צ'ולאלונגקורן: המלך שמודרניז את סיאם כדי להציל אותה
בשנת 1893 עגנו ספינות תותחים צרפתיות בנהר צאו פראיה בטווח ראייה מהארמון הגדול, ודרשו את השטחים הסיאמיים שממזרח למקונג. כל ממלכה אחרת באזור שניצבה בפני לחץ מעין זה – בורמה, וייטנאם, קמבודיה, לאוס – כבר נבלעה בתוך אימפריה אירופית. צ'ולאלונגקורן בחר שלא להילחם. הוא מסר את השטח שבמחלוקת, שמר על כס המלכות שלו, והקדיש את שבע עשרה השנים הבאות לבניית מדינה מודרנית די הצורך כך שאף מעצמה קולוניאלית אחרת לא ניסתה עוד את אותו התמרון. סיאם היא האומה היחידה בדרום-מזרח אסיה שנכנסה למאה העשרים מבלי להפוך למושבה, והסיבה לכך נעוצה ברובה בתוכנית הרפורמה המחושבת של מלך אחד שנפרסה על פני עשורים.
מלך ילד שגודל למשבר
צ'ולאלונגקורן, שנולד ב-20 בספטמבר 1853 בבנגקוק, היה בנם של המלך מונגקוט (ראמה הרביעי) והמלכה דבסירيندרה (Debsirindra), והפך ליורש העצר המשוער כבן הראשון שנולד למלכה. מונגקוט הכין אותו במכוון לרפורמות, והעניק לו תפקיד בניהול היום-יומי מגיל שבע לצד חינוך בודהיסטי מסורתי והוראה מערבית, כולל שיעורים מהאומנת הבריטית אנה ליאונוונס (Anna Leonowens) בין השנים 1862 ל-1867. כאשר מונגקוט מת ממלריה באוקטובר 1868 מבלי שמונה יורש רשמי, בחרה המועצה המלכותית פה אחד בנסיך בן החמש עשרה, ועוצרות תחת סרי סוריוונגסה (Sri Suriwongse) ניהלה את המדינה עד שהגיע לבגרות בגיל עשרים.
פירוק הסדר הישן
פעולתו המהוללת ביותר של צ'ולאלונגקורן הייתה חיסול העבדות בסיאם, אשר בשנת 1867 כבלה כשלוש אוכלוסייה. מתוך חשש מפני האלימות האזרחית שליוותה את ביטול העבדות בארצות הברית, הוא פעל בהדרגה ולא באמצעות צו: חוק מ-1874 הנמיך את מחירי הפדיון עבור עבדים שנולדו באותה שנה ושחרר אותם בגיל עשרים ואחת, חוק תעסוקה מ-1900 דרש מתן שכר במקום עבודת כפייה, וחוק ביטול העבדות מ-1905 שם קץ למוסד כליל – מסע בחירות בן כמעט שלושים שנה שמנע את הקרע חברתי שחשש מפניו. ב-1873 הוא ביטל את נהג ההשתחוויה בפני המונט, והחליף אותה בקידה בסגנון מערבי, והוא חיסל את נاکורן באלא (Nakorn Bala), השימוש המסורתי בעינויים בהליכים משפטיים, והציג קודים משפטיים מערביים בעזרתו של היועץ הבלגי גוסטב רולין-ז'קמן (Gustave Rolin-Jaequemyns).
ריכוז ממלכה פאודלית
סיאם של ש1868 הייתה פחות מדינה מאוחדת מאשר רשת של ערי-מדינה חצי-אוטונומיות שנאמנות לבנגקוק על הנייר בלבד. צ'ולאלונגקורן בנה מעליה את מנגנון האומה המודרנית חלק אחר חלק: משרד ביקורת ב-1873 לריכוז גביית המסים והרחקתה מאצילים מקומיים, מועצת מדינה ב-1874 שעוצבה על פי הממשלה הבריטית, מערכת מנהלית היררכית של מונטון (Monthon) מ-1897 ששמה קץ לכוח שושלתי מקומי, ומ-1888 קבינט של משרדים במעמד שווה. הוא דיכא שלושה מרדים אזוריים בין 1901 ל-1902 שהתנגדו לריכוזיות זו, והחליף את שיטת עבודת הקורווה (corvée) בחוק הגיוס של 1905. הוא ייסד את האקדמיה הצבאית המלכותית ב-1887 ואת האקדמיה הימית המלכותית התאילנדית ב-1898 כדי לבנות מוסדות הנאמנים לכתר ולא לאדונים פרובינציאליים, ופתח את מסילת הברזל הראשונה של סיאם, מבנגקוק לקוראט (Korat), ב-1901, אותה שנה שבה קיבלה בנגקוק תאורת רחוב חשמלית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דיפלומטיה כאסטרטגיית הישרדות
נוכח דרישות צרפתיות ב-1893, ניהל צ'ולאלונגקורן משא ומתן באמצעות רולין-ז'קמן במקום לסכן את סיאם במלחמה שלא יכלה לנצח בה, והעביר שטחים לאוסיים ממזרח למקונג תוך שמירה על ליבת הממלכה. כאשר אינטרסים בריטיים לחצו מהכיוון השני, הוא שמר על ניטרליות זהירה במהלך כיבוש בורמה על ידי בריטניה, וסיפק אספקה לכוחות הבריטיים במקום לבחור צד צבאית, וב-1909 החליף ארבעה סולטאנים מאלאיים תמורת פיתוח מסילות ברזל במימון בריטי וויתורים משפטיים. העמדת צרפת ובריטניה זו מול זו, במקום התיישרות מלאה עם אחת מהן, נחשבת כיום בקרב היסטורינים לגרעין הדיפלומטי של הישרדות סיאם כמדינה עצמאית.
לימוד אירופה ממקור ראשון
צ'ולאלונגקורן היה המונרך הסיאמי המכהן הראשון שביקר באירופה, לשם נסע ב-1897 ושוב ב-1907, והמונרך הסיאמי הראשון ששלח נסיכים לחוץ לארץ לצורך השכלתם. סיורו ב-1897 לקח אותו דרך בריטניה, צרפת, ספרד ושוודיה כדי ללמוד מערכות מנהליות ומערכות בריאות הציבור, עם עצירה ספציפית בשוודיה כדי ללמוד ניהול יערות – סוג של סקרנות טכנית מפורטת שעברה כחוט השני בגישתו לרפורמות באופן כללי. הוא מינה את המלכה סאוואבها פונגסרי (Saovabha Phongsri) לעוצרת במהלך היעדרויות אלו, אצילת כוח פורמלית וחריגה לתקופה זו.
משפחה, מוות ומורשת מיידית
צ'ולאלונגקורן נישא לארבע מבנותיו של אביו וניהל משק בית מלכותי גדול ובו תשע נשים רשמיות ו-143 פלגשים, והוליד שלושים ושניים בנים וארבעים וארבע בנות; בנו וג'יראვודה (Vajiravudh) ירש אותו כראמה השישי. הוא מת ממחלת כליות בארמון דוסิต (Dusit Palace) ב-23 באוקטובר 1910 בגיל חמישים ושבע, לאחר שלטון בן ארבעים ושתיים שנה. אוניברסיטת צ'ולאלונגקורן, שנוסדה על ידי בנו ב-1917 כמוסד ההשכלה הגבוהה הראשון של תאילנד, ובית החולים הזיכרון על שם המלך צ'ולאלונגקורן, משמשים שניהם כמונומנטים ישירים ופעילים המעידים על סדרי העדיפויות החינוכיים והבריאותיים שלו ולא כמונומנטים סמליים בלבד.
מדוע צ'ולאלונגקורן מכונה גאון
המוניטין של צ'ולאלונגקורן נסמך על אינטליגנציה אסטרטגית ומנהלית מסוג מעשי במיוחד: היכולת לקרוא את גבולותיה המדויקים של החולשה הצבאית של סיאם ביחס לצרפת ולבריטניה, ולהחליף שטח תמורת ריבונות בדיוק ברגעים הקובעים, תוך בנייה בו-זמנית של בתי ספר, בתי משפט, מסילות ברזל וצבא הנדרשים כדי לגרום לסיאם להיראות מודרנית די הצורך כך שיניחו לה. המגזין 'טיים אסיה' (Time Asia) מיקם אותו כאחד האסייתים המשפיעים ביותר במאה העשרים ב-1999, וכינויו, פרה פיא מאהאראท (Phra Piya Maharat) – "המלך האהוב הדגול" – משקף קונצנזוס פנימי המתקיים כבר למעלה ממאה שנה. אין מדובר בגאונות של מדען או אמן המייצר רעיון מקורי יש מאין; זוהי מיומנות נדירה וקשה יותר להגדרה של שליט המחשב נכונה מה ממלכתו תוכל לשרוד ומה לא, ואז מוציא לפועל תוכנית רפורמה סבלנית די הצורך להאריך ימים יותר מהאיומים שלשמם עוצבה. טענת הנגד ההגונה היא שצ'ולאלונגקורן שלט במונרכיה אבסולוטית ופוליגמית שרפורמותיה חיזקו את הריכוזיות המלכותית בדיוק כמו שהטיבו עם הסיאמיים הפשוטים, וששבססה של סיאם נבע חלקית מיריבות אנגלו-צרפתית שהשתמשה בממלכה כמדינת חיץ – מזל בדיוק כמו תכנון. שתי הקריאות ברות הגנה; מה שאינו שנוי במחלוקת הוא שבחירותיו, ולא רק נסיבותיו, הן שהולידו את התוצאה.
מורשת
צ'ולאלונגקורן הוא הסיבה לכך שמנגנון המדינה המודרני של תאילנד – האוניברסיטאות, בתי המשפט, מסילות הברזל והשירות הציבורי שבו – מייחס את היווסדו לשלטון יחיד ולא למנהלים קולוניאליים, בניגוד לכל מדינה שוכנת. ביטול העבדות, המונצח על שטרות הכסף של תאילנד, נותר ההישג שתאילנדים מציינים בראשונה; הדיפלומטיה ששמרה על הממלכה עצמאית היא זו שהיסטוריונים מחוץ לתאילנד מציינים בתדירות הגבוהה ביותר.