קפטן נמו: המהנדס שהכריז מלחמה על פני השטח

פרופסור ארונאקס צד מפלצת ים. מה שמצא, לאחר שהושלך מעבר לסיפון ונגרר אל גוף ברזל מתחת לגלים, היה משהו מוזר יותר: כלי שיט מפלדה ממוסמרת, מואר מבפנים, גולש במעמקים תחת פיקודו של אדם שויתר על המין האנושי כולו. "הים אינו שייך לעריצים," אומר קפטן נמו לשבוייו. "על פני השטח שלו, בני אדם עדיין יכולים להפעיל חוקים לא צודקים, להילחם, לקרוע זה את זה לגזרים. אבל שלושים רגל מתחת לפני השטח שלו, שלטונם פוסק." בשנת 1870, ז'ול ורן דמיין לא רק מכונה, אלא מוח שבחר באוקיינוס על פני האנושות.

צוללת עשורים לפני המציאות

הגאונות של קפטן נמו היא, לפני הכול, גאונות של מהנדס. ה"נאוטילוס" היא יצירת המופת שלו – צוללת שפועלת כולה על חשמל בתקופה שבה כוח חשמלי היה סקרנות מעבדתית וצוללות מעשיות היו מלכודות מוות דולפות. נמו שואב את האנרגיה שלו מהים, מפיק אוויר לנשימה, קוצר מזון ולבוש מהשפע של האוקיינוס, וסורק את הגלובוס כולו מתחת למים מבלי לגעת בנמל. הוא, למעשה, בנה ציוויליזציה עצמאית לאדם אחד.

הדמיון הטכני של ורן היה כה מדויק שהספר נקרא פחות כפנטזיה ויותר כנבואה. הצוללנים של נמו הולכים על קרקעית הים במכשירים עצמאיים שצופים את ציוד הצלילה של המאה הבאה. כלי השיט שלו חוקר את קרח הקוטב, את המעמקים האבודים, את קרקעית האוקיינוס האטלנטי זרועת ההריסות. כאשר הצי האמריקאי השיק את הצוללת הראשונה בעולם המונעת באנרגיה גרעינית בשנת 1954, הוא קרא לספינה נאוטילוס כמחווה מכוונת. מעט המצאות בדיוניות זימנו בצורה כה ישירה את צאצאיהן בעולם האמיתי.

הפצע שמתחת לגאונות

ורן לא כתב גיבור-ממציא פשוט. נמו הוא מפואר ומפחיד, נדיב וחסר רחמים, מלומד שבוכה על בן לוויה מת ולוחם שמנגח ספינות אויב ללא חרטה. הוא פולימאת – דובר שפות רבות, מומחה לביולוגיה ימית ואוקיינוגרפיה, אספן אמנות ווירטואוז בעוגב הגדול בסלון שלו, שם הוא מנגן בחושך כשהנאוטילוס נסחפת דרך מים עמוקים וזוהרים. והוא נאכל על ידי אבל ושנאה.

ברומן המאוחר יותר של ורן האי המסתורי, הסוד של הקפטן נחשף סוף סוף: נמו הוא הנסיך דאקאר, אציל הודי שמשפחתו ועמו הושמדו על ידי אימפריה קולוניאלית. נסיגתו אל מתחת לים אינה מיזנתרופיה לשם המיזנתרופיה, אלא גלות של אדם שעולמו נלקח ממנו. המדע שלו אינו ניתן להפרדה מהזעם שלו. הנאוטילוס היא מקלט וכלי נשק, מוזיאון וקבר. המוציא לאור של ורן לחץ עליו לרכך את הפוליטיקה; מה ששרד הוא דיוקן של ברק שחושל על ידי אובדן, מוח שהפנה את מלוא כוחו נגד הציוויליזציה שפגעה בו.

הספרייה בתחתית העולם

מה שנשאר הכי הרבה הוא השלווה המוזרה של חייו התת-ימיים של נמו. הוא אסף ספרייה של שנים-עשר אלף כרכים, גלריה של יצירות מופת, אוסף של פנינים ודגימות שאין שני לו ביבשה. הוא הגיע למסקנה שכל מה שהוא מעריך ניתן לשאוב מהים וששום דבר על פני השטח אינו שווה חזרה. זוהי אחת הפנטזיות הטהורות ביותר של הספרות על עצמאות אינטלקטואלית – החלום של הגאון שאינו זקוק לחברה, לאישור, לאומה, רק לחופש לחשוב ולחקור מעבר להישג ידם של גברים אחרים.

החלום הזה הוא גם אזהרה. הבידוד של נמו מחמיץ. הידע שלו אינו יכול לרפא את האבל שלו, הכוח שלו אינו יכול להחזיר את מה שאיבד, ושבוייו מגיעים לראות שהאדם החופשי ביותר בעולם הוא גם בין הבודדים ביותר. ורן, האופטימיסט הגדול של ההמצאה, אפשר לצל ליפול על יצירתו המסנוורת ביותר. קידמה, הוא מציע, יכולה לשאת אדם לתחתית האוקיינוס ועדיין להשאיר אותו כלוא.

מדוע זה חשוב

קפטן נמו עזר להמציא את הדמות העמידה ביותר של המדע הבדיוני: הזר המבריק שהטכנולוגיה שלו עולה על זמנו ושאינטלקט שלו קשור למטרה פרטית. כל גלגול מאוחר יותר של הגאון-מתבודד – מממציאי ספרי קומיקס ועד מוחות קולנועיים מהורהרים – חייב משהו לאיש בכלי הברזל מתחת לגלים.

אך נמו חשוב מסיבה עמוקה יותר. הוא מגלם את המיזוג של כוח מדעי וייסורים אנושיים, את האמת שידע אינו מוחק כאב וששליטה על הטבע אינה זהה לשלום. ורן בנה לו מכונה מושלמת וחופש בלתי אפשרי, ואז הראה שאף אחד מהם לא יכול לתת לו את מה שאיבד. יותר ממאה וחמישים שנה לאחר מכן, כשהאנושות בונה כלי שיט מתוחכמים יותר ויותר לבריחה מצרותיה שלה, הקפטן עדיין מחכה במעמקים – הוכחה לכך שההנדסה המתקדמת ביותר בעולם אינה יכולה להקדים את הלב שתכנן אותה.