צ'יינה מייביל: המרקסיסט שבנה מחדש את הפנטזיה
הוא מחזיק בשיא של זכיות בפרס ארתור סי. קלארק — שלוש פעמים — ובדוקטורט מבית הספר לכלכלה של לונדון על תאוריה מרקסיסטית של משפט בינלאומי. ב-2009 פרסם רומן בלשי המתרחש בשתי מדינות-עיר ממזרח אירופה השוכנות על אותה קרקע פיזית, שאזרחיהם מאומנים מהלידה ל"לא לראות" זה את זה, וחצייה ביניהן היא עבירה חמורה יותר מרצח. מייקל מורקוק, בביקורתו, כתב שמייביל הוכיח את עצמו "כחכך כמו שהוא מקורי". הספר זכה בפרס קלארק, פרס הפנטזיה העולמי, פרס ה-BSFA, פרס הלוקוס, וקיבל תיקו בפרס הוגו.
שם שנבחר מתוך מילון
צ'יינה טום מייביל נולד ב-6 בספטמבר 1972 בנוריץ'. הוריו התגרשו זמן קצר לאחר מכן; הוא אמר שמעולם לא הכיר באמת את אביו, וגדל בווילסדן, צפון-מערב לונדון, עם אחותו ג'מימה ואמו קלאודיה, מתרגמת, סופרת ומורה, דרכה הוא מחזיק באזרחות בריטית ואמריקאית כאחד. השם נבחר מתוך מילון — הוריו פשוט חיפשו מילה יפה.
הוא בילה שנתיים בפנימייה בבית הספר אוקהם בראטלנד, ולאחר מכן למד בבית הספר יוניברסיטי קולג' בלונדון. כילד שיחק הרבה במשחקי תפקידים שולחניים, רגליית מנהג זו ניכרת בכל יצירותיו: קסם ותאולוגיה ברומנים שלו מאורגנים וביורוקרטיים כמו ספר כללים. החובה הדדית. ספר השחקן החמישי של Dungeons & Dragons מזכיר את תחנת רחוב פרדידו בין השראות העיצוב שלו.
קיימברידג', ה-LSE, ובין זכויות שוות
הוא למד אנתרופולוגיה חברתית בקולג' קלייר, קיימברידג', וסיים ב-1994, לאחר מכן לקח MA ודוקטורט במשפט בינלאומי ב-LSE, שהושלם ב-2001, עם מלגת פרנק נוקס בהרווארד בדרך. הוא הפך למרקסיסט באוניברסיטה, מתוך אי שביעות רצון, כפי שהביע, מהיכולת של תאוריה פוסט-מודרנית להסביר היסטוריה ואירועים פוליטיים.
התזה הפכה ל-בין זכויות שוות: תאוריה מרקסיסטית של משפט בינלאומי, שפורסמה על ידי בריל ב-2005 ועל ידי היימרקט בשנה שלאחר מכן. זו עבודה אקדמית רצינית, לא תחביב של סופר, והיא חשובה לקריאה בסיפורת: הדמיון של מייביל מכוון לשאלה איך צדדים פורמלית שווים מגיעים ליחסים קיצוניים של אי-שוויון. זהו העלילה של כמעט כל ספר שכתב.
ניו קרובוזון
מלך העכבריש הופיע ב-1998. לאחר מכן, ב-2000, הגיע תחנת רחוב פרדידו והעיר ניו קרובוזון — מטרופולין עצום, מלוכלך, רב-מינים שבו פיזיקה, תאורגיה ועבודה תעשייתית יוצרות מערכת אחת רציפה. Locus דירג מאוחר יותר אותו כרומן הפנטזיה השישי הטוב ביותר של המאה העשרים. הוא חזר לאותו עולם ב-הצלקת (2002), מסע ימי, ו-מועצת הברזל (2004), מערבון על רכבת בורחת ומהפכה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ספרי בס-לאג עשו משהו ספציפי לז'אנר. פנטזיית העשורים שקדמו נטתה להתבסס על לגיטימיות ירושה: מלכים, נבואות, שושלות דם. מייביל החליף את כל זה בכלכלה, חוזים, ועבודה מאורגנת. קסם בניו קרובוזון הוא עבודה, ועבודה מנוצלת.
הפטרה על הטבור
הוא הכריז על זה בכנות האופיינית לו, כשהוא שואל בהשראת מאמרו של מורקוק "אפיק פו" וקורא לטולקין "הפטרה על הטבור של ספרות הפנטזיה." זו השורה שכולם מצטטים, וייתכן שזו הסיבה שמאז הוא כמעט פסק לדבר על טולקין בפומבי — ולכן, בפוסט בבלוג ב-2009, הוא פרסם חמש דברים שטולקין עשה נכון.
השפעותיו האמיתיות מעניינות יותר מהסכסוך: מ. ג'ון הריסון, מורקוק, אורסולה ק. לה גווין, ג'ין וולף, מרווין פיק, ה. פ. לאבקראפט, ובין הרוסים, אנדריי פלטונוב והאחים סטרוגצקי. הוא קורא ליצירתו ספרות מוזרה והוא הדמות הבולטת ביותר בניו וירד. הוא גם דוחה את כל ההיררכיה שהמונח אמור לשבת תחתיה, טוען שהפיצול בין כתיבת "ז'אנר" לכתיבה "ספרותית" מלאכותי, ומציב את עצמו בשורה שכוללת את בורחס וסויפט.
הסופר של לונדון
"לונדון מתנשאת בגודלה בחברה," הוא אמר ל-The White Review; "היא נחשבת למעצבת באופן שאני לא יכול ולא רוצה לברוח ממנו." הוא עובד במסורת של הפסיכוגרפים, בהם איאן סינקלייר, וטוען שהקאנון של כתיבת לונדון נקרא בצורה צרה מדי לאורך קווים גבריים, ודוחף לשיקום של אמה טננט, ג'יין גסקל, מרי באטס ולורה אולדפילד פורד.
הספרים ממשיכים לבחון את העיר: אן לון דון (2007), רומן לילדים; העיר והעיר (2009); קרייקן (2010); שגרירות (2011), שמעביר את הבעיה מחוץ לכוכב והופך אותה ללשונית; ריילסיה (2012); הנובלות סופר המפקד ו-ימים אחרונים בפריז החדשה (שתיהן 2016); אוספי הסיפורים מחפשים את ג'ייק (2005) ו-שלושה רגעים של התפוצצות (2015); ו-ספר המקומות האחרים (2024), שנכתב עם קיאנו ריבס. הוא גם כתב קומיקס, כולל Dial H של DC (2012–13), Hellblazer ו-Justice League.
הפוליטיקה
מייביל מעולם לא טיפל בסוציאליזם שלו כבקישוט ספרותי. הוא השתייך למפלגת הפועלים הסוציאליסטית ולארגון הסוציאליסטים הבינלאומי האמריקאי; הוא התמודד עבור ברית הסוציאליסטים ברג'נטס פארק וקנזינגטון צפון ב-2001, וקיבל 459 קולות, או 1.2 אחוז. הוא התפטר מה-SWP במרץ 2013 על טיפול ההנהגה בהאשמות אונס, היה חבר מייסד של איחוד השמאל באותה שנה, ועזב את הרשת הסוציאליסטית הבינלאומית ב-2014. מאז 2014 הוא מנהל את הוצאת סלבג', וב-2015 ייסד את כתב העת סלבג'. ספרי העיון שלו כוללים כוכבים אדומים: מרקסיזם ומדע בדיוני (2009, עם מארק בולד), אוקטובר: סיפור המהפכה הרוסית (2017) ו-רוח רפאים, רדופה: על המניפסט הקומוניסטי (2022).
הוא היה סופר-בית באוניברסיטת רוזוולט בשיקגו ב-2012–13, הפך לעמית החברה המלכותית לספרות ב-2015 ולעמית גוגנהיים בסיפורת ב-2018. הוא נשוי לאמנית סיזן באטלר.
למה צ'יינה נקרא גאון
המקרה כאן חזק יותר מאשר עבור רוב האנשים שהמילה מתייחסת אליהם, כי ניתן להציג אותו כיכולת ספציפית ולא כהילה. מייביל יוצר מושגים שהם בו-זמנית מכונות סיפור וחלקים של תאוריה פוליטית. "לא לראות" ב-העיר והעיר הוא אמצעי עלילה פועל והצעה רצינית על אוכלוסיות המשתפות עיר לומדות לא לרשום זה את זה; השפה ב-שגרירות היא רקע מתח והטענה על ציון. רוב הסופרים שואלים רעיונות כדי לקשט סיפור; הוא בונה סיפורים שהם הרעיון עצמו, בקצב — תריסר רומנים, שלוש אוספים, שלוש יצירות של עיון פוליטי, מונוגרפיה משפטית — שמרמז על המצאה אמיתית עודפת. הנוסחה של מורקוק, "כחכך כמו שהוא מקורי," היא הנכונה, והיא באה מסופר שאין לו סיבה לחבב יריב.
המקרה הנגדי הכנה יש לו שני חלקים. ראשית, הברק התיאורטי לא התרגם להשפעה פוליטית: 459 קולות, סדרה של מפלגות ופלגים שעזר לבנות ואז עזב, שמאל בבריטניה לא חזק יותר בזכות השתתפותו. שנית, הוא יודע את הסיכון שנושא הדמיון שלו עצמו. הוא אמר שהוא שומר על מוטיבים חוזרים — דיונוניים, אשפה, בתים — בדיוק כדי למנוע פרודיה עצמית, שהיא הודאה ששיטה מונעת רעיונות יכולה להתקשח למנייריזם. המצאה בקנה מידה זה נדירה; היא לא אותו דבר כחכמה, ומייביל, לזכותו, מעולם לא טען שזהו.
מורשת
מייביל שבר את ההנחה שפנטזיה חייבת להיות נוסטלגית. על ידי ייבוע עבודה, חוזים וכלכלה פוליטית עירונית לסיפורת עולם משנה, הוא אפשר דור שלם של סופרים, בעודו מייצר עבודה אקדמית רצינית מספיק כדי לעמוד בפני עצמה. ההישג העמיד יותר הוא ש"ספרות מוזרה" היא עכשיו מקום שסופרים שאפתנים הולכים לעבוד בו, לא ז'אנר שהם מתנצלים עליו.