קלודט קולבר: המלכה הסרבנית של הקומדיה המטורפת
קלודט קולבר (Claudette Colbert) לא רצתה להשתתף בסרט "זה קרה לילה אחד". היא הסכימה רק לאחר שחברת "קולומביה" הבטיחה לה שהיא תוכל לסיים את הצילומים בתוך ארבעה שבועות בדיוק תמורת 50,000 דולר, כסף שרצתה להוציא על חופשת סקי. הסרט שכמעט ויתרה עליו זיכה אותה בפרס האוסקר, עיצב מחדש את דמותו של כוכב קולנוע והפך לאחת הקומדיות המכוננות של המאה ה-20 – הוכחה לכך שקריירות מסוימות נבנות על הפרויקטים ששחקנית מנסה יותר מכל להימנע מהם.
ילדות פריזאית, בארץ חדשה
היא נולדה בשם אמילי "לילי" קלודט שושן ב-13 בספטמבר 1903 בסן-מנדה שבצרפת, בתם של אב שניהל רשת מאפיות ואם ממוצא של איי התעלה הבריטיים. בשנת 1906 היגרה המשפחה למנהטן, שם התיישבו בקומה חמישית בבניין ללא מעלית ברחוב 53, בעוד אביה החל לעבוד במחלקה הבינלאומית של בנק. קולבר גדלה כדו-לשונית, למדה בתיכון וושינגטון אירווינג המתמקד באמנויות, ולמדה ב"ליגת תלמידי האמנות" (Art Students League) תוך כדי עבודה בחנות בגדים, מתוך שאיפה מוקדמת לעסוק בעיצוב אופנה ולא במשחק.
מחנות בגדים לברודוויי
מורה לדיבור, שהבחין במשהו מיוחד בקולה, דחף אותה להיבחן למחזה; היא ערכה את הופעת הבכורה שלה על הבמה ב"פרובינסטאון פלייהאוס" בשנת 1921 ואימצה את שם הבמה קלודט קולבר, כשהיא שואלת את השם "קולבר" מסבתה מצד אביה. בין 1925 ל-1929 הופיעה באחת-עשרה הפקות בברודוויי, ובנתה לעצמה מוניטין בקומדיות כגון "נשיקה במונית" ו"הנובח". חברת "פרמאונט" החתימה אותה על חוזה קולנועי ב-1928; בתחילה היא לא חיבבה את התהליך, אך הדיקציה המדויקת וההופעה האלגנטית שלה תורגמו היטב לסרטים מדברים בדיוק כשהתעשייה נזקקה לשחקנים שניתן לשמוע אותם היטב.
מגוון בלתי צפוי
טווח המשחק של קולבר בראשית שנות ה-30 היה חריג גם בסטנדרטים של שיטת האולפנים. בסרטו של ססיל ב. דה-מיל "סימן הצלב" (1932) היא גילמה את הקיסרית פופיאה בסצנה – רחצה בבריכת שיש בחלב אתונות – שהפכה לאחת התמונות המשוחזרות ביותר של הוליווד בתקופה שלפני קוד הייז. שנתיים לאחר מכן גילמה את התפקיד הראשי בסרטו של דה-מיל "קלאופטרה", סרט שסיים כבעל הכנסות השני בגובהו בשנת 1934. באותה שנה, בהישג שאין לו אח ורע עבור אף שחקנית לפני או אחרי, היא הופיעה בשלושה סרטים נפרדים שהיו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. אחד מהם היה "זה קרה לילה אחד".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →יצירת המופת הסרבנית
סרטו של פרנק קפרה "זה קרה לילה אחד" (1934) הפגיש את קולבר עם קלארק גייבל כשהם מגלמים יורשת בורחת ועיתונאי ציני שנקלעו יחד לנסיעה באוטובוס, והוא גרף את פרסי האוסקר העיקריים – סרט, במאי, שחקן, שחקנית ותסריט – הישג חסר תקדים ששום סרט לא חזר עליו במשך עשורים. קולבר קיבלה את התפקיד בחוסר רצון, כשהיא רואה בו עבודה שולית ולא פרויקט יוקרתי, ועל פי הדיווחים אמרה לחברה בדרכה לקבל את האוסקר שלא ציפתה לזכות. הסרט המציא למעשה את ז'אנר הקומדיה המטורפת כפי שהוליווד תתרגל אותו במשך שארית העשור, והפך את קולבר, כמעט בניגוד לציפיותיה, לאחת הכוכבות הרווחיות ביותר בתעשייה.
עשור בפסגה
עד שנת 1936 ניהלה קולבר משא ומתן על אחד החוזים העשירים ביותר בהוליווד, וב-1938 היא הייתה על פי הדיווחים השחקנית בעלת השכר הגבוה ביותר בתעשייה, עם הכנסה של למעלה מ-426,000 דולר באותה שנה. בין 1934 ל-1939 היא הופיעה בשבעה-עשר סרטים, יותר מ-2.5 בשנה, כשהיא נעה בקלילות בין קומדיה מטורפת – "חצות" (1939), שנכתב על ידי בילי ויילדר – לבין דרמות כבדות יותר. סרטו של פרסטון סטרג'ס "היפהפייה מפלם ביץ'" (1942) מצוטט לעיתים קרובות כאחת מהופעותיה המלוטשות ביותר, והדרמה התקופתית של דייוויד או. סלזניק "מאז שעזבת" (1944), שבו גילמה אם המנסה לשמור על משפחתה בעורף בזמן המלחמה, הפך לסרט השלישי בהכנסותיו באותה שנה והביא לה מועמדות נוספת לאוסקר. חבר תיאר מאוחר יותר את נוכחותה על המסך בישירות: היא "תמיד נראתה כאילו הכל כל כך קל עבורה", בעוד שבפועל היא השתמשה ב"טכניקה עצומה" שקהל הצופים מעולם לא היה אמור להבחין בה.
קריירה שהקדימה את הז'אנר שלה
קולבר הייתה ידועה מחוץ למסך בפרפקציוניזם שליט לגבי דמותה – היא התעקשה שיצלמו אותה רק מהפרופיל השמאלי שלה, עקב פציעה באפה בילדותה, העדפה שצוותי ההפקה כיבדו במשך עשורים. היא שיתפה פעולה לעיתים קרובות עם פרד מקמורי, כשהופיעו בשבעה סרטים יחד, ועם פרדריק מארץ' בארבעה. אולם התעשייה שהפכה אותה לכוכבת בזכות אנרגיה קומית נערית התקשתה לשבץ אותה ככל שהתבגרה: פציעת גב חמורה בסביבות שנת 1950 עלתה לה בתפקיד הראשי ב"הכל אודות חוה", תפקיד שעבר במקום זאת לבטי דייוויס והפך לאחת מ"החמצות" המפורסמות ביותר בליהוק ההוליוודי. קולבר עצמה הרהרה מאוחר יותר על חוסר ההתאמה במידת מה של צער: "פשוט מעולם לא היה לי המזל לגלם ביצ'יות" – אותם תפקידים דרמטיים, מוסריים פחות, שקיימו את הקריירה של שחקניות אחרות בשלביה המאוחרים.
מערכה שנייה על הבמה ובמסך
במקום להיעלם, קולבר עברה לטלוויזיה ולתיאטרון מאמצע שנות ה-50 ואילך, וזכתה במועמדות לפרס טוני על "הקרוסלה" (The Marriage-Go-Round) ב-1959 ובפרס שרה סידונס על עבודתה בתיאטרון בשיקגו בשנת 1980. תפקידה הקולנועי המשמעותי האחרון הגיע עשורים לאחר שיא הקריירה שלה, במיני-סדרה הטלוויזיונית מ-1987 "שתי גברת גרינוויל", שזיכתה אותה בפרס גלובוס הזהב ובמועמדות לאמי – סיומת שהוכיחה כי הטכניקה שלה האריכה ימים יותר משיטת האולפנים שהפכה אותה למפורסמת. ב-1989 היא קיבלה את פרס מרכז קנדי על מפעל חיים.
מדוע קולבר נחשבת לגאונה
כינוי קולבר כגאונה דורש זהירות, שכן הכישרון שלה לא היה מושגי או המצאתי במובן המקובל של המילה – היא לא יצרה צורה חדשה כפי שעשוי לעשות במאי או מלחין. מה שהיה לה הוא שליטה מוחלטת באופן חריג בטכניקה קומית קולנועית: תזמון, מודולציה קולית ושליטה פיזית מדויקת עד כדי כך שבני דורה תיארו את עבודתה כחסרת מאמץ, בעוד שבפועל היה ההפך. זוהי גאונות של מלאכה ולא של רעיונות – קרובה למיומנות של נגן וירטואוז המבצע קטע קשה בצורה כל כך נקייה עד שהקושי נעלם. השנה של 1934, שבה הופיעה בשלושה סרטים שהיו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, היא ההוכחה החותכת הטובה ביותר למגוון יוצא דופן: גיבורה של קומדיה מטורפת, קיסרית ויורשת עצר בורחת, כולם משכנעים, כולם בתוך אותם שנים-עשר חודשים. הטיעון הנגדי הכן הוא שקולבר פעלה בתוך ז'אנר – קומדיה מתוחכמת – שהתעשייה עצמה לא תמיד דירגה ברצינות כמו משחק טרגי או דרמטי, וזה חלק מהסיבה לכך שתפקידיה הדרמטיים המאוחרים והקשים יותר התבררו כחמקמקים, ומדוע היא מעולם לא השתחררה לחלוטין מצלו של הסרט האחד שניסתה להימנע מלעשות.
מורשת
קולבר העבירה את שנותיה האחרונות בחלוקת זמן בין מנהטן לבית מטעים בברבדוס, כשהיא מארחת חוג רחב שכלל את ננסי ורונלד רייגן, פרנק סינטרה וקירק דאגלס, עד שסדרה של אירועים מוחיים קלים הובילו למותה ב-30 ביולי 1996, בגיל תשעים-ושתיים. מכון הסרטים האמריקאי דירג אותה מאוחר יותר ככוכבת ה-12 בגדולתה בתולדות הקולנוע ההוליוודי הקלאסי. ביתה בברבדוס נמכר לדייוויד גפן לאחר מותה; מורשתה העמידה בהרבה היא סרט שהיא כמעט ולא עשתה, שעדיין מוקרן כטקסט המכונן של הקומדיה הרומנטית האמריקאית.