ססיל ב. דמיל (Cecil B. DeMille): האיש שהמציא את הוליווד

בנובמבר 1954, במהלך צילומי חוץ במצרים, טיפס אדם בן 73 על סולם בגובה 107 רגל כדי לבדוק זווית צילום על הסט של סרט אודות משה רבנו וסבל מהתקף לב קשה בראש הסולם. הוא המשיך לביים, כשהוא עובד מאחורי המצלמה בסיוע בתו ססיליה. הסרט היה עשרת הדיברות (The Ten Commandments); הוא עתיד היה להפוך להפקה הארוכה והיקרה ביותר בתולדות אולפני פרמאונט (Paramount) ולהכניס למעלה מ-80 מיליון דולר. זו הייתה שיטת העבודה של האיש ששמו עדיין מזוהה עם פרס מפעל חיים: שליטה מוחלטת, קנה מידה אפפי, וסירוב מוחלט להיות קטן יותר מהנושא שלו.

בנו של שחקן בבית של מחזאי

דמיל נולד ב-12 באוגוסט 1881 באשפילד, מסצ'וסטס, והיה בנם של הנרי צ'רצ'יל דה מיל (Henry Churchill de Mille), מחזאי שנפטר ב-1893, ומטילדה ביאטריס דה מיל. התיאטרון היה משלח היד המשפחתי ולא רק שאיפה משפחתית; גם אחיו הגדול, ויליאם סי. דה מיל (William C. DeMille), הפך למחזאי ובמאי. ססיל למד בקולג' הצבאי של פנסילבניה – כיום אוניברסיטת ויידנר (Widener University) – לפני שנכנס לאקדמיה האמריקאית לאמנויות הדרמה, שממנה סיים את לימודיו ללא שכר לימוד בשנת 1900. באותה שנה החל לעבוד כשחקן תיאטרון בחברת התיאטרון של צ'רלס פרוהמן (Charles Frohman), ולאחר מכן עבר לכתיבה ובימוי של מחזות. הוא נישא לקונסטנס אדמס (Constance Adams) ב-16 באוגוסט 1902. נולדה להם בת ביולוגית אחת, ססיליה, ב-1908, והם אימצו שלושה ילדים נוספים, ביניהם קתרין וריצ'רד.

"הסקוואו מן" והולדתה של תעשייה

בשנת 1913 ייסד דמיל בשותפות את חברת "ג'סי ל. לאסקי פיצ'ר פליי" (Jesse L. Lasky Feature Play Company) יחד עם ג'סי לאסקי (Jesse Lasky) וסמואל גולדווין (Samuel Goldwyn). בשנה שלאחר מכן ביים את הסקוואו מן (The Squaw Man), הסרט העלילתי הראשון באורך מלא שצולם בהוליווד, ולפי תאריך הפצתו, הסרט העלילתי האמריקאי הראשון. החשיבות היא גיאוגרפית לא פחות מאמנותית: תעשייה שלא הייתה לה כתובת קבועה רכשה אחת. בשנת 1916 התמזגה חברת לאסקי עם חברת "פיימוס פליירס" (Famous Players Film Company) של אדולף צוקור (Adolph Zukor) והפכה ל"פיימוס פליירס-לאסקי", האב הארגוני של פרמאונט. בין השנים 1914 ו-1958 יצר דמיל שבעים סרטים עלילתיים. הוא מוכר כאחד האבות המייסדים של הקולנוע האמריקאי, וההכרה הזו היא מילולית ולא רק תוארי כבוד.

מופע כמודל עסקי

הסימן המזהה של דמיל היה קנה המידה, והוא התייחס לקנה מידה ככלי מסחרי. הסרט האילם עשרת הדיברות משנת 1923 עלה 600,000 דולר, מה שהפך אותו להפקה היקרה ביותר של פרמאונט עד לאותה נקודה; הוא הפך לסרט בעל ההכנסות הגבוהות ביותר של האולפן והחזיק בשיא ההכנסות שלו במשך עשרים וחמש שנים. מלך המלכים (The King of Kings, 1927), חייו של ישו כפי שתיאר אותם, נצפה על פי חישוביו של דמיל יותר מ-800 מיליון פעמים ברחבי העולם. הסרט סימן הצלב (The Sign of the Cross, 1932), שנעשה לאחר שובו לפרמאונט, תואר כסרט המדבר הראשון ששילב את כל היבטי הטכניקה הקולנועית. הסרט יוניון פסיפיק (Union Pacific, 1939) זכה להצלחה בחלקו בזכות שיתוף פעולה עם חברת הרכבות עצמה. הסרט שמשון ודלילה (Samson and Delilah, 1949) הפך לסרט בעל ההכנסות הגבוהות ביותר של פרמאונט עד לאותה עת.

בסרטיו הופיעו אלמנטים חוזרים שהקהל למד לצפות להם: אמבטיות, תקיפות אריות, אורגיות רומיות ואפקטים מיוחדים מורכבים. מרטין סקורסזה (Martin Scorsese) איתר את המיומנות הבסיסית במקום אחר – בשליטה של דמיל בפריים ענקי, וזקף לזכותו את "היכולת לשמור על שליטה לא רק בשחקנים הראשיים בתוך הפריים אלא גם בניצבים הרבים."

קיסר הרדיו

בין השנים 1936 ל-1945 הנחה וביים דמיל את תוכנית לקס רדיו תיאטר (Lux Radio Theatre) ברשת CBS, כשהוא מושך ארבעים מיליון מאזינים מדי שבוע תמורת משכורת שנתית של 100,000 דולר. זה הפך אותו לאחד הקולות המזוהים ביותר באמריקה והעניק לבמאי זהות ציבורית יוצאת דופן: רוב צופי הקולנוע של התקופה ידעו כיצד ססיל ב. דמיל נשמע. עזיבתו את הפלטפורמה ההיא לא הייתה החלטה מקצועית אלא אידיאולוגית.

פוליטיקה, איגודים והדולר שעלה לו ברדיו

כפעיל רפובליקני שהפך בהדרגה לשמרן יותר ויותר, דמיל נתפס באופן נרחב כמתנגד לאיגודים מקצועיים, אף שהוא עצמו טען לחברות באיגוד ומיסגר את התנגדויותיו כמכוונות כלפי מנהיגים מסוימים – הוא השווה את וולטר רות'ר (Walter Reuther) והארי ברידג'ס (Harry Bridges) לדיקטטורים. בשנת 1945 הטיל איגוד אמני הרדיו האמריקאי (AFRA) היטל חובה של דולר אחד על החברים. דמיל סירב לשלם זאת מתוך עקרון והתפטר מתוכנית לקס רדיו תיאטר. הוא תבע להשבה לתפקיד והפסיד במשפט וכן בערעור לבית המשפט העליון של קליפורניה; כאשר האיגוד התרחב לטלוויזיה, ההשפעה הייתה איסור לכל החיים על הופעותיו בשידורים, אם כי עדיין הורשה לקדם את סרטיו.

הוא הקים את "קרן דמיל לחופש פוליטי" כדי לקמפיין למען עקרונות הזכות לעבודה ופעל בהצלחה למען חוק טאפט-הארטלי (Taft–Hartley Act), שאסר על מניעת תעסוקה עקב סירוב לשלם היטלים פוליטיים – אך החוק לא חל רטרואקטיבית על המקרה הפרטי שלו. האנטי-קומוניזם שלו עיצב את רשימת עבודותיו: בשנת 1940 הוא נטש עיבוד מתוכנן לספרו של המינגוויי למי צלצלו הפעמונים בגלל התמות הקומוניסטיות שבו, לאחר שכבר שילם 100,000 דולר עבור הזכויות. הוא העניק את תרומתו הפוליטית הגדולה ביותר להרברט הובר (Herbert Hoover) בשנת 1928, תמך בפרנקלין ד. רוזוולט (Franklin D. Roosevelt) בשנת 1932, ומעולם לא הצביע שוב לדמוקרטים בבחירות לנשיאות.

כבוד ופרס הנושא את שמו

הסרט ההצגה הגדולה בתבל (The Greatest Show on Earth, 1952) זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, כשדמיל כמפיק, ובפרס גלובוס הזהב לסרט הדרמה הטוב ביותר; הוא גם הביא לו את מועמדותו הראשונה לפרס הבמאי. הוא קיבל פרס אוסקר לשם כבוד, את פרס אירווינג תלברג (Irving G. Thalberg Memorial Award), ואת פרס מפעל חיים של גילדת הבמאים של אמריקה, והסרט יוניון פסיפיק זכה בפרס דקל הזהב לאחר מותו. הוא היה הזוכה הראשון בפרס גלובוס הזהב הנושא כיום את שמו.

מדוע ססיל מכונה גאון

הגאונות של דמיל הייתה ארגונית ומסחרית ולא לירית, והטיעון הכנה בעדה צריך לציין זאת. הוא לא היה סטייליסט שצילומיו שינו את הדקדוק של הקולנוע; הוא היה האיש שפיצח, לפני שמישהו אחר החזיק בראיות לכך, שנרטיב באורך מלא יכול להיות תעשייה, ואז בנה את המנגנון להוכיח זאת. זהו כישרון נדיר יותר ממה שהוא נשמע. הוא דרש פתרון בו-זמני של בעיה יצירתית (איך מחזיקים קהל במשך שעתיים ומעלה), בעיה לוגיסטית (איך מביימים המוני ניצבים מבלי שהפריים יתפרק לרעש), ובעיה פיננסית (איך מוציאים 600,000 דולר ומקבלים אותם בחזרה). השבח של סקורסזה נוגע בדיוק באותה מיומנות אמצעית – שליטה בפריים כולו, ולא רק בכוכב שבתוכו.

טיעון הנגד משמעותי ועלה כבר במהלך חייו. צ'רלטון הסטון (Charlton Heston), שחב לו את הקריירה שלו, הודה שדמיל היה "מיושן להחריד", והוסיף רק שהוא היה "הרבה מעבר לכך". מבקרים מצאו את הסרטים מוסרניים על פני השטח ופרובוקטיביים מתחת לזה, כשמסגרת הסיפור המקראי משמשת כאליבי לסצנות האורגיה. חייו של דמיל עצמו סיפקו תחמושת: אפיסקופלי שדיבר גבוהה על יושרה, אך התנהלותו הפרטית כללה ניאוף ומאהבות, והוא תיאר את נישואיו כ"לא מתאימים מינית", בהאמינו שאשתו "טהורה" מכדי להרגיש את התשוקות שהוא הרגיש. לקרוא לו גאון של שואו-ביזנס זו טענה שאפשר להגן עליה; לקרוא לו גאון של אמנות דורש טיעון שהוא עצמו כמעט ולא עשה.

מורשת

הוא נפטר בלוס אנג'לס ב-21 בינואר 1959 ונקבר בבית הקברות "הוליווד לנצח". הספדים כינו אותו "חלוץ הסרטים", "היוצר והשואומן הגדול ביותר בתעשייה שלנו", ו"מייסד הוליווד". אדולף צוקור, שדגל בגרסה המחודשת של 1956, הציג את החוב בצורה בוטה יותר: "יש לנו אדם שעשה סרט שמשבח את העם היהודי... אנחנו צריכים לכרוע על ברכינו בפני ססיל ולומר 'תודה!'". המוניטין שלו עבר רנסאנס בעשור השני של המאה ה-21, וטקס גלובוס הזהב השנתי עדיין עוצר כדי להעניק פרס עם שמו עליו – אנדרטה למייסד במסווה של פרס מפעל חיים.