צ'זארה בורג'ה: הנסיך שמקיאבלי באמת פגש
ניקולו מקיאבלי (Niccolò Machiavelli) לא המציא את הנסיך האכזרי והמחושב שלו מתוך תיאוריה טהורה בלבד. הוא בילה ארבעה חודשים, מאוקטובר 1502 עד ינואר 1503, כשגריר פלורנטיני ששהה בחצרו של צ'זארה בורג'ה (Cesare Borgia), וצפה בו פועל בזמן אמת. מה שראה הפך לחומר הגלם עבור "הנסיך" — המדריך הנודע לשמצה ביותר לשימוש בכוח במחשבה המדינית המערבית.
נולד לאפיפיור לעתיד
צ'זארה בורג'ה נולד ב-13 בספטמבר 1475 (מקורות מסוימים מציינים 1476) בסוביאקו (Subiaco) שבמדינת האפיפיור (Papal States), כבנו הלא-חוקי של הקרדינל רודריגו בורג'ה (Rodrigo Borgia) — מאוחר יותר האפיפיור אלכסנדר השישי (Alexander VI) — ופילגשו ונוצה דאי קטניי (Vannozza dei Cattanei). אלכסנדר השישי עשה היסטוריה בעצם הכרתו הפומבית בילדיו, דבר שאפיפיורים לפניו נמנעו ממנו; צ'זארה גדל לצד אחיו המלאים ג'ובאני (Giovanni), לוקרציה (Lucrezia) וג'ופרה (Gioffre), שכולם שימשו את אביהם ככלים לקידום שאיפותיו השושלתיות. לאחר שלמד משפטים בפרוג'ה (Perugia), בפיזה (Pisa) ובאוניברסיטת ספיאנצה ברומא (Sapienza University of Rome) לעתיד, קודם צ'זארה במהירות במסלול הכנסייתי מסיבות שלא היה להן דבר וחצי דבר עם ייעוד דתי: בישוף פמפלונה (Pamplona) בגיל 15, ארכיבישוף ולנסיה (Valencia) בגיל 17, וקרדינל בגיל 18 ברגע שאביו מונה לאפיפיור בשנת 1494.
התפטרות מהתפקיד שאף אחד לא התפטר ממנו
נקודת המפנה הגיעה בשנת 1497, כאשר אחיו הבכור של צ'זארה, ג'ובאני — היורש הצבאי המיועד של המשפחה — נרצח בנסיבות שלא פוענחו מעולם, ייתכן מאוד בהוראת מישהו מתוך המשפחה עצמה. כשהתפקיד הצבאי התפנה לפתע, עשה צ'זארה דבר שאף קרדינל בהיסטוריה של הכנסייה לא עשה לפניו: ב-17 באוגוסט 1498 הוא התפטר לחלוטין מדרגת הקרדינל כדי ללכת בעקבות החרב במקום המזבח. באותו יום, מלך צרפת לואי השניים עשר (Louis XII), שהיה נחוש להשיג את תמיכת בית בורג'ה, מינה אותו לדוכס ולנטינואה (Valentinois), מקור כינויו המתמשך "איל ולנטינו" ("Il Valentino"). נישואים פוליטיים לשארלוט ד'אלברה (Charlotte d'Albret), אחותו של מלך נבארה (Navarre), ביצרו את הברית הצרפתית שתימנה ותחמש אותו במהלך העשור הבא.
הקמת מדינה בכוח הזרוע
כשהוא מגובה בחיילים צרפתים ובכספים שהושגו באמצעות מכירת תוארי קרדינל חדשים על ידי אביו, השקיע צ'זארה את השנים 1499 עד 1503 בכיבוש שיטתי של הנסיכויות המפוררות של רומאניה (Romagna) — אימולה (Imola) ופורלי (Forlì) מידי קטרינה ספורצה (Caterina Sforza), ולאחר מכן אורבינו (Urbino), קמרינו (Camerino) ופיומבינו (Piombino) — ואיחד אותן לדוכסות אחת תחת שלטונו עד 1501. הוא שכר את מפקדי שכירי החרב המוכשרים ביותר של התקופה, כולל בני משפחת אורסיני (Orsini) וויטלוצו ויטלי (Vitellozzo Vitelli), כדי לבצע זאת. כאשר אותם מפקדים החלו לחשוש מעוצמתו הגוברת וקשרו נגדו קשר בשנת 1502, הגיב צ'זארה בהונאה שנלמדת עד היום כמקרה בוחן בבגידה פוליטית: הוא הציע פיוס, פיתה אותם לבוא לסניגליה (Senigallia) ב-31 בדצמבר 1502, ודאג שיחנקו אותם למוות. היסטוריון בן התקופה כינה זאת, ללא שמץ של אירוניה, "הונאה נפלאה".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →החינוך של מקיאבלי
אירוע זה בדיוק — החיסול האכזרי של בעלי ברית בלתי אמינים בטרם יוכלו להכות ראשונים — הוא שהוכנס על ידי מקיאבלי, שהיה נוכח שם כמשקיף מטעם פירנצה (Florence), ישירות לתוך "הנסיך", כשהוא משתמש בצ'זארה כדוגמה המרכזית שלו לאיך נראית מדינאות יעילה וא-מורלית בפועל. מקיאבלי תיעד הן את שיטותיו של צ'זארה להרגעת מחוז סוער והן את הוצאתם להורג של מפקדי שכירי החרב כדגמים של פעולה נסיכית נחרצת, תוך שהוא מאבחן בדיוק קליני את חולשתו המבנית האחת: כל מה שצ'זארה בנה נשען על סמכותו האפיפיורית של אביו ולא על לגיטימיות עצמאית, תלות שהתבררה כקטלנית ברגע שאלכסנדר השישי הלך לעולמו.
הקריסה
הקריסה הזו הגיעה כמעט מיד. בשנת 1503, חלו האב והבן בו-זמנית — היסטוריונים עדיין חלוקים בשאלה אם עקב מלריה, רעל, או שניהם — ואלכסנדר השישי מת בזמן שצ'זארה היה חולה מכדי לנצל במלואו את הקונקלווה האפיפיורי שהתכנס בעקבות זאת, אף על פי שכוחותיו עדיין שלטו בו. יורשו הראשון של אביו, פיוס השלישי (Pius III), מת כעבור 26 ימים בלבד בתפקיד; מחליפו, ג'וליאנו דלה רוברה (Giuliano della Rovere), הונה את צ'זארה המוחלש כדי שתמך בבחירתו, ולאחר מכן, כהאפיפיור יוליוס השני (Julius II), פירק בשיטתיות את כל מה שצ'זארה בנה והפשיט אותו משטחיו שנכבשו אחד אחד. האבחנה של מקיאבלי הוכחה כמדויקת לחלוטין.
לכידה, בריחה ומוות בתעלה
אויביו של צ'זארה סגרו עליו במהירות. פרננדו השני, מלך ארגון (Ferdinand II of Aragon) דאג למעצרו בנאפולי (Naples) בידי גנרל שצ'זארה נהג להחשיב כבעל ברית, ושלח אותו לספרד (Spain), שם נכלא תחילה בצ'ינצ'ילה (Chinchilla) ולאחר מכן, בעקבות ניסיון בריחה, בטירת לה מוטה (Castle of La Mota) השמורה יותר ליד סגוביה (Segovia). הוא ברח שוב בשלהי 1506 ומצא מקלט אצל גיסו, מלך נבארה, שהשתמש בניסיונו הצבאי נגד ואסאל מורד. ב-12 במרץ 1507, במהלך המצור על ויאנה (Viana) בסערה עזה, רכב צ'זארה לבדו במרדף אחר אבירים אויבים נמלטים, כותר ונפגע במארב, ומת מפצע דקירת רומח בגיל 31 — כשהוא מופשט משריונו ונותר ערום בתעלה, סוף לא זוהר באופן בולט לאדם שפעם פחדו ממנו ברחבי איטליה.
מדוע צ'זארה נקרא גאון
התווית המוצמדת לצ'זארה בורג'ה היא לעיתים רחוקות יותר "גאון" ולעיתים קרובות יותר "הנסיך הרנסאנסי האידיאלי", וראוי להפריד בין השניים. כישרונו בפועל היה טקטי ופסיכולוגי ולא אינטלקטואלי במובן מופשט כלשהו: מיומנות יוצאת דופן בזיהוי בעלי ברית כאיומים עתידיים, בשימוש בהונאה ובתזמון נכון במקום בעימות גלוי כדי לחסל יריבים, ובבנייה מהירה של מינהל מדינתי בשטחים שנכבשו — כישורי מדינאות אמיתיים ומוכחים ולא כוח מוח טהור. השימוש שעשה בו מקיאבלי הוא הראיה החזקה ביותר לכל טענה לגאונות, שכן תיאורטיקן פוליטי רציני בחר בצ'זארה, מכל שליטי איטליה, כהמקרה הבוחן המרכזי שלו להתנהגות נסיכית יעילה. הטיעון הנגדי ההוגן הוא משמעותי: הצלחתו של צ'זארה הייתה תלויה כמעט לחלוטין בסמכות מושאלת — תפקידו האפיפיורי של אביו והגיבוי הצבאי של צרפת — וקרסה ברגע שהתמיכה הזו נעלמה, שזו בדיוק החולשה שמקיאבלי עצמו זיהה. גאונות של ביצוע שנבנית על יסודות של מישהו אחר היא דבר שונה ונחות יותר מגאונות של חזון אסטרטגי עצמאי, והקריירה של צ'זארה, מבריקה ככל שנראתה בשיאה, נמשכה בקושי עשור לפני שהסתיימה במארב בוצי.
מורשת
עצמותיו של צ'זארה נשללו ממקום מנוחה בתוך הכנסייה שבה נקבר לראשונה — רשויות מאוחרות יותר שפטו אותו כבעל שם רע מכדי להיקבר באדמה מקודשת, ודאגו לקבור אותו מחדש מתחת לרחוב שבחוץ, שם נשארו שרידיו במשך יותר מארבעה מאות שנים עד שאנדרטה משנת 1953 סימנה לבסוף את האתר מחוץ לסנטה מריה (Santa María) בוויאנה. מאמצים מודרניים חוזרים ונשנים להחזירו לתוך הכנסייה נדחו מסיבות פרוצדורליות. מצבתו האמיתית היא ספרותית ולא ארכיטקטונית: חמש מאות שנה לאחר מותו, "הנסיך" ממשיך להדפיס ולהילמד בידי סטודנטים למדע המדינה בדיוק משום שמקיאבלי ביסס את טיעונו המרכזי על התבוננות בצ'זארה בורג'ה בפעולה.