צאו יו: שייקספיר של סין, שהושתק על ידי הצלחתו שלו
הוא כתב את מחזור הבכורה שלו בשנה האחרונה ללימודיו בקולג', והוא עדיין מועלה על הבמות תשעה עשורים לאחר מכן; את מחזהו הטוב ביותר כתב בגיל שלושים ומאז מעולם לא שיחזר זאת בשישים השנים שנותרו לו לחיות. אנתולוגיית קולומביה לדרמה סינית מודרנית מכנה את צאו יו בשם "שייקספיר של סין", והתווית מתאימה באופן לא נוח בדיוק כפי שהוא מחמיא – כמו אותו איש מסטרטפורד, יצירתו הגדולה ביותר שייכת כולה כמעט לנעוריו, וכל מה שבא אחר כך הוא פרשנות בלבד.
ילד שגדל בשני תיאטרונים
הוא נולד בשם ואן ג'יאבאו ב-24 בספטמבר 1910 בצ'יאנגמנג, שבמחוז חוביי, למשפחה מעמד-גבוה שהעתקה את מקום מגוריה לטיינג'ין בעודו תינוק, ושם עבד אביו כמזכיר לנשיא סין לי יואנהונג. אמו נהגה לקחת אותו באופן סדיר הן להפקות תיאטרון בסגנון מערבי והן לאופרה סינית מסורתית בילדותו, מה שהעניק לו מוקדם מהרגיל שליטה כפולה בשתי מסורות דרמטיות שרוב המחזאים הסינים בדורו פגשו כניגודים ולא כמשלימים.
בבית הספר התיכון ננקאי בטיינג'ין בין השנים 1920 ל-1924 – בית ספר בעל תכנית לימודים מערבית מובהקת וחברה דרמטית פעילה – הוא הופיע בהפקות סטודנטים של הנריק איבסן ויוג'ין או'ניל, ובנקודה מסוימת אף גילם את נורה, התפקיד הנשי הראשי, במחזה בית בובות. הוא המשיך למחלקה למדע המדינה באוניברסיטת ננקאי בטרם עבר לאוניברסיטת צ'ינגואה, וסיים לימודיו ב-1934 עם תואר בשפות וספרות מערביות, כשהוא מטביע עצמו בדרך בשואו, צ'כוב, גורקי, ובטרגדיה יוונית קלאסית.
סופת רעמים
הוא כתב את סופת רעמים בשנתו האחרונה בצ'ינגואה, והשלים אותה ב-1934. המחזה מתרכז סביב חורבנה של משפחה עמידה עקב קשר גילוי עריות מוסתר הכולל את אבי המשפחה, ז'ואו פույואן – חומר מלוודרמטי המטופל בשאיפה מבנית ובצפיפות פסיכולוגית שהדרמה המדוברת הסינית טרם ניסתה קודם לכן. מבקרים ציינו פגמים מבניים אמיתיים במחזה, אך השפעתו הייתה מיידית ומתמשכת: הפקות באו בעקבותיו בג'ינאן ב-1934, בשנגחאי ובטוקיו ב-1935, בנאנג'ינג ב-1936, ושתי עיבודים קולנועיים מתחרים בשנגחאי ובהונג קונג עד 1938. הוא נחשב באופן כללי לאבן הדרך שהקימה את "תור הזהב" הראשון של התיאטרון המדובר המודרני בסין (הואג'ו), ונותר, לצד יצירתו המאוחרת של צאו יו עצמו, המחזה המומחז ביותר ברפרטואר הסיני המודרני.
אחריו חיבר את זריחה ב-1936, שעקב אחר ההתפוררות המוסרית של נשים בחברת שנגחאי תחת לחץ של עולם שלא הציע להן חיבה אמיתית או מעמד – עיסוק מוקדם ומפורש בנושאים פמיניסטיים בדרמה הסינית – ואת המחזה האקספרסיוניסטי יותר, המושפע מאו'ניל, השממה ב-1937, סיפור נקמה שמשך פחות תשומת לב ביקורתית משני קודמיו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האדם מפקין
מרבית המבקרים, כולל הערכותיו המאוחרות של צאו יו עצמו, מתייחסים אל האדם מפקין (1940) כמחזהו המוצלח ביותר: סיפורה של משפחת בייג'ינג משגשגת לשעבר שאינה מסוגלת להסתגל בעוד הסדר החברתי שתמך בה מתמוטט סביבה, ושמו יוצר קו משתמע בין הגדרה מיושנת של המשפחה לבין המאובן ההומינידי העתיק שהתגלה מחוץ לעיר – צורות חיים ישנות שהפכו פתאום, באופן בלתי הפיך, לנכחדות. שנכתב בעיצומה של מלחמת סין-יפן, לאחר שצאו יו העתיק את מקומו עם ממשלת המלחמה של צ'יאנג קאי-שק לצ'ונגצ'ינג, הוא ציין את נקודת השיא של רצף שהחל עם סופת רעמים שש שנים קודם לכן.
שנות המלחמה הולידו גם את המטמורפוזה (1939), יצירה פטריוטית יותר במפגיע המתרחשת בבית חולים צבאי מופצץ, ועיבוד של רומן מאת בא ג'ין בשם משפחה לבמה ב-1941. הוא סיים את הגשר ב-1945 ותירגם את רומיאו ויוליה של שייקספיר לסינית ב-1948. בשנת 1946 הוא והסופר לאו שע בילו אחד עשר חודשים בסיור בארצות הברית כאורחי משרד החוץ, והרצו בפני קהלים אקדמיים אמריקאיים על דרמה סינית – מידה יוצאת דופן של מעורבות בינלאומית עבור סופר סיני באותו דור, ועדות למהירות שבה חצה המוניטין שלו גבולות.
כוח מוסדי אחרי 1949
לאחר הניצחון הקומוניסטי ב-1949, צאו יו נבלע לתוך הממסד התרבותי החדש בתנאים נוחים. הוא הפך לבמאי המייסד של תיאטרון האמנות של בייג'ינג ב-1952, תפקיד בו החזיק לכל חייו, והמשיך לכהן כנשיא תיאטרון הדרמה המודרני המוביל בסין וכיושב ראש איגוד התיאטרון של סין מ-1968 עד 1998. מחזותיו מלפני המלחמה, על אף כל הרקעים הבורגניים שלהם, אפשרו קריאה מרקסיסטית נוחה למדי – שקיעתם של סדר פאודלי וקפיטליסטי ישן – מה שעזר להם להישאר במחזור לאורך עידן מאו כאשר ספרות רבה מלפני המלחמה לא עשתה זאת.
הוא המשיך לכתוב תחת המערכת החדשה, והפיק את שמיים בהירים ב-1956 וב-1961 את המחזה ההיסטורי אומץ וחרב, מחזה שנקרא מאוחר יותר על ידי מבקרים מסוימים כנושא רמזים מכוונים, אם כי מקודדים בעקיפין, לכישלונות בתוכניתו הפוליטית של מאו עצמו. מהפכת התרבות שבאה בעקבותיו הביאה לו מצוקה אישית אמיתית וניכור מקצועי, הגם ש בניגוד לבני דורו כמו טיאן האן – הוא שרד זאת, וטוהרה רשמית לאחר מותו של מאו ועלייתו לשלטון של דנג שיאופינג. יצירתו הגדולה האחרונה, ואנג ז'აוג'ון, הופיעה ב-1979. הוא נפטר בבייג'ינג ב-13 בדצמבר 1996, בגיל שמונים ושש.
מדוע צאו יו נקרא גאון
הטענה בנויה כמעט כולה על שש השנים שבין סופת רעמים (1934) לבין האדם מפקין (1940), שבהן סופר שזה עתה יצא מהאוניברסיטה הפיק, ברצף מהיר, את ארבעת המחזות שמגדירים בעצם את צורתו הבוגרת של התיאטרון המדובר הסיני המודרני – שאפתניים מבנית, צפופים פסיכולוגית, ומועלים עם מקצוענות בתאורה, עיצוב תפאורה ותלבושות שהתיאטרון הסיני לא דרש מעצמו קודם לכן. אנתולוגיית קולומביה לדרמה סינית מודרנית מכנה אותו בשמו שייקספיר של סין באופן מוחלט, והשחקן לאן טיאנייה אמר שמחזותיו היו "התזונה לכל אמני הדרמה של סין החדשה" – עדות מתוך המקצוע שהוא עיצב, ולא סתם שבח מוסדי.
הסיבוך ההגון הוא שהתווית פועלת לשני הכיוונים: כמו המוניטין של שייקספיר עצמו, זה של צאו יו נשען ברובו המוחלט על קומץ יצירות מופת נעורים, ושנים עשר מחזות חייו שבאו לאחר האדם מפקין לא הניבו דבר שמבקרים מדרגים לצד ארבעת מחזותיו הראשונים. מעמדו היוקרתי לאחר 1949 – מנהל לכל החיים של תיאטרון ממלכתי מרכזי, עשורים בראש איגוד התיאטרון הלאומי – היה בעצמו בחלקו פרס על קריאת השקיעה הבורجנית הנוחה אידאולוגית של עבודתו המוקדמת, מה שמסבך כל קו נקי בין כישרונו לבין התועלת הפוליטית של מה שכתב בצעירותו.
מורשת
סופת רעמים עדיין מומחזת בתיאטרונים סיניים ונלמדת בכיתות סיניות תשעה עשורים לאחר שתלמיד סיום קולג' כתב אותה, והמוסד שבנה – תיאטרון האמנות של בייג'ינג – נותר אחת הבמות המרכזיות במדינה לדרמה מדוברת. צאו יו הוכיח, מוקדם ובאופן מלא יותר מכל מחזאי סיני לפניו, כי התיאטרון הסיני המודרני יכול לשאת את המשקל הפסיכולוגי של המסורת המערבית שאותה למד, ועדיין לדבר בקול משלו באופן שאין לטעות בו.