צ'זארה פאבזה: המתרגם שלימד את איטליה לקרוא את אמריקה

חודשיים לאחר שזכה בפרס הספרותי הנחשק ביותר באיטליה, הסטרגה, צ'זארה פאבזה נכנס למלון בטורינו ולא יצא ממנו. בין שתי העובדות הללו שוכנת אחת הקריירות המוזרות ביותר בספרות המאה העשרים: בן פרובינציאלי ביישן שהפך, כמעט לבדו, לערוץ שדרכו מלוויל, פוקנר, ג'ויס ווייטמן נכנסו לתרבות האיטלקית, ושכתב כמה מהפרוזה הקודרת והמדויקת ביותר בספרות האיטלקית על חוסר האפשרות להשתייך לשום מקום.

ילדות של מרחק

פאבזה נולד ב-9 בספטמבר 1908, בסנטו סטפנו בלבו, כפר בגבעות פיימונטה שיופיע שוב ושוב, בשינוי צורה, לאורך הפרוזה שלו כבית האבוד שדמויותיו לעולם לא יכולות לחזור אליו באמת. אביו, פקיד בית משפט, מת כשפאבזה היה בן שש; אמו גידלה אותו עם מה שביוגרפים מתארים כמרחק רגשי, ומשק הבית הותיר אותו עם תחושת בדידות מתמשכת שעיצבה הן את אישיותו והן את הפרוזה שלו. המשפחה עברה לטורינו, שם למד בתיכון ובאוניברסיטה, ושם מורה בתיכון, אוגוסטו מונטי, זיהה ועודד את ייעודו הספרותי.

חוקר אמריקה

באוניברסיטת טורינו, פאבזה בחר נושא יוצא דופן עבור סטודנט איטלקי ב-1930: וולט וייטמן, משורר ההתפשטות הדמוקרטית האמריקאית, היה נושא עבודת הגמר שלו. זה קבע את כיוון חיי העבודה שלו. שנתיים לאחר מכן, תרגומו ל-מובי דיק של מלוויל השיק למעשה את הקריירה שלו כמתרגם הבולט ביותר באיטליה של הספרות האנגלו-אמריקאית, ובמהלך שני העשורים הבאים הוא תרגם את מלוויל, ג'ויס, פוקנר, גרטרוד שטיין ושרווד אנדרסון, לצד כתביו הפסיכולוגיים של פרויד ויונג, לתוך תרבות ספרותית איטלקית שהפשיזם ניסה לחסום מהשפעות זרות. הפרוזה שלו ספגה את מה שתרגם: מבקרים ציינו "ריאליזם שטוח ומאופק", "תחביר קשרני, דגשי ומאולתר" השאול פחות ממסורת הסימבוליזם הצרפתי המקושט ששלטה בספרות האיטלקית, ויותר מהמודלים האמריקאיים הדיבוריים שבילה את חייו בהעברתם מעבר למחסום השפה. מסותיו שנאספו בנושא, שפורסמו מאוחר יותר כ-ספרות אמריקאית, נותרו מסמך יסוד לאופן שבו ספרות לאומית אחת ייבאה אחרת.

כלא, פוליטיקה ובגידה

הפוליטיקה של פאבזה עלתה לו ביוקר. ב-1935 הוא נעצר לאחר שקיבל התכתבות לכתובתו מהדיסידנט הקומוניסטי אלטיירו ספינלי — דואר שיועד למעשה לטינה פיזארדו, אישה שאהב ושמשכה אותו למעגלים אנטי-פשיסטיים. הוא נידון למאסר בברנצ'לאונה קלאברו, בדרום איטליה, וריצה כשנה לפני שיתרת תקופתו הומתקה; מאוחר יותר הוא הפך את החוויה לרומן לפני שהתרנגול יקרא. המעצר עלה לו גם אישית: פיזארדו לא חיכתה לשובו, בגידה שהזינה את נושא הכישלון הרומנטי שרץ לאורך הפרוזה שלו לשארית חייו.

איינאודי והקמת הוצאת ספרים

ממאי 1938 עבד פאבזה כעורך בהוצאת הספרים החדשה של ג'וליו איינאודי בטורינו, ושם, לא פחות מאשר בספריו שלו, הוא עיצב את התרבות הספרותית האיטלקית המודרנית. עמיתים זכרו אותו כ"עובד בלתי נלאה וקפדן" שבקושי אכל או ישן בזמן שתיאם פגישות עריכה ובנה סדרות ספרים שלמות — I Saggi, I Poeti, ובשנותיו האחרונות, La collana viola, ששיקפה עניין מעמיק באתנולוגיה ובמיתוס. הוא חנך דור צעיר של סופרים באיינאודי, הבולט שבהם איטלו קאלווינו, שבסופו של דבר יתפוס את מקומו של פאבזה בהוצאה ויקדם את עבודתו לאחר מותו.

הרומנים והמיתוסים

הפרוזה של פאבזה חזרה באובססיביות למספר מתחים: המשיכה בין העיר לכפר שעזב, כישלון התשוקה להתגבש לקשר מתמשך, והתנגדותו של הפרט לקונפורמיות קלה בתוך חברה המארגנת את עצמה מחדש לאחר הפשיזם והמלחמה. הקיץ היפה, החבר, הבית על הגבעה, ויצירת המופת המאוחרת שלו, הירח והמדורות, עוקבים אחר נוף פיימונטה שנזכר ולא מיושב, שגוליו לעולם לא מרגישים בבית במקומות אליהם הם חוזרים. ב-1947 פרסם את דיאלוגים עם לאוקו, קבוצה של שיחות תמציתיות בין דמויות מהמיתוס היווני שרבים מהמבקרים מחשיבים כספרו השאפתני והאישי ביותר — מיתוס המשמש לא כקישוט אלא כאוצר מילים לגורל, תמותה והקושי להיות אנושי.

פרס וקריסה

ב-1950 זכה פאבזה בפרס הסטרגה, הפרס הספרותי היוקרתי ביותר באיטליה, עבור טרילוגיה של רומנים קצרים. זה היה אמור להיות אישור לאחר שני עשורים של עבודה שלא זכתה להערכה מספקת. במקום זאת, באותה שנה, רומן עם השחקנית האמריקאית קונסטנס דאולינג, אותה פגש ב-1949, הסתיים לאחר כשנים-עשר חודשים, מה שהעמיק ייאוש שתיעד במשך שנים ביומן פרטי. משוכנע, כפי שמרמזות רשומות היומן שלו, שאושר מתמשך יחמוק ממנו לצמיתות, פאבזה התאבד ב-26–27 באוגוסט 1950, בחדר מלון בטורינו, שבועיים לפני יום הולדתו הארבעים ושניים. יומנו, שפורסם לאחר מותו כ-מלאכת החיים, נותר אחד המסמכים הנוקבים ביותר של ייאוש פרטי של סופר מול שבחים ציבוריים.

מדוע צ'זארה מכונה גאון

הטענה נשענת פחות על המצאה מסנוורת אחת ויותר על כשירות כפולה נדירה: פאבזה היה בו-זמנית אחד המתרגמים הספרותיים החשובים ביותר בתקופתו ואחד הסופרים המדויקים ביותר שלה, וכל פעילות חידדה את השנייה. שליטתו באנגלית אפשרה לו לייבא מסורת פרוזה חלופית שלמה — אמריקאית, דיבורית, ישירה פסיכולוגית — לתוך ספרות שעדיין נשלטה על ידי מודלים רטוריים מקושטים, ואז הוא כתב פרוזה שמיזגה את הפשטות המיובאת הזו עם נוף וצער איטלקיים מובהקים. איטלו קאלווינו, שירש את שולחנו באיינאודי וערך את יומניו לדפוס, התייחס אליו כדמות המרכזית של דור הספרות בטורינו; מבקרים מאוחרים יותר שיבחו את "התחכום הפילוסופי" שלו וכינו את עבודתו "מאגר של חוכמה אנושית והייסורים שמרוויחים אותה". טיעון הנגד הישר הוא שהמוניטין של פאבזה, כמו הרבה גאונות ספרותית, אינו נפרד ממיתוס סביב מותו — סופר עטור פרסים שנטל את חייו מזמין קריאה רטרוספקטיבית של ייאוש לתוך כל מה שכתב, וחלק מהחוקרים מזהירים מפני התייחסות לייסוריו הפרטיים כהוכחה לקומה אינטלקטואלית ייחודית ולא פשוט לדיכאון חמור ומתועד היטב. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא המלאכה: התרגומים היו מדויקים ומשמעותיים, והפרוזה שהם הפיקו בתמורה האריכה ימים יותר מהאופנות שנגדן נכתבה.

מורשת

מותו של פאבזה לא סיים את השפעתו; אם כבר, הוא חידד אותה. הניהול שלאחר המוות של קאלווינו את כתביו ויומניו הפך את פאבזה לנקודת התייחסות לריאליזם האיטלקי שלאחר המלחמה, ותיאורו של פיימונטה מיתי ויומיומי כאחד נותר מודל לסופרים המתארים נופים שאנשים עוזבים ולעולם לא יכולים להיכנס אליהם מחדש. קרן צ'זארה פאבזה, שבסיסה בסנטו סטפנו בלבו מולדתו, ממשיכה לתחזק את הארכיון שלו ולקדם מחקר של גוף עבודה שמיזג שתי מסורות ספרותיות לקול אחד מדויק ונטול קישוטים.