קאס אליוט: הקול שלא יכלו לעצור

שלושה שבועות לאחר סדרת הופעות מנצחת שזכתה לתשואות עומדות בלונדון פלדיום (London Palladium) – הביקורות הטובות ביותר בחייה – הלכה קאס אליוט לישון בדירה מושאלת ברובע מייפייר (Mayfair) ולא התעוררה. במשך עשורים, הסיפור שאנשים סיפרו על מותה היה בדיחה מומצאת על כריך נקניק; האמת הייתה לב, שחוק בגיל שלושים ושתיים, שנשא את אחד הקולות המזוהים ביותר במוזיקת הפופ של שנות ה-60.

מבולטימור ל"ביג תרי"

היא נולדה בשם אלן נעמי כהן (Ellen Naomi Cohen) ב-19 בספטמבר 1941, בבולטימור, בתם של מהגרים יהודים מרוסיה; אביה ניהל עסק של דוכני מזון ואמה עבדה כאחות. היא עזבה את התיכון לפני סיום הלימודים, אימצה את שם הבמה קאס – אולי בהשראת השחקנית פגי קאס (Peggy Cass) – והוסיפה את השם "אליוט" לזכרו של חבר שהלך לעולמו. עד שנת 1963 היא שרה עם שלישיית הפולק "הביג 3" (The Big 3), ולאחר מכן עם להקת המאגואמפס (Mugwumps), הרכבים חסרי מנוחה שהתפרקו והוקמו מחדש לאורך התקופה הסוערת של סצנת הפולק בגריניץ' וילג' (Greenwich Village) בתחילת שנות ה-60. במאגואמפס היא פגשה את דני דוהרטי (Denny Doherty) וזל ינובסקי (Zal Yanovsky), הקשרים שיובילו אותה בסופו של דבר להרכב שהפך אותה למפורסמת.

הקמת המאמאס אנד הפאפאס

דוהרטי נאלץ לשכנע את ג'ון פיליפס (John Phillips), אך בשנת 1965 הפכה קאס אליוט לקול הרביעי בלהקת המאמאס אנד הפאפאס (The Mamas and the Papas), לצד פיליפס, אשתו מישל (Michelle), ודוהרטי. ההיסטוריה של הלהקה זוקפת לזכותה את מתן השם ללהקה. במהלך שלוש השנים הבאות הם הפיקו את "California Dreamin'", "Monday, Monday", וסדרת סינגלים שהגדירו גרסה מסוימת של התקופה, שטופת שמש ועשירה בהרמוניות, וזכו בפרס גראמי להופעה הקבוצתית העכשווית הטובה ביותר בשנת 1967. בתוך ההרמוניות המפורסמות של הלהקה, ביוגרפים מציינים את קולה של אליוט בשל ה"כנות" שבו – בהירות וישירות רגשית שהפכו אפילו שירים קצביים למשהו הקרוב לשירי נשמה. חבר הלהקה ג'ון פיליפס כינה אותה "אמא אדמה של ההיפים", כינוי שביטא הן את החום שלה והן את האופן שבו האסתטיקה של התקופה נבנתה סביב נוכחותה.

קריירת סולו לא צפויה ואסון בווגאס

כשהלהקה התפרקה בשנת 1968, אליוט פנתה לקריירת סולו והוציאה לבסוף שמונה אלבומים עבור חברות התקליטים דנהיל (Dunhill) ו-RCA מבלי לשחזר את הצלחתה המסחרית הקודמת. באותו אוקטובר היא פתחה סדרת הופעות של שלושה שבועות, בשכר של 40,000 דולר לשבוע, במלון סיזרס פאלאס (Caesars Palace) בלאס וגאס – הישג מרשים – אך קודם לכן עשתה דיאטת כאסח והורידה כ-45 קילוגרם ממשקלה (מכ-136 קילוגרם), מה שהרס את קיבתה וגרונה. היא הופיעה, קדחתנית וכמעט ללא חזרות, מול סמי דייוויס ג'וניור (Sammy Davis Jr.), ג'ימי הנדריקס (Jimi Hendrix) ולייזה מינלי (Liza Minnelli); הביקורות היו אכזריות, מגזין אסקווייר (Esquire) כינה זאת "אסון" ומגזין ניוזוויק (Newsweek) השווה זאת לטיטניק. ההופעות הופסקו לאחר לילה אחד בלבד, ושמועות על שימוש בסמים רדפו אותה לאחר מכן; ביוגרף דיווח מאוחר יותר שהיא הודתה בשימוש בהרואין באותו ערב.

הקאמבק

במקום להיעלם, אליוט בנתה את עצמה מחדש. ב-1973 המנהל שלה אלן קאר (Allan Carr) ארגן מחדש את המופע שלה למופע קברט בשם "אל תקראו לי אמא יותר" (Don't Call Me Mama Anymore), שהתבסס על סטנדרטים וחומרים חדשים. המופע הצליח היכן שווגאס נכשלה – ביקורות חיוביות בפיטסבורג ובהמשך מופע חזרה מוצלח במלון הפלמינגו (Flamingo) בלאס וגאס. היא בילתה את תחילת שנות ה-70 כדמות קבועה בטלוויזיה האמריקאית, עם שלושה עשר מופעי אורח בתוכנית הלילה של ג'וני קרסון (The Tonight Show), הופעות בתוכנית של קרול ברנט (The Carol Burnett Show) ובתוכנית Match Game, ואפילו תקופה כמנחה אורחת במקומו של ג'וני קרסון. התמוטטות מבהילה מאחורי הקלעים בתוכנית הלילה באפריל 1974 פורשה באותה עת כתשישות גרידא.

לונדון, ומוות שנכתב מחדש על ידי שמועות

ביולי 1974 טסה אליוט ללונדון לסדרת הופעות סולו של שבועיים בפלדיום, אותן סיימה ב-27 ביולי בתשואות עומדות והתקשרה למישל פיליפס, נרגשת, כדי לחלוק את החדשות. את הערב הבא בילתה במסיבת יום ההולדת של מיק ג'אגר (Mick Jagger) ובארוחת בראנץ' של חבר, כשהיא נראית לא בטוב – משתעלת ומתנשמת בכבדות – לפני שפרשה תשוש לדירה ב-קורזון פלייס (Curzon Place) בבעלות הארי נילסון (Harry Nilsson). היא נפטרה בשנתה באותו לילה, ה-29 ביולי 1974. הפתולוג קית' סימפסון (Keith Simpson) לא מצא סמים בגופה וקבע את סיבת המוות כהתקף לב, כאשר נתיחה לאחר המוות הצביעה על ניוון שומני של הלב שככל הנראה קשור לשנים של השמנת יתר ודיאטות כאסח קיצוניות. השמועה לפיה נחנקה מכריך נקניק הופצה במשך עשורים – המצאה שחברה של המשפחה, סו קמרון (Sue Cameron), הודתה בפומבי בהמצאתה בשנת 2020, באומרה שאלן קאר ביקש סיפור פחות מביך מהאמת. הניו יורק טיימס (The New York Times) תיאר מאוחר יותר את השמועה ככזו ש"הטילה אור זול על מורשתה של אליוט" במשך ארבעים ושישה שנים.

חיים פרטיים שנשארו פרטיים ברובם

נישואיה הראשונים של אליוט, לחבר הלהקה ג'ים הנדריקס (Jim Hendricks) בשנת 1963, היו טובה כדי לעזור לו להתחמק מגיוס לווייטנאם ומעולם לא מומשו; הם בוטלו בשנת 1968. בתה, שנולדה ב-1967, גדלה ללא אב מוכר בפומבי עד שמישל פיליפס עזרה לאתר אותו שנים לאחר מכן. נישואים שניים קצרים בשנת 1971 ליורש של ברון בווארי הפכו אותה, טכנית, לברונית למשך מספר חודשים. לאחר מותה, אחותה הצעירה, ליה (Leah), גידלה את בתה בת השבע.

מדוע קאס נחשבת לגאונה

הטיעון לגבי אליוט נשען על מוזיקליות ולא על כישרון אינטלקטואלי רחב, ויש לומר זאת במונחים אלו: מה שאנשים מתכוונים אליו הוא כלי נגינה – קולה – בעל עוצמה, שליטה ושקיפות רגשית יוצאי דופן, כזה שיכול לקחת עיבוד פופ קצבי ובהיר ולחשוף את הכאב שמתחתיו. מבקרים וביוגרפים מתארים את האיכות הזו כ"כנות", ישירות בתוך ההרמוניות העשירות של המאמאס אנד הפאפאס שהפכה אותה לקול שאותו מבחינים ראשון גם בתוך שילוב ארבעה קולות שנבנה כדי לטשטש כל זמר בודד. זוהי מיומנות אמיתית ונדירה, ששופרה במהלך עשור של להקות פולק ופופ, אך זו אינה עדות לסוג של מקוריות רעיונית שהמילה "גאונות" מרמזת עליה בצורה קפדנית יותר – היא לא כתבה את רוב השירים ששרה, ואלבומי הסולו שלה לא מצאו את הקהל שקולה ככל הנראה היה ראוי לו. המקרה הכנה הוא שקאס אליוט הייתה פרשנית קולית יוצאת דופן שפעלה בתוך שירים של אחרים ולהקות של אחרים, שמתנתה הייתה ביטוי מלא ולא המצאה.

מורשת

אליוט נכנסה להיכל התהילה של הרוק אנד רול עם המאמאס אנד הפאפאס בשנת 1998, ובולטימור, עיר הולדתה, ציינה את "יום קאס אליוט" בשנה שלאחר מותה; כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד הגיע רק בשנת 2022. הקלטותיה עדיין צצות באופן קבוע בפסקולים של סרטים וטלוויזיה, וסרט ביוגרפי המבוסס על ספר הזיכרונות של בתה נמצא בפיתוח עשורים לאחר מותה – עדות לקול, וסיפור, ששרדו מעבר למיתוסים שנבנו סביב סופו.