צ'אק מקאן: הקול שאתם מכירים והפנים שאתם לא

"אני משוגע על קוקו פאפס!" הוא ככל הנראה המשפט המושמע ביותר בקריירה של צ'אק מקאן (Chuck McCann), ואיש כמעט לא יכול היה לנקוב בשמו של האדם שאמר זאת. הוא היה הציפור סאני בסדרת הפרסומות של ג'נרל מילס, המשרת דאקוורת' ב"אגדות ברווזים" (DuckTales), הדבר ב"ארבעת המופלאים" (Fantastic Four), והשכן עתיר הקפאין שצועק "היי, גבר!" בפרסומות לדיאודורנט רייט גארד. לפני כל אלה הוא היה משהו נדיר יותר: מנחה תוכניות ילדים בשידור חי בניו יורק שעבד ללא רשת ביטחון, במשך שעות ארוכות, עם בובה על ידו.

שושלת ברוקלין של עולם הבידור

מקאן נולד ב-2 בספטמבר 1934 בברוקלין, בנם של ולנטיין ג'. מקאן וויולה הנסי, והוא הגיע למקצוע ביושר – סבו הופיע במופע המערב הפרוע של באפלו ביל. הקריירה המקצועית שלו החלה בשנת 1944, כשהיה בן תשע, ונמשכה עד 2017, תקופה העולה על שבעים שנה. בגיל שתים-עשרה הוא הקים מועדון מעריצים ללורל והארדי (Laurel and Hardy), מעשה של מסירות ילדות שהתברר כקו המנחה של כל חייו ולא רק כסקרנות חולפת.

שידור חי מניו יורק, עם בובות

עבודתו המכוננת של מקאן הייתה בטלוויזיה מקומית לילדים, פורמט תובעני שכמעט נכחד כיום. בעבודה עם הבובנאי פול אשלי, הוא הנחה תוכניות בובות קומיות עד 1975 בשלוש תחנות ניו יורק: "מלון הבובות" (The Puppet Hotel) בערוץ 13 WNTA; "לורל והארדי וצ'אק", "בואו נשתעשע" (Let's Have Fun) ו"המופע של צ'אק מקאן" בערוץ 11 WPIX, שם גם הגיש במשותף את מופע הרוק "המופע של קליי קול" (The Clay Cole Show); ובערוץ 5 WNEW מופע נוסף של "המופע של צ'אק מקאן", בתוספת "מופע ארוחת הצהריים של קרקס הקריקטורות הקסום של בומבו הגדול" ו"מופע לורל והארדי". הוא הופיע קודם לכן ב"קפטן קנגורו" (Captain Kangaroo) וב"מופע של סנדי בקר" (The Sandy Becker Show). העבודה פירושה היה מילוי זמן אוויר מול ילדים, מאולתר ברובו, תוך כדי גילום דמות, בשידור חי. דור שלם של ניו-יורקים גדל איתו, וזו הסיבה שהודעות הפטירה שלו תיארו אותו כמנחה טלוויזיה לילדים אגדי ולא רק כמדבב.

הסרטים

תפקידו המשמעותי הראשון בקולנוע הגיע בשנת 1968 ב"צייד בודד הוא הלב" (The Heart Is a Lonely Hunter), סרט רציני שבו התבקש הליצן המקצועי לגלם משהו אחר לגמרי. "המקרין" (The Projectionist) הגיע בשנת 1971. הוא עבר ללוס אנג'לס בשנות ה-70 ועבד ללא הפסקה: "הרובי שוב בדרכים" (Herbie Rides Again, 1974), "תרגיל לשוטר מתחיל" (Foul Play, 1978), "הם הלכו לשם ושם" (They Went That-A-Way & That-A-Way, 1978) מול טים קונוויי, "הארון של קמרון" (Cameron's Closet, 1988), ושני סרטים של מל ברוקס, "רובין הוד: גברים בגטקעס" (Robin Hood: Men in Tights, 1993) ו"דרקולה: מת ואוהב את זה" (Dracula: Dead and Loving It, 1995). בטלוויזיה הוא הופיע ב"בוננזה" (Bonanza), "קולומבו" (Columbo), "קוג'אק" (Kojak), "תיקי רוקפורד" (The Rockford Files), "המופע של בוב ניוהארט" (The Bob Newhart Show), "סטארסקי והאץ'" (Starsky & Hutch), "בית קטן בערבה" (Little House on the Prairie) וכעבור עשורים, "בוסטון ליגל" (Boston Legal). הוא יצר במשותף וכיכב עם בוב דנבר ב"משוגעי החלל" (Far Out Space Nuts, 1975), וגילם את קריס קרינגל ב"סנטה ברברה" (Santa Barbara) בשנים 1987 ו-1988. הוא היה גם בתוכנית קצרת הימים והידועה לשמצה של ג'ורג' שלטר "Turn-On".

הקריירה השנייה

אנימציה היא התחום שבו הטווח של מקאן הפך לנכס עסקי. ב"אגדות ברווזים" הוא דיבב את דאקוורת' יחד עם ברגר ביגל ובאונסר ביגל לאורך חמישים ושבעה פרקים – שלוש דמויות מובחנות בתוכנית אחת, שזה המקבילה של מדבב לטריק קלפים שמבוצע באיטיות. הוא היה ה"דבר" ב"ארבעת המופלאים" ב-1994 במשך עשרים ושישה פרקים, בליזארד ב"איירון מן" (Iron Man), האמבה בויז ב"בנות הפאוור פאף" (The Powerpuff Girls) ושוב בחידוש של 2016, הפילף ב"הרפתקאותיו החדשות של פו הדב" (The New Adventures of Winnie the Pooh) של דיסני, בלינקי ופינקי ב"פאק-מן" (Pac-Man), ומספר אחת, הינשוף וטום מקול ב"קול מקול" (Cool McCool). אם נוסיף את "טיילספין" (TaleSpin), "גארפילד וחברים" (Garfield and Friends), ראש העיר גראפטון ב"המופע של גארפילד" (The Garfield Show), "הרפתקאות פין וג'ייק" (Adventure Time), האטרקציה "מסע אל הדמיון" של דיסני, ואת עבודות הפרסום – הציפור סאני, והשכן של רייט גארד מול ביל פיורי – צורת הקריירה מתבהרת. שמעו אותו הרבה יותר מאשר ראו אותו.

שומר הלהבה של לורל והארדי

מועדון המעריצים שהקים בגיל שתים-עשרה גדל איתו. הוא ביצע חיקויים של אוליבר הארדי, כולל בפרסומות, בנה תוכניות טלוויזיה סביב הצמד, וב-1965 הקים יחד עם הביוגרף ג'ון מקייב את "בני המדבר" (Sons of the Desert) – אגודת ההערצה העולמית ליצירתם של לורל והארדי, שעדיין קיימת. הוא הופיע בתקליט הנמכר ביותר מתחילת שנות ה-60 "המשפחה הראשונה" (The First Family), הפארודיה על משפחת קנדי, והיה שייך ל"צבא של יארמי" (Yarmy's Army), קבוצת הקומיקאים שהוקמה לתמיכה בדיק יארמי במהלך מחלתו. ב-2017 הוא עבד על פודקאסט קומי.

מדוע צ'אק מכונה גאון

הטענה, ככל שהיא קיימת, נשענת על מיומנות – באופן ספציפי פלסטיות קולית ופיזית – ולא על אינטלקט, והיא ראויה לחשבון נפש כנה של מה שהמיומנות הזו כוללת למעשה. מדבב ברמתו של מקאן חייב לייצר דמויות מרובות שניתן להבחין ביניהן על ידי האוזן בלבד, לשמור על כל אחת מהן יציבה לאורך עשרות פרקים שהוקלטו במשך שנים, ולעשות זאת ללא רמזי פנים, גוף או תזמון שנושאים קומיקאי חי. דיבוב של שלוש דמויות בסדרה אחת, כפי שעשה ב"אגדות ברווזים", אומר שהקהל לעולם לא צריך לחשוד שהוא שומע גרון אחד. על גבי זה מתווספת הסיבולת האלתורית של טלוויזיית ילדים בשידור חי, שבה הוא החזיק דמויות מומצאות ושגרות בובות במשך שעות ללא תסריט להישען עליו. שתי המיומנויות נלמדות ומתורגלות; אף אחת מהן אינה מסתורית. הן פשוט נדירות בשילובן.

הטיעון שכנגד הוא פשוט: אף אחד מהמקורות שנסקרו כאן לא מכנה את מקאן גאון. הם מכנים אותו שחקן קומי, מנחה אהוב של תוכניות ילדים, ואמן קול פורה – אוצר המילים של חיבה וכבוד מקצועי, לא של הישג יצירתי יוצא דופן. הוא לא יצר פורמט, לא כתב יצירה מכוננת, ותרומותיו העמידות ביותר הן פרסומת לדגני בוקר ומשרת בסרט מצויר. התשוקה הגדולה ביותר שלו, לורל והארדי, הייתה הגאונות של אנשים אחרים, אותה בילה חיים שלמים בשימור במקום להתחרות בה. פסק הדין ההוגן הוא בדרן מקצועי ורב-גוני להפליא עם כלי נגינה טוב במיוחד ושבעים שנות משמעת מאחוריו – ראוי להערצה, אך לא אותו הדבר.

מורשת

מקאן נישא שלוש פעמים – לסוזן קונר, איילין סומרסטראד ובטי פאנינג, ששרדה אותו – והיו לו שלושה ילדים; בנו שון מת ב-2009. הוא מת ב-8 באפריל 2018 בבית החולים סידרס-סיני בלוס אנג'לס, בגיל שמונים ושלוש, מאי-ספיקת לב, ונקבר בפורסט לון. מה שהשאיר אחריו הוא עמיד באופן מוזר עבור אדם שלעיתים רחוקות היה הכוכב: ה"בני המדבר" עדיין נפגשים, הציפור של קוקו פאפס עדיין משוגעת, ובאיזשהו מקום בזיכרון של כל מי שהיה ילד בניו יורק בשנות ה-60 יש אדם גדול וחביב שמדבר לבובה, בשידור חי, וממציא את הדברים תוך כדי תנועה.