סזאריה אבורה: הקול היחף של כף ורדה
באמצע הופעה היא הייתה מפסיקה לשיר, ניגשת לשולחן קטן שהוצב על הבמה, מתיישבת, מדליקה סיגריה ומוזגת לעצמה משקה בזמן שהלהקה המשיכה לנגן בלעדיה. אף מופיע אחר במעמדה הבינלאומי לא עשה דבר כזה. זו לא הייתה פרובוקציה; זה היה הרגל שהובא ללא שינוי מברי המינדלו (Mindelo), שם שרה במשך שלושים שנה לפני שהעולם שמע עליה. עד מותה, פניה הופיעו על שטר ה-2,000 אסקודו.
הנמל שעיצב את חייה
אבורה נולדה ב-27 באוגוסט 1941 במינדלו, באי סאו ויסנטה (São Vicente), שהיה אז בשליטה פורטוגלית קולוניאלית. אביה, ז'וסטינו (Justino), היה כנר; הוא מת כשהייתה ילדה, והותיר את אמה ז'ואנה (Joana), טבחית ומשרתת, לגדל שבעה ילדים לבדה. לא היה כסף וחינוך פורמלי מועט. בסביבות גיל עשר הוכנסה אבורה לבית יתומים, בעוד סבתה לקחה חלק בגידולה.
מינדלו הייתה המקרה שקבע את מסלול חייה. כנמל מים עמוקים על נתיב השיט באוקיינוס האטלנטי, הוא קלט ספינות, מלחים ומוזיקה זרה ללא הפסקה, והחזיק בצפיפות יוצאת דופן של ברים לעיר בגודלה. בגיל שש-עשרה, בהשפעת קשר עם גיטריסט, החלה אבורה לשיר בהם. היא שרה מורנה (morna), הקינה הלאומית האיטית של הארכיפלג, וקולאדיירה (coladeira), בת דודתה המהירה והסרקסטית יותר. היא הפכה לכוכבת ב'קפה רויאל' (Café Royal), וקולה הגיע לאיים דרך רדיו מינדלו. לאורך שנות ה-50 וה-60 היא רכשה קהל מעריצים קטן בפורטוגל ובהולנד, הקליטה שירים לרדיו והוציאה שני סינגלים. דבר מזה לא הניב כסף.
השנים האפלות
לפי עדותה, שנות ה-70 היו "השנים האפלות" שלה. שלוש נישואים הסתיימו. היא גידלה שלושה ילדים, שרק שניים מהם הגיעו לבגרות, בהכנסה שהמוזיקה לא יכלה לספק. אלכוהוליזם, דיכאון ותת-תזונה השתלטו עליה, ועל רקע המעבר הסוער של כף ורדה לעצמאות, היא פשוט הפסיקה להופיע. מעריצים במינדלו ערכו מגביות כדי להשאיר אותה בחיים. היא הייתה, במובן המילולי ביותר, זמרת מקומית שנכשלה.
התגלית המחודשת בגיל ארבעים ושבע
החזרה החלה ב-1985, כאשר ארגון הנשים של כף ורדה הזמין אותה לפורטוגל לשיר באנתולוגיה בשם Mudjer – "אישה". ב-1987 היא יצאה לסיבוב הופעות בארצות הברית עם הזמר מכף ורדה באנה (Bana), ובמסעדתו של באנה בליסבון שמע אותה המפיק ז'וזה "ג'ו" דה סילבה (José "Djô" da Silva). דה סילבה החתים אותה בלייבל שלו, Lusafrica, וב-1988 הוציא את אלבומה הראשון, La Diva aux Pieds Nus – "הדיווה היחפה". היא הייתה בת ארבעים ושבע. Distino di Belita יצא ב-1990, ו-Mar Azul ב-1991.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מיס פרפומאדו
האלבום שפרץ את הדרך היה Miss Perfumado, שיצא ב-1992. הוא נמכר במאות אלפי עותקים, ביסס את מעמדה בצרפת ובפורטוגל, והוביל אותה לתיאטר דה לה ויל (Théâtre de la Ville) בפריז, ולאחר מכן לבמות בברזיל, קנדה, ארצות הברית, ברחבי אפריקה ואירופה. האלבום Cesária, שיצא ב-1995 דרך הלייבל האמריקאי Nonesuch, הביא לה הכרה ביקורתית בינלאומית ואת הראשונה מתוך שש מועמדויות לגראמי. בעקבותיו הגיעו Cabo Verde (1997), Café Atlantico (1999), São Vicente di Longe (2001) ו-Voz d'Amor (2003); Voz d'Amor זכה בפרס הגראמי לאלבום מוזיקת העולם העכשווית הטוב ביותר בשנת 2004. Rogamar יצא ב-2006, ו-Nha Sentimento ב-2009.
התארים הצטברו מאוחר ובמהירות. ב-1997 העניקו לה פרסי המוזיקה האפריקאית KORA את תואר אמנית מערב אפריקה הטובה ביותר, האלבום הטוב ביותר ופרס הוקרת חבר השופטים, והוסיפו פרס הוקרה נוסף על מפעל חיים בשנת 2010. פורטוגל העניקה לה את צלב הגדול של מסדר הנסיך אנרי ב-1999; צרפת העניקה לה את אות לגיון הכבוד ב-2009. היא הפכה לשגרירה של תוכנית המזון העולמית ב-2004 ונסעה עם דרכון דיפלומטי של כף ורדה כשגרירת התרבות של ארצה.
מה היא באמת שרה
אבורה שרה כמעט אך ורק בקריאולית של כף ורדה, לעיתים בספרדית, ולא עשתה שום ויתור למאזינים שלא הבינו אותה. השירים עסקו באהבה, געגועים הביתה, נוסטלגיה ומצבם של אנשים שהתפזרו עקב הגירה, לצד ההיסטוריה הקולוניאלית והעבדות שפיזרה אותם. האנציקלופדיה בריטניקה מתארת את המורנה ככרוניקה "מרגשת ואמוציונלית" של "ההיסטוריה הארוכה והמרה של בידוד, סחר בעבדים ואובדן אוכלוסייה עקב הגירה" של המדינה – מה שמשמש גם כסיכום לרפרטואר שלה. החומרים שלה הגיעו ממלחינים מכף ורדה: מנואל דה נובאס (Manuel de Novas), נאנדו דה קרוז (Nando Da Cruz), אמנדיו קברל (Amandio Cabral) ודודה פרנסיסקו קסבייה דה קרוז (Francisco Xavier da Cruz), מהכותבים הפוריים ביותר שהאיים הפיקו. להקתה, בהנהגת נאנדו אנדרדה (Nando Andrade), הורכבה כולה מגברים צעירים מכף ורדה.
הדימוי והאישה
כפות הרגליים היחפות הפכו לסמל של סולידריות עם עניי האיים, ואבורה סירבה לאשר את הסיפור הזה. לפי הסברה שלה, היא פעם הורידה את נעליה על הבמה כי רגליה כאבו – הקהל מילא אותן בתשר – והיא המשיכה לעשות זאת כי זה היה נוח וכי זה התאים לכותרת האלבום הראשון שלה. היא סירבה לספק הסבר משוכלל יותר. על הבמה היא לבשה בובו (boubou). היא קנתה תכשיטים מאנשים שהיו צריכים למכור אותם, וענדה גם אותם. היא הפסיקה לשתות ב-1994 למען בריאותה אך מעולם לא ויתרה על סיגריות.
מדוע סזאריה נחשבת לגאון
המילה דבקה בפרשנות שלה, לא בהמצאה שלה, וההבחנה הזו חשובה. אבורה לא כתבה כמעט דבר ממה ששרה; השירים היו שייכים לדה נובאס, לאמנדיו קברל, לדודה פרנסיסקו קסבייה דה קרוז. מה שהיא סיפקה היה סירוב מסוים. המורנה בנויה לפתאוס, וזמר יכול למצות אותו עד תום; אבורה סירבה. היא שרה נמוך, ישר וללא חיפזון, תוך שהיא נמנעת מהקישוטים ומהשיא העוצמתי שהחומר מזמין, ונתנה לצער לנוח במילים ולא בהגשה. מבקרים פנו שוב ושוב לבילי הולידיי (Billie Holiday) ואדית פיאף (Édith Piaf) כדי לתאר את האפקט – שתי זמרות שזכו לשבחים על כך שעשו פחות ממה שיכלו. שולחן הבמה, הסיגריה, הסירוב המוחלט להפגין רגש שלא חשה באמת, היו כולם חלק מהשירה שלה.
הטיעון שכנגד קיים ויש לציינו. היא לא הייתה מלחינה, מעבדת או חדשנית. אלבומיה עוצבו במידה רבה על ידי ז'וזה דה סילבה ומעבדים שעיצבו את קולה לאוזניים אירופאיות, והאלבומים המאוחרים נטו לכיוון סאונד בינלאומי מלוטש. הכלי שלה לא היה גדול, ומגבלותיו נשמעות. מה שהיה לה היה סמכות שאין לזייף על רפרטואר ששרה מדי לילה במשך שלושים שנה, והמשמעת לא למכור אותו ביתר. האם זה גאונות או הדרגה הגבוהה ביותר של אומנות הוא ויכוח הוגן. זה בוודאי לא טריק שניתן ללמד.
מורשת
היא מתה במינדלו ב-17 בדצמבר 2011, בגיל שבעים, מאי-ספיקת נשימה ויתר לחץ דם, לאחר בעיות לב שכללו שבץ במהלך סיבוב הופעות באוסטרליה ב-2008 והתקף לב וניתוח ב-2010. היא פרשה בספטמבר של אותה שנה. אלבום לאחר מותה, Mãe Carinhosa, יצא ב-2013.
כף ורדה שמה אותה על בוליה ועל שטר ה-2,000 אסקודו שלה, וב-2012 קראה לשדה התעופה במינדלו על שמה, שם ניצב פסל בגובה שלושה מטרים של האמן דומינגוס לואיזה (Domingos Luisa). סטרומאה (Stromae) הקליט את "Ave Cesaria" לכבודה ב-2014. קייטנו ולוזו (Caetano Veloso) ציין שהיא היוותה עבורו השראה, ומדונה (Madonna) ייחסה לפגישה איתה את נקודת ההתחלה לאלבום משנת 2019, Madame X. היא עשתה את מה שאף אדם מכף ורדה לא הצליח: להפוך שפה המדוברת על ידי חצי מיליון איש לנגישה, כרגש, לכל השאר.