שרי צ'ינמוי: המשורר שהרים את העולם
פעמיים בשבוע במשך שלושים ושבע שנים, מהגר בנגלי ללא מעמד דיפלומטי הוביל מפגשי מדיטציה בתוך האומות המאוחדות (United Nations) עבור נציגים, שגרירים ואנשי סגל. באותם עשורים הוא גם פרסם יותר מ-1,500 ספרים, הלחין אלפי שירים, ניגן ב-אסראג' (esraj) בקרנגי הול (Carnegie Hall), המציא את מרוץ הריצה הארוך ביותר בעולם המוכר רשמית, רץ מרתון בפחות מארבע שעות, והניף את נלסון מנדלה ומוחמד עלי מעל ראשו על פלטפורמה שנבנתה במיוחד. שרי צ'ינמוי היה או בן האדם הפורה ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים או המקדם העצמי היעיל ביותר, והתשובה הכנה כרוכה בשניהם.
משקפורה לפונדיצ'רי
צ'ינמוי קומאר גהוס (Chinmoy Kumar Ghose) נולד ב-27 באוגוסט 1931 בשקפורה, במחוז צ'יטגונג שבמזרח בנגל, כיום בנגלדש. הוא היה הצעיר מבין שבעה ילדים. אביו נפטר ב-1943 ואמו בתוך חודשים ספורים, וב-1944, בגיל שתים-עשרה, הוא נכנס לאשראם שרי אורובינדו (Sri Aurobindo Ashram) בפונדיצ'רי. אחיו הבכור צ'יטה נתן לו את השם צ'ינמוי – מלא בתודעה אלוהית.
הוא נשאר שם עשרים שנה. החינוך באשראם היה ספרותי וגופני במידה שווה: הוא למד ספרות בנגלית ואנגלית, עבד בתעשיות הביתיות של האשראם, ושימש כמזכירו האישי של נוליני קאנטה גופטה (Nolini Kanta Gupta), כשהוא מתרגם את כתביו הבנגליים של גופטה לאנגלית. הוא גם, על פי הדיווחים של מרכז שרי צ'ינמוי, זכה באליפות הריצה הקצרה של האשראם שש-עשרה שנים ברציפות וזכה בתואר הקרב-עשרה (decathlon) בשנים 1958 ו-1959. השילוב שהגדיר את הקריירה המאוחרת שלו – ספרות ואתלטיקה כשני פנים של משמעת רוחנית אחת – נקבע בפונדיצ'רי, לא הומצא בניו יורק.
ניו יורק, 1964
הוא הגיע לניו יורק ב-13 באפריל 1964 והחל לעבוד כפקיד זוטר בקונסוליה ההודית. בתוך שנה הוא ייסד מגזין בשם AUM; בתוך שנתיים הקים מרכז רוחני בפורטו ריקו. עד סוף שנות ה-70 היו כ-350 מרכזים בכשישים מדינות וכ-7,000 תלמידים בקירוב. הוא לא גבה תשלום. התשלום האמיתי, אמר, היה הזעקה הפנימית.
הוראתו הייתה אינטגרלית, משלבת מסירות, שירות וחוכמת מדיטציה, עם התעלות עצמית במרכזה: הנקודה לא הייתה נסיגה מהעולם אלא הארה הדרגתית של החיים הרגילים. הוא תיאר את דרכו כדרך של אהבה אלוהית, מסירות אלוהית וכניעה אלוהית. תלמידיו התחייבו לצמחונות, פיכחות ופרישות. בשנת 1973 דיווח הניו יורק טיימס (New York Times) כי הוא נערץ בהודו כאחד מאנשי הקודש הבודדים שהשיגו נירוויקאלפה סאמאדהי (nirvikalpa samadhi).
באפריל 1970, בהזמנת המזכיר הכללי או תאנט (U Thant), הוא החל את מדיטציות השלום באו"ם שיוביל עד מותו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התפוקה
המספרים שמפרסם הארגון שלו מדהימים, ומשתנים בין מקורות: יותר מ-70,000 שירים לפי ספירה רשמית אחת, 120,000 לפי אחרת; 22,000 שירים מוזיקליים; 1,573 ספרים; מעל 15 מיליון רישומים קטנים דמויי זן שהוא כינה "ציפורי נשמה" (Soul-Birds) או "ציפורי חלום-חופש-שלום", שהחלו בדצמבר 1991. ציורי האקריליק והעט המופשטים שלו, אותם כינה ג'הרנה-קאלה (Jharna-Kala) או אמנות המעיין, מתוארכים מנובמבר 1974 והוצגו באונסק"ו (UNESCO) בפריז, במוזיאון ויקטוריה ואלברט ובמטה האו"ם.
מ-1984 הוא נתן קונצרטים לשלום בחינם – 777 מהם במשך עשרים ושלוש שנים, בחליל, אסראג', פסנתר וצ'לו, ברויאל אלברט הול, בקרנגי הול, בלינקולן סנטר, בניפון בודוקאן ובבית האופרה של סידני, פעם אחת מול 19,000 איש במונטריאול. דזמונד טוטו כינה את כתביו אמיתות נצחיות מלאות עידוד, אהבה וטוב לב.
ריצה והרמת משקולות
הוא ייסד את קבוצת המרתון של שרי צ'ינמוי בשנת 1977. שיאו האישי במרתון היה 3:55:07 בטולדו; בגיל ארבעים ותשע הוא סיים אולטרה-מרתון של 47 מייל ב-11:27:24; בגיל חמישים ושתיים הוא רץ 400 מטרים ב-72.66 שניות במשחקי המאסטרס העולמיים (World Masters Games) ב-1983. בשנת 1997 קבוצתו הקימה את מרוץ ההתעלות העצמית ל-3100 מייל בקווינס, מרוץ הריצה הארוך ביותר בעולם המוכר רשמית, שאותו כינה הניו יורק טיימס "האוורסט של האולטרה-מרתונים". חברי הקבוצה חצו את תעלת למאנש עשרות פעמים.
פציעה בברך דחפה אותו להרמת משקולות ב-1985, בגיל חמישים וארבע. מ-1998 תוכנית "הרמת העולם עם לב של אחדות" (Lifting Up the World with a Oneness-Heart) ראתה אותו מרים אנשים מכובדים – מנדלה, עלי, טוטו – על פלטפורמה, לפי הדיווחים יותר מ-8,000 איש בסך הכל. קארל לואיס למד ממנו מדיטציה ואמר שהיא חיזקה את אמונתו הנוצרית. אשריטה פורמן, תלמידו, מחזיק ביותר מ-150 שיאי גינס. קרלוס סנטנה הלך בעקבותיו מ-1972 עד 1981 כ-דוואדיפ (Devadip); ג'ון מקלפלין קרא ללהקת מהאווישנו אורקסטרה (Mahavishnu Orchestra) על שם שנתן לו צ'ינמוי.
הצל
התיעוד אינו נקי, וביוגרפיה שמשמיטה זאת היא תעמולה. חברים לשעבר תיארו את מרכז שרי צ'ינמוי ככת. ספר הזיכרונות של ג'יאנטי טאם משנת 2009, Cartwheels in a Sari, מפרט ילדות בתוך המעגל הפנימי תחת איסורים על מין, חינוך חילוני, ריקודים, אלכוהול, בשר וחברות חיצונית, המסתיימת בגירוש בגיל עשרים וחמש. פרופילים נפרדים ב-San Diego CityBeat בשנת 2005 וב-Salon בשנת 2014 נשאו טענות של תלמידות לשעבר על התנהגות מינית בלתי הולמת; דיווחים מוקדמים יותר טענו להטרדות כלפי נשות תלמידים. צ'ינמוי מעולם לא נתבע או הואשם, והמרכז הצהיר בנחרצות שהוא חי חיים של טוהר ויושרה מוחלטים. לגבי הרמת המשקולות, טרי טוד – מרים משקולות לשעבר ופרופסור לקינסיולוגיה באוניברסיטת טקסס – הגיע למסקנה שצ'ינמוי הציג מצג שווא לגבי סוג ומשקל חלק מהמשקולות שטען שהרים.
מדוע צ'ינמוי מכונה גאון
הטיעון הסביר הוא כמותי וספציפי: תפוקה בתחומי השירה, המוזיקה, הציור והפרוזה שיש לה מעט מקבילות בכל מאה שהיא, שנשמרה במשך ארבעה עשורים בשפה שנייה ובארץ זרה, לצד ניהול ארגון עולמי ושלושים ושבע שנים של שירות מוסדי ללא שכר באו"ם. לא משנה מה חושבים על התיאולוגיה, היכולת הגנרטיבית הגולמית מתועדת וחריגה. גורבצ'וב כינה את מותו אובדן לכל העולם. אמא תרזה, כשפגשה אותו ברומא ב-1994, אמרה לו שהיא מרוצה מעבודתו למען שלום עולמי.
טיעון הנגד הוא שכמות היא המדד החלש ביותר האפשרי לגאונות, והמקרה של צ'ינמוי נשען כמעט כולו עליו. השירים הם ברובם אפוריזמים קצרים; 15 מיליון "ציפורי הנשמה" הם כמה משיכות עט כל אחת; 22,000 השירים הם קטעים דתיים קצרים. דבר מכל זה לא נכנס לקנון הספרותי בזכות איכותו, והוא מופץ בעיקר דרך ארגון שהוא ייסד כדי להפיצו. הוסיפו לכך את שיאי הרמת המשקולות השנויים במחלוקת ואת דפוס הקידום העצמי שאפילו עיתונאים אוהדים ציינו, וספקן מסיק בצדק שההישג הוא של פרסום בלתי נלאה ולא של אינטלקט.
הקריאה ההוגנת ביותר נמצאת באמצע. הכישרון האמיתי של צ'ינמוי לא היה לאמנות בודדת כלשהי אלא להמרת משמעת רוחנית לפעולה נראית לעין הניתנת לספירה, בכל מדיום שהיה בהישג יד – ולשכנוע אולימפיים, מוזיקאי רוק ודיפלומטים שהם רוצים להשתתף.
מורשת
הוא מת מהתקף לב בביתו בג'מייקה, קווינס, ב-11 באוקטובר 2007, בגיל 76 – מהאסאמאדהי (mahasamadhi), בשפת תלמידיו. מעל 700 פקידי או"ם ושגרירים נכחו בהנצחה. כיבודים שקיבל נעו בין חותמות אפיפיור מוזהבות מפאולוס השישי ב-1972 וב-1973 ועד מדליית כסף של האו"ם ב-1976, פרס גנדי להרמוניה אוניברסלית שחלק עם קורטה סקוט קינג ב-1994, והתואר Visva Sama Duta ממסדר הנזירים הבודהיסטי Asgiriya בסרי לנקה, הראשון שאינו בודהיסטי שזכה לכבוד כזה. מרוץ השלום שייסד ב-1987 עדיין נושא את הלפיד שלו בין מדינות, ומרוץ ה-3100 מייל עדיין מתקיים בכל קיץ סביב בלוק אחד בקווינס.