קמרון דיאז (Cameron Diaz): הדוגמנית שיכלה באמת לעשות קומדיה
היא נכנסה לאודישן של שלוש שורות. סוכן דוגמנות הציע לקמרון דיאז (Cameron Diaz) לנסות את מזלה בתפקיד משנה בסרט של ג'ים קاري (Jim Carrey); הבמאי, צ'אק ראסל (Chuck Russell), מסר לה במקום זאת את התפקיד הנשי הראשי. היא הייתה בת עשרים ואחת, מעולם לא שיחקה, ונבהלה מספיק במהלך הצילומים עד שפיתחה כיב קיבה. המסכה (The Mask) הגיע לעשרת הגדולים ב-1994, ותעשיית הסרטים בילתה את עשרים השנים הבאות בניסיון להבין מה היא שכרה במקרה.
לונג ביץ', וחוזה בגיל שש-עשרה
היא נולדה ב-30 באוגוסט 1972 בסן דייגו וגדלה בלונג ביץ', בתם של אמיליו דיאז (Emilio Diaz), מנהל עבודה בחברת הנפט יונאו (Unocal) שמשפחתו הגיעה מקובה דרך קדיס (Cádiz), ובילי ארלי (Billie Early), סוכנת ייבוא-ייצוא ממוצא אנגלי וגרמני. היא למדה בבית הספר היסודי לוס סריטוס (Los Cerritos) ולאחר מכן בתיכון הפוליטכני של לונג ביץ' (Long Beach Polytechnic High School), שם סנופ דוג (Snoop Dogg) היה חבר לספסל הלימודים, וסיימה את לימודיה ב-1990 מתוך כוונה ללמוד זואולוגיה.
אליט מודל מנג'מנט (Elite Model Management) החתימה אותה בגיל שש-עשרה, בעוד עדיין הייתה בבית הספר. היו קמפיינים של קלווין קליין (Calvin Klein) וליוויס (Levi's), שער של סבנטין (Seventeen) ביולי 1990, פרסומת לקוקה-קולה שצולמה בסידני ב-1991, ועבודה ברחבי יפן, אוסטרליה, מקסיקו, מרוקו ופריז. זו לא הייתה תקופת חניכה עדינה: באסטרליה היא כמעט מתה מהרעלת אלכוהול. היא חזרה לקליפורניה בגיל עשרים ואחת, עדיין מדגמנת, והלכה לאודישן ששינה את האריתמטיקה של חייה.
שיעורי משחק, שנלקחו לאחר מכן
שווה לעצור ברצף האירועים הזה, מכיוון שהוא הפוך מהרגיל. דיאז לוהקה תחילה לסרט אולפן גדול והחלה לקוחת שיעורי משחק שנית. לאחר שהפכה, לפי הביטוי של התעשייה, לסמל מין בן לילה, היא סירבה לאחר מכן למסחר זאת בדרך הברורה, ובחרה בסרטים קטנים ואפלים יותר – הסעודה האחרונה (The Last Supper) ב-1995 ביניהם. הבמאית שלו, סטייסי טייטל (Stacy Title), סיפקה את התיאור הקצר הטוב ביותר שמישהו הצליח לגבש לגבי מה שעבדה איתו: "הזוהר הישן של כוכבת הקולנוע ריتا הייוורת' (Rita Hayworth) ותזמון הקומי המדהים והקומדיה הפיזית הנהדרת של לוזיל בול (Lucille Ball)."
מרי, וקומדיית ההשפלה
החתונה של החבר שלי (My Best Friend's Wedding) (1997), לצידה של ג'וליה רוברטס (Julia Roberts), החזיר אותה לזרם המרכזי. משגעת את מרי (There's Something About Mary) (1998) הפך אותה לכוכבת בתנאים של עצמה וזיכה אותה במועמדות לפרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר בקומדיה. הסרט עבד משום שהיא הייתה מוכנה להיות מושש מושא הלעג: אנטרטיינמנט ויקלי (Entertainment Weekly), בביקורת על קטע הקריוקי, ציינו כי "זו הייתה בלונדינית אחת שהיה לה יותר הומור ממה שמישהו חשד קודם לכן". הבדיחה שכולם זוכרים תלויה לחלוטין בכך שהיא משחקת אותה ברצינות תהומית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התפנית של מלקוביץ'
אז היא עשתה את הדבר שמפריד בין מבצעת קומית לבין פרצוף הניתן לשיווק. בלהיות ג'ון מלקוביץ' (Being John Malkovich) (1999) היא גילמה עוזרת וטרינר עכברית תחת רעמת שיער מתולתלת, בלתי ניתן לזיהוי ונטולת זוהר בכוונה. וראייטי (Variety) רשם את ההלם מלראות את "דיאז פשוטה להחריד" ואז הודה ב"כישוריה הקומיים החדים כתער". רוג'ר איברט (Roger Ebert) כינה זאת "הופעה מצחיקה להפליא". הוא הביא מועמדויות לפרסי באפט"א (BAFTA) ואיגוד שחקני המסך (SAG), והוא נותר הטיעון החזק ביותר לקחת אותה ברצינות.
ונילה סקיי (Vanilla Sky) (2001) הרחיב את הטענה לכיוון אחר, עם הופעה שקריטיקאים כינו סاحפת ורגשית באכזריות. כנופיות ניו יורק (Gangs of New York) (2002) העמיד אותה מול לאונרדו דיקפריו (Leonardo DiCaprio) בדרמה תקופתית.
שנות הזיכיון
במישור המסחרי, שנות ה-2000 היו שייכות לה. המלאכיות של צ'ארלי (Charlie's Angels) (2000), יחד עם דרו ברימור (Drew Barrymore) ולוסי לו (Lucy Liu), גרף 264.1 מיליון דולר. היא דיבבה את הנסיכה פיאונה (Princess Fiona) לאורך סרטי שרק (Shrek) מ-2001 עד 2010. החופשה (The Holiday) (2006) עבר את רף 205 מיליון הדולר ברחבי העולם, מה שקרה בלאס וגאס (What Happens in Vegas) הגיע ב-2008, ומורה רעה (Bad Teacher) (2011) הכניס 216 מיליון דולר למרות ביקורות גרועות. עד 2013 היא הייתה השחקנית בעלת השכר הגבוה ביותר מעל גיל ארבע十 בהוליווד, וסרטיה הכניסו למעלה מ-3 מיליארד דולר בקופות בארצות הברית. לא הכל הצליח: גילומם של מיס האניגן (Miss Hannigan) באנני (Annie) (2014) נחשב למצועצע וצורם מדי.
עצירה, והתחלה מחדש
לאחר שלושה סרטים ב-2014 היא פשוט הפסיקה, ואמרה שנמאס לה לנסוע לצורך צילומים, ואישרה את הפרישה ב-2018. בפרק הזמן שחלף היא פרסמה את ספר הגוף (The Body Book) (2013), שנכתב בשיתוף עם סנדרה ברק (Sandra Bark) והגיע למקום השני ברשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס (The New York Times), ואת ספר אריכות הימים (The Longevity Book) (2016); השיקה את מותג היין אבלין (Avaline) יחד עם קתרין פאוור (Katherine Power) ב-2020; והשקיעה במיזמי בריאות וביוטכנולוגיה כולל סיד הלת' (Seed Health). היא נישאה לבנג'י מאדן (Benji Madden) מלהקת גוד שארلوט (Good Charlotte) ב-5 בינואר 2015 בביתה בבוורלי הילס, בשידוך של ניקול ריצ'י (Nicole Richie); יש להם שלושה ילדים באמצעות פונדקאות, שנולדו ב-2019, 2024 ו-2026. היא חזרה למסך בקומדיית האקשן של נטפליקס (Netflix) בחזרה לפעולה (Back in Action) (2025) לצד ג'יימי פוקס (Jamie Foxx), כאשר סרטים כמו תוצאה (Outcome) לצד קיאנו ריבס (Keanu Reeves) ושרק 5 (Shrek 5) צפויים לבוא בעקבותיו.
מדוע קמרון מכונה גאון
כנות תחילה: מבקרים רציניים אינם מכנים את דיאז גאון, ודבר בתיעוד אינו תומך במילה במובנה החזק. הניסוח שלה עצמו נותר המדויק ביותר שמישהו הציע – "אני בחורה יפה שהיא דוגמנית שלא גרועה כשחקנית" – וההמעטה העצמית עושה עבודה אנליטית אמיתית.
מה שיש לה הוא מלאכה פיזית, והיא ראויה לתיאור מדויק ולא להפרזה. תזמון קומי מסוגה אינו אינטלקטואלי; הוא קרוב יותר לאתלטיקה. פירושו לדעת כמה זמן להחזיק קצב, לשמור על פנים קפואות בזמן שסצנה מתמוטטת מסביב, ולהיות מוכן להיראות מגוחך בלי לגמגם. סצנת הקריוקי במרי וכל כולו של להיות ג'ון מלקוביץ' עובדים משום שהיא מתחייבת לחלוטין ולעולם אינה מאותתת שהיא יודעת שהיא מצחיקה. ההשוואה של סטייסי טייטל ללוזיל בול מציינת את המסורת הנכונה: לא שנינות, אלא קומדיה פיזית המבוצעת באמונה שלמה על ידי מישהי יפה באופן קונבנציונלי – נדיר מכפי שזה נשמע, משום שפירושו לוותר על מה שהתעשייה שכרה אותך עבורו.
טענת הנגד משמעותית. היא לוהקה לפני שידעה לשחק. הטווח שלה צר, ומחוץ לקומדיה התוצאות לא אחידות. חלק ניכר מהפילמוגרפיה שלה הוא מוצר מסחרי כשיר. בחירתה של אינדיווייר (IndieWire) ב-2016 בין השחקנים הגדולים מעולם שלא היו מועמדים לאוסקר היא גם מחמאה וגם הודאה בכך שהמקצוע מעולם לא דירג אותה לגמרי. המתנה אמיתית; זו מתנה של גוף ושל תזמון, לא של שכליות.
מורשת
דיאז תופסת עמדה יוצאת דופן: מבצעת ששיא הפעילות המסחרי והשיא הביקורתי שלה היו באותם סרטים בדיוק, ושלאחר מכן פרשה בפסגה ללא שום אמביвалентность נראית לעין. היא שינתה את מה שדוגמנית לשעבר הורשתה להיות בהוליווד, במידה רבה על ידי כך שהייתה מצחיקה יותר מהתפקידים שנכתבו עבורה, והיא עשתה זאת תוך הסכמה עקבית להיראות גרוע יותר מול המצלמה ממה שחוזיה דרש. יהיה השם שיהיה לדבר הזה, התעשייה מנסה ליהוק מחדש שלו מאז.