי אונס והיעלמויות. במקום להציג את המצב כעובדה רפואית ממשית, השתמשה יוֹסה בתסמונת ככלי סמלי — פאוס, גיבורת הסרט, נושאת את הטראומה שלה באופן כמעט מילולי בגופה — כדי לעבור מהפחד הפרטי של אישה אחת למדיטציה על ריפוי לאומי קולקטיבי. הסרט זכה ב"דוב הזהב", הפרס הגבוה ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין, מה שהפך את יוֹסה לאישה הראשונה שזכתה בו עבור סרט מאמריקה הלטינית, והוא המשיך לזכות במועמדות הראשונה אי-פעם של פרו לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, לצד פרס גויה לסרט הזר הטוב ביותר בשפה הספרדית.
"למעלה", טלוויזיה ו"חלום קדחת"
סרטיה הבאים של יוֹסה עברו מעבר לגבולות פרו מבלי לנטוש את העניין שלה בטראומה מורשת ובקשרים אימהיים מורכבים. "למעלה" (Aloft, 2014), הפקה בשפה האנגלית בכיכובה של ג'ניפר קונלי, עקבה אחר אם ובנה לאורך עשורים המסומנים בניכור ובחיפוש אחר ריפוי רוחני. בשנת 2021 עיבדה עבור נטפליקס את הרומן עטור השבחים של סמנטה שוובלין "חלום קדחת" (Fever Dream), ועבדה שוב עם נושאים של חרדה אקולוגית, פחד אימהי וזיהום גופני המועבר בין דורות. היא עבדה גם בטלוויזיה, ביימה פרקים בסדרות של אפל TV פלוס Echo 3 ו-"פלישה" (Invasion), ובשנת 2013 פרסמה ספר ילדים, La Guerrera de Cristal. מאז 2010 היא חברה בעלת זכות בחירה באקדמיה לאמנויות ומדעי הקולנוע, וביימה את הסרט הקצר "לוקסורו" (Loxoro, 2012), שזכה בפרס טדי לסרט הקצר הטוב ביותר בברלין.
סגנון הבנוי על סירוב
מה שמאחד את הפרויקטים השונים של יוֹסה — דרמה בכפר באנדים, אלגוריה על טראומה, סרט מסע אמריקאי, עיבוד אימה בשפה הספרדית — הוא סירוב עקבי לרזולוציה קלה. היא בונה סרטים סביב גופים הנושאים היסטוריה, בין אם בעליהם יכולים לבטא זאת ובין אם לא, והיא מתנגדת לדחף, הנפוץ בסרטים על קהילות ילידיות או טראומטיות, לפתור סבל לכדי התעלות. סירוב זה עלה לה לעיתים באהדה ביקורתית בבית, שם צופים מסוימים פירשו את תיאוריה הבלתי מתפשרים של מצוקה כנצלניים במקום כמאירים, גם בעוד חבר מושבעים בינלאומיים תגמלו שוב ושוב בדיוק על אותה איכות בלתי מתפשרת.
מדוע קלאודיה מכונה גאונה
הטיעון לזכותה של יוֹסה נשען על הישג צורני ספציפי: היא מצאה דרך להפוך טראומה בין-דורית לנראית על המסך, לא באמצעות הסבר או עדות, אלא באמצעות מטאפורה אחת בלתי נשכחת — תסמונת המועברת דרך חלב אם — עמוקה מספיק כדי לשאת היסטוריה לאומית שלמה של אלימות בתמונה אחת. חבר השופטים של הברלינאלה, שהעניק לה את "דוב הזהב", אישר למעשה את המטאפורה הזו כשפה קולנועית לגיטימית ועוצמתית לזוועות, הערכה שחוזקה על ידי המועמדות לפרס האוסקר. הגאונות שלה, אם זו אכן כזו, קרובה יותר לזו של משורר מאשר של טכנאי: היכולת לדחוס זוועה היסטורית שתועדה בעשרות אלפי תיקים של ועדת אמת לתוך גוף סמלי אחד. טיעון הנגד הכן ראוי למשקל שווה — מבקרים ופעילים ילידים בפרו טענו שסרטיה לעיתים משטחים את הקהילות שהם מתארים לכלי קיבול למטאפורות, תוך מתן עדיפות להדהוד סמלי על פני ייצוג ספציפי ובעל טקסטורה, ועבודתה בשפה האנגלית התקבלה בהתלהבות פחותה בהרבה מסרטיה בשפה הספרדית, מה שמרמז כי הכישרון שלה עשוי להיות ספציפי יותר מבחינה תרבותית ולשונית מאשר אוניברסלי.
מורשת
יוֹסה נותרה הקולנוענית האחראית ביותר להצבת הקולנוע הפרואני על הבמה המרכזית של הפסטיבלים העולמיים, לאחר שהוכיחה בתמונה סמלית אחת שתעשייה לאומית קטנה יכולה לייצר עבודה המסוגלת לזכות בפרס הגדול של ברלין ולהגיע לטקסי האוסקר, ואחרי שאילצה שיחה לאומית מסויגת על מלחמה שפרו ניסתה ברובה לא לדון בה על המסך. כמעט שני עשורים לאחר "מדינוסה", היא ממשיכה לנוע בין לימה, מדריד ולוס אנג'לס, ועובדת עדיין על אותה תשתית של פחד מורש והיסטוריה אימהית שהקנתה לה את שמה, בכל שפה או מדיום שהסיפור דורש.