קרל וייפרכט: החוקר שוויתר על חקר ארצות
מברק ששלח מצפון נורווגיה בספטמבר 1874 הוא מסוג המשפטים שקובעים קריירה: "אנחנו בחיים וגילינו ארץ חדשה, ארץ פרנץ יוזף!" הניחו שכבר איננו בין החיים. הוא בילה בדיוק 637 ימים לכוד בתוך קרח דחוס נסחף ויצא משם בהליכה על גושי קרח תוך גרירת סירות. ובתוך שנה, קרל וייפרכט (Carl Weyprecht) עמד מול מדעני אירופה ואמר להם שגילוי ארצות חדשות הוא הדבר בעל הערך הנמוך ביותר שמשלחת קוטבית יכולה לבצע.
הסן בצי הקיסרי
וייפרכט נולד ב-8 בספטמבר 1838 בדרמשטאדט (Darmstadt), בדוכסות הגדולה של הסן. הוא למד בגימנסיה בדרמשטאדט החל מ-1852 ואחר כך בבית הספר הטכני הגבוה (Höhere Gewerbeschule) — המוסד שהפך לאוניברסיטה הטכנית של דרמשטאדט — השכלה של מהנדס ולא של אריסטוקרט, דבר שניכר בכל פעולותיו לאחר מכן.
בשנת 1856 הצטרף לצי האוסטרו-הונגרי כצוער ימי זמני, גרמני המשרת תחת דגל זר; הוא קיבל אזרחות אוסטרו-הונגרית רק ב-18 בפברואר 1872, ערב המשלחת שהפכה אותו למפורסם. הוא שירת תחת וילהלם פון טגטוף (Wilhelm von Tegetthoff) על סיפון הפריגטה ראדצקי (Radetzky) מ-1860 עד 1862, לימד על סיפון אוניית האימונים הוסאר (Hussar) מ-1863 עד 1865, וב-20 ביולי 1866 נלחם בקרב ליסה (Battle of Lissa) על סיפון אוניית השריון דראכה (Drache). הוא היה, במקצועו, קצין ים שהיה מוכשר מאוד בעבודה עם מכשירים מדעיים.
637 ימים בקרח
בשנת 1870 פגש את יוליוס פון פאייר (Julius von Payer), ושניהם ערכו סיור בחינה בנוביה זמליה ב-1871 לפני שיצאו למשלחת האוסטרו-הונגרית לקוטב הצפוני בשנים 1872–1874. וייפרכט פיקד על האונייה; פאייר הוביל את הפעולות ביבשה. כלי השיט שלהם, האדמירל טגטוף (Admiral Tegetthoff), נבנה במספנות טקלנבורג ליד ברמרהאפן — 220 טון, 34 מטרים, מנוע קיטור בעל 100 כוחות סוס, וגוף עץ שנועד לשרוד בקרח.
היא לא הייתה צריכה לשרוד אותו כמו לעמוד בו. ב-21 באוגוסט 1872 נלכדה האונייה, והסחיפה החלה: 637 ימים לחסדי הקרח, טמפרטורות של עד 50- מעלות צלזיוס, וגוף האונייה מורם ומעוך שוב ושוב על ידי רכסי לחץ. תגובתו של וייפרכט הייתה ניהולית לא פחות מאשר ימית. הוא הטיל שגרה — טקסים קתוליים בימי ראשון, קבוצות ציד שקטלו בסופו של דבר 67 דובי קוטב, ואפילו חגיגות קרנבל — מתוך תפיסה שליל הקוטב הורג את המורל לפני שהוא הורג את האנשים. במהלך שני חורפים איבדה המשלחת אדם אחד בלבד: המהנדס אוטו קריש (Otto Krisch), משחפת.
לאורך כל התקופה שמר וייפרכט על המכשירים פועלים. מטאורולוגיה, סדרות טמפרטורה, זרמי אוקיינוס, מדידות עומק, תצפיות מגנטיות, תיעוד זוהר הקוטב: הסחיפה הפכה, כמעט במקרה, לאחד מרצפי התצפיות המדעיות הרצופים הארוכים ביותר שנעשו עד אז בקוטב הצפוני הגבוה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הארכיפלג המקרי
ב-30 באוגוסט 1873 הבחין הצוות ביבשה שאיש לא מיפה, וקרא לה ארץ פרנץ יוזף לכבוד הקיסר שלהם. כדאי להיות מדויקים לגבי האופן שבו זה קרה: האונייה לא הפליגה לשם. היא נישאה לשם, חסרת אונים, על ידי הקרח. התגלית הגיאוגרפית הגדולה ביותר של המשלחת הייתה מתנה של הסחיפה.
פאייר ערך שלושה מסעות במזחלת על פני האיים החדשים, והגיע לכף פליגלי (Cape Fligely) — הנקודה הצפונית ביותר באירואסיה — באפריל 1874. וייפרכט, כפי שהיה אופייני לו, נשאר עם האונייה והמכשירים.
ההליכה הביתה
הטגטוף מעולם לא השתחררה מהקרח. ב-20 במאי 1874 נטש הצוות את האונייה והחל לנוע דרומה תוך גרירת סירות על פני הקרח — 550 קילומטרים של גרירה שהניבו רק כ-220 קילומטרים של התקדמות דרומה, מכיוון שהקרח נע צפונה מתחת לרגליהם. זהו פרט שתופס את כל המפעל: מאמץ עצום, שבוטל בחלקו על ידי הפיזיקה. הם הגיעו לבסוף למים פתוחים, חתרו תשעה ימים ברחבי ים ברנץ, נאספו על ידי דייגים רוסים ליד נוביה זמליה, ונחתו ב-וארדו (Vardø), נורווגיה ב-4 בספטמבר 1874. וייפרכט קיבל את מדליית המייסד של החברה הגיאוגרפית המלכותית בשנת 1875.
גראץ, 1875: הוויכוח שקבע
ב-18 בספטמבר 1875 נשא וייפרכט דברים בפני המפגש ה-48 של המדענים והרופאים הגרמנים בגראץ (Graz), והציג את הטיעון שהאפיל על כל דבר אחר שעשה. אזורי הקוטב, הוא טען, צריכים להיתפס כמעבדה ולא כמסלול מרוצים. משלחות שאורגנו סביב השגת שיא של קו רוחב הניבו גבורה וכותרות אך כמעט ללא מדע שימושי, מכיוון שלא ניתן היה להשוות את התצפיות המבודדות של אונייה אחת לאלו של אחרות.
מה שהציע במקום זאת היה תשתית: טבעת של תחנות תצפית קבועות סביב האזור הארקטי, שיופעלו בו-זמנית, תוך שימוש במכשירים סטנדרטיים ולוחות זמנים מסונכרנים של מדידה, על ידי מדינות משתפות פעולה. תופעות גיאופיזיות — מגנטיות ארצית, זוהר הקוטב, מערכות מזג אוויר — הן פלנטריות ובו-זמניות, ולכן ניתן להבין אותן רק על ידי תצפית עליהן במקומות רבים באותו רגע בדיוק. אונייה הרואית אחת לא יכולה לעשות זאת. רשת יכולה.
בשנת 1879 הוא הביא את הטיעון לקונגרס הבינלאומי השני של המטאורולוגים ברומא, והציג אותו לצד הצעות דומות של גאורג נוימאייר (Georg Neumayer). מתוך כך נולדה שנת הקוטב הבינלאומית הראשונה.
מדוע קרל מכונה גאון
התכונה הספציפית אצל וייפרכט היא היפוך: הוא לקח את הדבר שהפך אותו למפורסם וטען שהוא חסר ערך. כמעט אף אחד לא עושה זאת. לאחר שהשיג את ההישג הארכיטיפי של המאה ה-19 — הישרדות, גילוי, שם על המפה — הוא זיהה שכל הז'אנר פושט רגל מבחינה אפיסטמית, ואבחן בדיוק למה. תצפיות מבודדות מאונייה נעה הן חסרות משמעות בהשוואה. יחידת המדע הקוטבי לא צריכה להיות המשלחת אלא הרשת. זוהי תובנה של תשתית מדעית מסוג מודרני מובהק, והיא מובילה בקו ישר לשנת הגיאופיזיקה הבינלאומית ולמערכות התצפית האקלימיות המתואמות של ימינו. היה לו גם המזג להציג את הטיעון בחדרים הנכונים — גראץ ב-1875, רומא ב-1879 — ולא רק לפרסם אותו.
הטיעון הנגדי הוא אמיתי ויש לציינו. וייפרכט לא גילה שום חוק ולא ניסח שום תיאוריה; תרומתו הייתה ארגונית ורטורית. הפרס הגיאוגרפי המפורסם של המשלחת שלו, ארץ פרנץ יוזף, נמצא על ידי אונייה שנסחפה ללא שליטה, לא על ידי ניווט או הסקה לוגית. הוא לא פיתח את הרעיון לבדו — נוימאייר קידם הצעות דומות, והקונגרס ברומא אימץ תוכנית קולקטיבית, לא של אדם אחד. והוא מעולם לא ראה דבר מזה עובד. כנו אותו גאון של ארגון מדעי, לא של גילוי: אדם שהרעיון הגדול היחיד שלו היה על איך לדעת דברים, ולא על דבר שהוא ידע.
מורשת: השנה שלא זכה לראות
וייפרכט מת משחפת ב-1881, בגיל ארבעים ושתיים, שנה לפני ששנת הקוטב הבינלאומית הראשונה של 1882–1883 הציבה תחנות של שתים-עשרה מדינות סביב האזור הארקטי בדיוק כפי שציין. הוא מעולם לא למד אם הטיעון ניצח. הוא ניצח. שנת הקוטב הבינלאומית חזרה על עצמה מאז לאורך המאות העשרים והעשרים ואחת, והעיקרון שעמד עליו בגראץ — תצפית בינלאומית בו-זמנית וסטנדרטית — הוא כיום פשוט הדרך שבה נעשה מדע פלנטרי. אוסטריה הנפיקה את האדמירל טגטוף על מטבע זיכרון בשנת 2005, ושמו מפוזר על מפות ארקטיות. האנדרטה הטובה יותר היא השיטה.