קייט בלאנשט: שליטה מוחלטת, מוסתרת בצורה מושלמת
בטקס פרסי האוסקר ה-80, שחקנית אחת החזיקה מועמדויות בשתי קטגוריות לשני תפקידים: אליזבת הראשונה מאנגליה, ובוב דילן. אף אחד לא עשה שום דבר דומה. בלאנשט כבר הפכה למבצעת הראשונה אי פעם שזכתה באוסקר על משחק של זוכת אוסקר אחרת – קתרין הפבורן, בהטייס – לאחר שהקרינה הדפסות 35 מ"מ של כל חמישה עשר סרטיה המוקדמים של הפבורן כדי ללמוד כיצד האישה החזיקה את עמוד השדרה שלה. זו העובדה המהותית לגביה: האפקט נראה כמו אינסטינקט, והוא כמעט תמיד מחקר.
מאייבנהו ל-NIDA
קתרין אליז בלאנשט נולדה ב-14 במאי 1969 באייבנהו, פרבר של מלבורן, לג'ון גמבל, מורה ומפתחת נדל"ן אוסטרלית, ולרוברט בלאנשט, קצין משנה בצי האמריקאי מטקסס שהפך למנהל פרסום שספינתו התקלקלה במלבורן. הוא מת מהתקף לב כשהייתה בת עשר.
היא הלכה לבית הספר לבנות באייבנהו ואז למכללת הנשים המתודיסטיות, החלה תואר בעסקים באוניברסיטת מלבורן, נטשה אותו, ועברה לסידני למכון הלאומי לאמנות הדרמה, וסיימה עם תואר ראשון באמנויות יפות ב-1992.
במת סידני
תפקידה המקצועי הראשון היה מול ג'פרי ראש באוליאנה של מאמט עבור להקת התיאטרון של סידני, ישר מ-NIDA. ב-1993 היא הפכה לשחקנית הראשונה שזכתה בפרסי המבקרים של תיאטרון סידני למצטרף החדש הטוב ביותר ולשחקנית הטובה ביותר באותה שנה. היא שיחקה את אופליה ב-1994. עבודת מסך עקבה – המיני-סדרה Heartland, אז Paradise Road וב-1997, התפקיד הראשי הראשון שלה, כיורשת המהמרת לוסינדה באוסקר ולוסינדה של ג'יליאן ארמסטרונג.
התיאטרון מעולם לא הפך לעיסוק צדדי. לאורך הקריירה שלה היא הופיעה ביותר מעשרים הפקות במה: הדה גאבלר באקדמיה למוזיקה של ברוקלין, חשמלית ושמה תשוקה תחת ליב אולמן, גדול וקטן של בוטו שטראוס בברביקן – שם דומיניק מקסוול מהטיימס כינה אותה "מסנוורת טכנית אך מורגשת עמוק" והאובזרבר כינה אותה "התגלות" – הדוד וניה, המשרתות, וההווה, שלקח אותה לברודוויי ב-2017 ומועמדות לטוני.
אליזבת, ושנת דילן
אליזבת (1998) של שקאר קאפור הפך אותה למפורסמת בינלאומית והביא גלובוס הזהב, באפט"א ומועמדות ראשונה לאוסקר. הכישרוני מר ריפלי עקב ב-1999, אז גלדריאל בשר הטבעות של פיטר ג'קסון, טרילוגיה שלקחה כמעט 3 מיליארד דולר.
היא זכתה בפרס האוסקר הראשון שלה ב-2005 עבור הפבורן, ומועמדות שלישית בשנה שלאחר מכן עבור רמז לשערורייה מול ג'ודי דנץ'. אז הגיע 2007: אליזבת: תור הזהב, שהפך אותה לשחקנית הראשונה אי פעם שהייתה מועמדת פעמיים על אותו תפקיד, ואני לא שם של טוד היינס, שבו שיחקה את ג'וד קווין – אחד משישה בוב דילנים – וזכתה בגביע וולפי בוונציה ובגלובוס הזהב.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ב-2013 היא שיחקה את החברתית ההרוסה יסמין פרנסיס ביסמין הכחולה. מארק קרמוד כתב בגרדיאן שהיא "חרשה את דרכה דרך 26 מיילים של כביש רגשי"; פיטר טרוורס כינה זאת "נס". היא זכתה ביותר מארבעים פרסים על כך, כולל פרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר, מה שהפך אותה לאוסטרלית הראשונה עם שני אוסקרים למשחק.
ניהול תיאטרון
מ-2008 עד 2013, עם בעלה, המחזאי אנדרו אפטון, בלאנשט הייתה מנכ"לית משותפת ומנהלת אמנותית משותפת של להקת התיאטרון של סידני – ניהול מוסד לאומי, תכנות עונות וניהול תקציב תוך כיכוב בו-זמנית בשוברי קופות. תוכנית ה"Greening the Wharf" שלהם התקינה בבניין החברה אנרגיה סולארית וקצירת מי גשמים, וזכתה בפרס גלובוס ירוק.
בתקופה זו היא נתנה את ההופעה שעמיתיה עדיין מצטטים. ג'יין פונדה, שראתה את בלאנש דובואה שלה, כינתה זאת "אולי הופעת הבמה הגדולה ביותר שראיתי אי פעם." מריל סטריפ כינתה זאת "חשופה, גולמית ויוצאת דופן ומדהימה ומפתיעה ומפחידה כמו כל דבר שראיתי אי פעם."
טאר ואחרי
טאר (2022) של טוד פילד נתן לה את המנצחת הבדיונית לידיה טאר. דייוויד רוני מהוליווד ריפורטר תיאר "הופעה מדהימה – קשוחה, בעלת שליטה עצמית פיקודית ומתנפצת לאט לאט תחת לחץ," וניבא שרבים יכנו זאת כטובה ביותר שלה. היא לקחה גביע וולפי שני, גלובוס הזהב רביעי, באפט"א רביעי, ומועמדות שמינית לאוסקר, כשהיא גורפת את פרסי המבקרים של ניו יורק, לוס אנג'לס והחברה הלאומית בפעם השנייה בקריירה שלה.
סביב העבודה הרצינית יושב קטלוג מסחרי עצום: הלה של מארוול בתור: ראגנארוק, אירינה ספאלקו באינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח, אושן 8, סינדרלה, סרטי הדרקון הראשון שלי. היא הפיקה גם, דרך Dirty Films – Stateless, גברת אמריקה, שבו שיחקה את פיליס שלאפלי – והובילה את Disclaimer של קוארון ב-2024.
פליטים וסתירות
היא עבדה עם נציבות האו"ם לפליטים מאז 2015 והפכה לשגרירת רצון טוב עולמית ב-2016, עם משימות לירדן, לבנון ובנגלדש. באוגוסט 2018 היא פנתה למועצת הביטחון של האו"ם בנושא הרוהינגיה: "אני אמא, וראיתי את ילדיי בעיניו של כל ילד פליט שפגשתי." הפורום הכלכלי העולמי העניק לה את פרס הקריסטל ב-2018 על ההסברה.
היא הצטרפה לפרויקט האקלים של אל גור ב-2006, היא חברת חיים של כבוד בקרן השימור האוסטרלית, יושבת במועצת פרס ארת'שוט, ולבשה מחדש תלבושות ישנות כנשיאת חבר מושבעים בוונציה ב-2020 כדי להעביר נקודה על בזבוז אופנה. ב-2023 בית אקולוגי שהיא ואפטון בנו בקורנוול עורר התנגדויות מקומיות על רעש בנייה ושימוש בקרקע – תזכורת לכך שהפער בין עמדה מוצהרת לביצועה הוא המקום שבו הסברה של סלבריטאים בדרך כלל נכשלת.
מדוע קייט מכונה גאון
השבחים משחקנים אחרים ספציפיים בצורה יוצאת דופן. סטריפ ופונדה הגיעו שתיהן לסופרלטיבים אחרי בלאנש דובואה שלה. ה-BFI הפך אותה לעמיתה ב-2015. יש לה שמונה מועמדויות לפרס האוסקר – הכי הרבה מכל אוסטרלי – שני ניצחונות בשתי קטגוריות המשחק, ארבעה באפט"א, ארבעה גלובוס הזהב, שני גביעי וולפי.
היכולת היא שליטה טכנית בשירות ההסתרה. וויל ליץ' וטים גרירסון מוולצ'ר זיהו זאת בצורה הטובה ביותר: המיומנות הגדולה ביותר שלה היא "היכולת שלה לשלב יכולת התחברות וחמקמקות: היא תמיד נוכחת לחלוטין ובכל זאת רק מחוץ להישג יד." היא בונה דמויות מבחוץ פנימה – מבטאים (אנגלי, אירי, צרפתי, אמריקאי אזורי), יציבה, הדקדוק הפיזי של אדם – ואז מרוקנת חלל מאחורי הבנייה שהקהל יכול להרגיש אך לא לראות. ההכנה להפבורן היא השיטה במיניאטורה. זו מלאכה ולא אינטלקט במובן המלומד, אם כי חמש השנים בניהול להקת התיאטרון של סידני והפנייה למועצת הביטחון מציעות מוח שעובד היטב מעבר לדלת הבמה.
לטיעון הנגד שני חלקים. ראשית, אותה שליטה שמפיקה את טאר יכולה להיקרא כחישוב; יש אסכולה של צופים שעבורם בלאנשט תמיד מצוינת בצורה גלויה ולא אמיתית בצורה בלתי נראית, ואשר מעדיפים את השחקנים המבולגנים יותר. שנית, ובצורה קונקרטית יותר, המוניטין נשען על אולי עשר הופעות בתוך פילמוגרפיה נפוחה בעבודת זיכיון – עד וכולל בורדרלנדס ב-2024, שהוקרן בבכורה לביקורות שליליות. נפח מדלל את הטיעון, והיא לוקחת את העבודות בכל זאת.
מורשת
בלאנשט הוכרזה כעמיתה במסדר אוסטרליה ב-2017 וכאבירה במסדר האמנויות והספרות על ידי צרפת ב-2012. היא יושבת במועצת התיאטרון הלאומי של בריטניה וחוזרת לבמה – השחף בברביקן ב-2025, אלקטרה/פרסונה ב-2026 – בקביעות שרוב כוכבי הקולנוע בדרגתה נטשו לפני עשורים. זה השיא האמיתי: העבודה בשכר הגבוה ביותר מעולם לא קנתה את העבודה הקשה.