כריסי היינד: הקול שסירב לעבור הכשרה
ב-4 במאי 1970, סטודנטית לאמנות באוניברסיטת קנט סטייט (Kent State University) שהתה בקמפוס כאשר המשמר הלאומי של אוהיו פתח באש. ארבעה בני אדם נהרגו; אחד מהם היה בן זוגה של חברה קרובה שלה. שלוש שנים לאחר מכן היא עזבה ללונדון ללא תוכנית וללא כסף, ועד סוף העשור היא עמדה בראש להקה של אנגלים עם להיט שהגיע למקום הראשון. כריסי היינד בילתה חמישים שנה בהיותה האדם הכי פחות סנטימנטלי בכל חדר שבו היא נמצאת, ולא קשה להבין היכן התחיל ההרגל הזה.
אקרון, ומה שבא אחר כך
היא נולדה באקרון, אוהיו, ב-7 בספטמבר 1951 וגדלה בקויאהוגה פולס, בתם של מזכירה במשרה חלקית ומנהל ב'דפי זהב'. היא מעולם לא העמידה פנים שילדותה הייתה מעצבת במובן כלשהו מלבד באופן שלילי. "מעולם לא הייתי מעוניינת מדי בתיכון", אמרה, ותשומת הלב האמיתית שלה הופנתה למקומות אחרים – ללהקות שעברו בקליבלנד, ובסופו של דבר לבית הספר לאמנות של קנט סטייט, שם ניגנה בקבוצה בשם Sat. Sun. Mat. לצד מארק מאת'רסבאו (Mark Mothersbaugh), מאוחר יותר מלהקת דיבו (Devo).
היא הפכה לצמחונית ב-1969, בגיל שמונה-עשרה, וכינתה זאת "הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם" – אמונה שהפכה לעשורים של עבודה עבור ארגוני PETA ו-Viva!.
לונדון, ה-NME והחנות בשם Sex
היא הגיעה ללונדון במאי 1973. לאחר תקופה במשרד אדריכלות היא פגשה את עיתונאי הרוק ניק קנט (Nick Kent) ושיכנעה אותו לתת לה לכתוב ב-NME, שם כתבה דברים שמאוחר יותר ביטלה כ"גיבוב שטויות פילוסופי חצי-אפוי וטירדות חסרות היגיון". לאחר מכן הלכה לעבוד מאחורי הדלפק בחנות Sex, הבוטיק של מלקולם מקלארן (Malcolm McLaren) וויויאן וסטווד (Vivienne Westwood) בקינגס רואד, מה שהציב אותה בכתובת המדויקת שבה הורכב הפאנק הבריטי.
מה שבא לאחר מכן היה ארבע שנים של כמעט-הצלחות שנוהלו בעקשנות יוצאת דופן. היא ניסתה להקים להקות בצרפת, חזרה הביתה לקליבלנד כדי לנגן בלהקת רית'ם אנד בלוז, וחזרה ללונדון ב-1976. היא הייתה זקוקה לאישור עבודה, אז היא ביקשה מחברי הסקס פיסטולס (Sex Pistols) להינשא לה: לפי דבריה, ג'וני רוטן (Johnny Rotten) הסכים ללכת למשרד רישום ואז חזר בו, סיד וישס (Sid Vicious) התנדב במקומו, והם הגיעו רק כדי לגלות שהמשרד "סגור לחופשה ממושכת". היא נבחנה ללהקה 999, ניגנה בגיטרה בקבוצה שהפכה ללהקת דה דאמד (The Damned), הופיעה עם ג'וני מופד (Johnny Moped) ונסעה עם להקת הקלאש (The Clash). היא הייתה בכל חדר חשוב בלונדון אך באף אחת מהלהקות.
הפריטנדרס
באביב 1978 מצא לה המנהל דייב היל (Dave Hill) מקום חזרות בקובנט גארדן, והיא הרכיבה את הלהקה בעצמה: פיט פארנדון (Pete Farndon) על הבס, ג'יימס הונימן-סקוט (James Honeyman-Scott) בגיטרה ובקלידים, ומרטין צ'יימברס (Martin Chambers) בתופים. השם הגיע מהגרסה של סם קוק (Sam Cooke) לשיר "The Great Pretender". הסינגל הראשון, גרסת כיסוי לשיר של הקינקס (The Kinks) "Stop Your Sobbing", הגיע למקום ה-33 בינואר 1979. השני שינה הכל. "Brass in Pocket" הגיע למקום הראשון בבריטניה ב-19 בינואר 1980, באותו יום שבו אלבום הבכורה Pretenders נכנס למצעדים, והתקליט הופץ ברחבי העולם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →להרכב הייתה חשיבות גדולה בדיוק כמו לשירים. היינד לא הייתה זמרת שנשכרה כדי להוביל להקה של מישהו אחר. היא הייתה כותבת השירים, הגיטריסטית המלווה והבוסית, והיא הייתה אישה אמריקאית שניהלה שלושה גברים אנגלים – הסדר כמעט ללא תקדים ב-1980. מדונה (Madonna), שצפתה בה מופיעה בסנטרל פארק באותו אוגוסט, זכרה זאת במדויק: "היא הייתה מדהימה: האישה היחידה שראיתי בהופעה שבה חשבתי, כן, יש לה ביצים, היא מדהימה!"
שני מקרי מוות בעשרה חודשים
הלהקה החזיקה מעמד שני אלבומים. פארנדון פוטר ביוני 1982; ימים לאחר מכן, ב-16 ביוני, מת ג'יימס הונימן-סקוט ממנת יתר של סמים. פארנדון מת באותה דרך בשנה שלאחר מכן. היינד איבדה את הגיטריסט ואת הבסיסט שלה בתוך עשרה חודשים, ברגע המדויק שבו הפריטנדרס הפכו להרכב בינלאומי גדול.
מה שהיא עשתה לאחר מכן הוא ההחלטה המגדירה של הקריירה שלה. היא לא פירקה את הלהקה ולא הפכה את האבל להופעה פומבית. היא הקליטה את "Back on the Chain Gang" עם הרכב זמני, בנתה אותו מחדש סביב רובי מקינטוש (Robbie McIntosh) ומלקולם פוסטר (Malcolm Foster), והוציאה את Learning to Crawl ב-1984 – להיט עולמי, ולפי הסכמה כללית, שווה ערך לכל דבר בשני התקליטים הראשונים. כשמרטין צ'יימברס עזב לפני האלבום Get Close ב-1986, היא הפכה לחברה המקורית היחידה, ומאז הופיעה בכל אלבומי האולפן של הפריטנדרס.
האמצע הארוך
היא המשיכה לעבוד וסירבה להתמחות בתחום אחד. הלהיט הגדול ביותר שלה שלא במסגרת הפריטנדרס היה דואט מ-1985 עם UB40 לשיר "I Got You Babe", שכבש את ראש מצעד המכירות בבריטניה. היא שרה עם פרנק סינטרה (Frank Sinatra), עם שר (Cher) וננה צ'רי (Neneh Cherry), עם מוריסי (Morrissey) ועם להקת INXS. הפריטנדרס עשו את Loose Screw, Break Up the Concrete, Alone עם דן אורבך (Dan Auerbach) מהבלאק קיז (The Black Keys), וב-2020 את Hate for Sale, התקליט שזכה לביקורות הטובות ביותר שלהם מזה שנים. תחת שמה יצא Stockholm ב-2014, אלבום סטנדרטים ב-2019, ותקליט של שירי בוב דילן (Bob Dylan) ב-2021.
חייה הפרטיים התנהלו לצד כל אלה מבלי להפוך לסיפור עצמו. נולדה לה בת, נטלי, מריי דייוויס (Ray Davies) מהקינקס ב-1983 – השניים ניסו להינשא בגילפורד, שם, לדבריה, "הבחור במשרד הרישום הביט בנו פעם אחת והציע שנחזור פעם אחרת". היא נישאה לג'ים קר (Jim Kerr) מלהקת סימפל מיינדס (Simple Minds) ב1984 ונולדה לה בת שנייה, יסמין; הם התגרשו ב-1990. היא עוקבת אחר הווישנויזם ונוסעת להודו כדי ללמוד.
מדוע כריסי מכונה גאונה
הטענה נוגעת לאומנות ולכתיבה, לא לחדשנות. היינד לא המציאה ז'אנר. מה שהיא עשתה זה למזג שלושה דברים שמגיעים לעיתים רחוקות אצל אותו אדם: קול קונטרה-אלטו ייחודי עם שבירה קלה, סגנון גיטרת קצב קשיח וחסכוני, וקול כתיבת שירים שמחזיק איום ורוך באותו בית – "Brass in Pocket" הוא בו-זמנית שחצנות ותחינה, וכמעט אף אחד לא כותב כך.
היא הייתה מפורשת לגבי המקום שממנו הגיע הקול: "קולות ייחודיים ברוק מאומנים במשך שנים של דברים רבים: תסכול, פחד, בדידות, כעס, חוסר ביטחון, יהירות, נרקיסיזם, או סתם התמדה מוחלטת – כל דבר חוץ ממורה". הפריטנדרס נכנסו להיכל התהילה של הרוק אנד רול בשנת 2005, והפסיקה של מדונה זכתה להדהוד מצד שלושה דורות של נשים שעמדו בראש להקות רוק לאחר מכן.
טענת הנגד אמיתית. הקטלוג החיוני מצומצם – שני אלבומים ו-Learning to Crawl – וארבעים שנה אינם יכולים להישען כולם על שלושה תקליטים. האינסטינקטים שלה כדמות ציבורית היו לעיתים גרועים: ספר הזיכרונות Reckless מ-2015 עורר ביקורת קשה בשל קטעים שבהם היא נטלה על עצמה אחריות לתקיפה אלימה שעברה בגיל עשרים ואחת, ואמרה ל-NPR ש"מבחינה טכנית, איך שלא תסתכלו על זה, זה היה הכל בגללי". היא לא התחרטה וכינתה את התגובה "כמעט כמו לינץ'". גאונות עשויה להיות המילה הלא נכונה. מנהיגת להקה נהדרת, כותבת שירים טובה יותר, ואחד הקולות העמידים ביותר ברוק קרוב יותר למציאות, וזה אינו דבר קטן.
מורשת
היינד מחזיקה באזרחות כפולה, אמריקאית ובריטית, ומחזיקה דירה באקרון לצד ביתה בלונדון, וזהו סיכום הוגן של קריירה שבילתה בין שתי מסורות רוק ולא השתייכה באופן מלא לאף אחת מהן. הירושה האמיתית שלה היא מבנית: היא הוכיחה שאישה יכולה לכתוב את השירים, לנגן בגיטרה, לשכור את הלהקה ולספוג את ההפסדים, ושהמוזיקה שנוצרה תישמע מחוספסת יותר בשל כך. "הסיבה היחידה שאני כאן", אמרה ל-NPR, "היא בגלל שעשיתי כמה תקליטים ואני יוצאת לסיבוב הופעות עם הלהקה. שאר הדברים שבי לא באמת עומדים למכירה". חמישים שנה אחרי, זה הוכח כנכון כמעט לחלוטין.