קארל אי. וולץ: מחזיק שיא השהות הממושכת של אמריקה

ב-19 ביוני 2002, נחת קארל וולץ (Carl E. Walz) במעבורת החלל אנדוור (Endeavour) לאחר 196 ימים במסלול, ובכך סיים תקופה של טיסת חלל רצופה שקבעה שיא סיבולת חדש של ארצות הברית – 195 ימים, 16 שעות ו-33 דקות, תוך שהיא עוקפת את השיא של שאנון לוסיד (Shannon Lucid) משנת 1996. זה היה שיאה של קריירה שנבנתה לא על הישג דרמטי בודד אלא על ארבע משימות נפרדות לאורך תשע שנים, שכל אחת מהן הוסיפה למאגר של ניסיון במסלול ובהליכות חלל שאסטרונאוטים אמריקאים בודדים בדורו יכלו להשתוות אליו.

ממעבדת הפיזיקה בקליבלנד לבית הספר לטייסי ניסוי

וולץ נולד ב-6 בספטמבר 1955 בקליבלנד, אוהיו, וסיים את לימודיו בתיכון צ'ארלס פ. בראש (Charles F. Brush High School) בלינדהרסט הסמוכה בשנת 1973. הוא קיבל תואר ראשון בפיזיקה מאוניברסיטת קנט סטייט (Kent State University) ב-1977, כשהוא מסיים בהצטיינות יתרה, ואחריו תואר שני בפיזיקה של מצב מוצק מאוניברסיטת ג'ון קרול (John Carroll University) ב-1979 – בסיס טכני עשיר בפיזיקה באופן חריג עבור חיל אסטרונאוטים שנשלט לרוב על ידי מהנדסים וטייסי ניסוי. הוא התגייס לחיל האוויר ובילה את שנותיו הראשונות, מ-1979 עד 1982, בניתוח דגימות רדיואקטיביות בבסיס חיל האוויר מקללן (McClellan Air Force Base) בקליפורניה כחלק ממערכת איתור האנרגיה האטומית, עבודה ששילבה את הכשרתו בפיזיקה עם יישומים של מודיעין צבאי. לאחר מכן עבר לעבודת ניסויי טיסה, והתאמן בבית הספר לטייסי ניסוי של חיל האוויר האמריקאי בבסיס חיל האוויר אדוארדס (Edwards Air Force Base) (1982–1983), שם היה בוגר מצטיין של מחזור 83A, לפני ששירת כמהנדס ניסויי טיסה בכוח הניסוי המשולב של ה-F-16 באדוארדס מ-1984 עד 1987 ומאוחר יותר כמנהל ניסויי טיסה עד 1990, מה שכלל, לפי הדיווחים, עבודת ניסוי מסווגת. הוא פרש מחיל האוויר בדרגת קולונל.

בחירה ועשור של משימות מעבורת

נאס"א בחרה בוולץ כמועמד לאסטרונאוט בינואר 1990, כחלק מקבוצת האסטרונאוטים ה-13. טיסתו הראשונה התרחשה בספטמבר 1993 על גבי מעבורת החלל דיסקברי (Discovery) במשימה STS-51, טיסה בת עשרה ימים שבה שירת כמומחה משימה, סייע בפריסת הלוויין לטכנולוגיית תקשורת מתקדמת (Advanced Communications Technology Satellite), וביצע הליכת חלל של כשבע שעות כדי להעריך כלים שנועדו לתחזוקת טלסקופ החלל האבל (Hubble Space Telescope). פחות משנה לאחר מכן, ביולי 1994, הוא טס כמהנדס טיסה של המעבורת במשימת STS-65 על גבי קולומביה (Columbia), משימה בת חמישה-עשר ימים שנבנתה סביב מעבדת המיקרו-כבידה הבינלאומית השנייה (IML-2), שבמהלכה ביצע הצוות יותר משמונים ניסויי מיקרו-כבידה נפרדים – אחת ממשימות המעבורת הארוכות של התקופה ולוח זמנים תובעני של פעולות מדעיות רציפות. הטיסה השלישית שלו, STS-79 בספטמבר 1996 על גבי אטלנטיס (Atlantis), עגנה בתחנת החלל הרוסית מיר (Mir) ונשאה את תצורת מודול ה-Spacehab הכפול הראשונה שטסה על המעבורת, כחלק מתוכנית שיתוף הפעולה המתמשכת בין ארצות הברית לרוסיה.

שישה חודשים וחצי על סיפון תחנת החלל

המשימה המכוננת של וולץ החלה ב-5 בדצמבר 2001, כאשר המריא לתחנת החלל הבינלאומית כמהנדס טיסה עבור משלחת 4, כשהוא עולה על סיפון STS-108 וחוזר ב-STS-111 ביוני שלאחר מכן. המשלחת הותירה אותו על סיפון התחנה למשך כשישה חודשים וחצי, שבמהלכם ביצע שתי הליכות חלל בחליפות אורלן (Orlan) רוסיות שנמשכו בסך הכל 11 שעות ו-52 דקות – עבודה שבוצעה, באופן ראוי לציון, במערכת חליפות חלל לאומית שונה מחליפות ה-EVA האמריקאיות ששימשו אותו במשימות המעבורת שלו, מה שדרש ממנו לשלוט בנהלי הפעלה ובחומרה של חליפה שנייה. יחד עם טיסותיו הקודמות, זמן הליכות החלל הכולל שלו לאורך שלוש פעילויות חוץ-רכביות הגיע ל-18 שעות ו-55 דקות, וזמנו המצטבר בחלל בכל ארבע המשימות הגיע ל-231 ימים – באותה עת מהסכומים המצטברים הגבוהים ביותר של כל אסטרונאוט אמריקאי, בבסיסו שיא הסיבולת האמריקאי למשימה בודדת שקבע במשלחת 4.

הכרה ומעבר לתעשייה

שירותו הצבאי ובנאס"א הביא עמו רשימה ארוכה של עיטורים: מדליית השירות המצוין של ההגנה, מדליית השירות הראוי לשבח של חיל האוויר עם אשכול עלי אלון, מדליית השירות הראוי לשבח של ההגנה, מדליית השבח של חיל האוויר, מדליית ההישג של חיל האוויר עם אשכול עלי אלון, ארבע מדליות טיסת חלל של נאס"א, מדליית השירות המצוין של נאס"א ומדליית השירות יוצא הדופן של נאס"א. רוסיה העניקה לו את פרס גגארין (Gagarin Award) בשנת 2003, כהוקרה על שירותו במשלחת 4 על סיפון תחנה שנבנתה והופעלה במשותף עם קוסמונאוטים רוסים. מאוחר יותר הוא נכנס להיכל התהילה של ותיקי אוהיו וקיבל פרס בוגר מצטיין מקנט סטייט ב-1997. לאחר טיסתו האחרונה, שירת וולץ כמנהל חטיבת היכולות המתקדמות במטה נאס"א לפני שפרש מהסוכנות ב-5 בדצמבר 2008 – בדיוק שבע שנים לאחר יום המראתו למשלחת 4. לאחר מכן עבר לתעשיית החלל המסחרית, ושירת כסגן נשיא לפעולות טיסות חלל מאוישות בתאגיד Orbital Sciences מ-2008 עד 2015, שם פיקח על משימות שירותי האספקה המסחריים של החברה לתחנת החלל הבינלאומית, לפני שהצטרף לחברת Oceaneering כמנהל פיתוח עסקי.

מדוע קארל מכונה גאון

המילה "גאון" מתאימה לוולץ באי-נוחות, והטיעון הכנה בעדו נשען על משהו צר וממושמע יותר מאשר חריפות אינטלקטואלית טהורה: שיקול דעת מבצעי מתמשך בתנאים שבהם טעות פרוצדורלית בודדת עלולה להיות קטלנית. מסלולו מבוגר פיזיקה לבית ספר לטייסי ניסוי לארבע טיסות חלל דרש שליטה במגוון רחב בצורה חריגה של מערכות טכניות – ניתוח קרינה גרעינית, ניסויי כלי טיס, מערכות מעבורת, מערכות תחנה ושני עיצובים שונים לחלוטין של חליפות חלל לאומיות – וביצוע עבודה אמינה לאורך כמעט עשור של משימות ללא אירוע חריג. מה שהפך אותו לבעל ערך לנאס"א לא היה הברקה בודדת אלא הכשירות המצטברת והמאומנת של מישהו שניתן להפקיד בידיו הליכת חלל לתחזוקת האבל, מעבדה למיקרו-כבידה, עגינה במיר, ושהות של שישה חודשים בתחנה בזה אחר זה, ולבצע כל אחד מהם לפי המפרט. תפקידו מחוץ לשעות העבודה כסולן להקת Max Q, להקת רוק של אסטרונאוטים בלבד, הוא תזכורת לכך שחיל האסטרונאוטים מעריך איזון וקור רוח לא פחות מכוח ניתוח טהור. הטיעון הנגדי ההוגן הוא שוולץ לא פרץ דרך מדעית בעצמו ולא קבע שיאים של פיקחות – ציון הסיבולת שלו היה עניין של תזמון משימות לא פחות מהישג אישי, והתווית "גאון" מגזימה במה שהיה, לפי דברי נאס"א עצמה, קריירה של משמעת ואמינות יוצאת דופן ולא של תגליות יחידות במינן.

מורשת

231 הימים המצטברים של וולץ בחלל ושיא הסיבולת האמריקאי שלו מ-2002 סימנו אותו כאחד מחלוצי החלל האמריקאים המנוסים ביותר של עידן המעבורות ותחנות החלל המוקדמות, אבחנה שנעקפה מאוחר יותר כאשר משימות השהות הממושכת של נאס"א בתחנה הפכו לשגרה. עבודתו לאחר נאס"א בסיוע להקמת מערך אספקה מסחרי לתחנת החלל הבינלאומית הרחיבה את השפעתו אל עידן טיסות החלל הפרטיות שבא בעקבות פרישת תוכנית המעבורת, תוך חיבור התחנה שפעם קרא לה בית למשך חצי שנה לתעשייה שאחראית כעת על אספקתה.