ברונו ניטן: האיש שנתן לצל לעשות את העבודה
איזבל אג'אני (Isabelle Adjani) רצתה סרט על קאמי קלודל (Camille Claudel), והיא רצתה שצלם הקולנוע ברונו ניטן יביים אותו. הוא אמר לה שהוא לעולם לא יביים דבר. היא תיארה את כישרונו במשפט שהאפיל על רוב הביקורות: "סיבת קיומו, זה היה הצל. מתוך הצל הוא גרם לאור להתקיים". הוא נכנע. הסרט קאמי קלודל יצא לאקרנים בצרפת ב-7 בדצמבר 1988, מכר 2.7 מיליון כרטיסים, זכה בחמישה פרסי סזאר כולל הסרט הטוב ביותר, זיכה את אג'אני בפרס דוב הכסף בברלין ובמועמדות לאוסקר, ונותר הסרט שבאמצעותו ניטן מוכר – מה שמהווה אי-צדק קל, שכן שני העשורים של עבודה מאחורי המצלמה שקדמו לו הם הישג גדול אף יותר.
סדרת דחיות
ברונו ניטן נולד ב-28 באוגוסט 1945 בצרפת. הוא שיחק בתיאטרון חובבים כנער, אך מה שרצה להיות באמת היה קריקטוריסט, והשכלתו הייתה רצף של דלתות נעולות. הוא התכונן לבחינות הכניסה לבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות דקורטיביות (École nationale supérieure des arts décoratifs) ונכשל בהן. הוא הגיש מועמדות ל-IDHEC, בית הספר הרשמי לקולנוע בצרפת, ונכשל גם בו. הוא שקל את בית הספר המפורסם לקולנוע בלודז' (Łódź) שבפולין אך נרתע מקורס השפה הפולנית חובה. לבסוף למד ב-INSAS בבלגיה בין 1967 ל-1969, ועזב לפני שסיים כדי להוציא את תעודת ה-BTS לה נזקק כדי לקבל אישור לעבוד בצרפת בכלל.
זו אינה ביוגרפיה של עילוי. זו ביוגרפיה של מישהו שנכנס לתעשייה מהדלת האחורית ולמד אותה על הסט, כעוזר לצלמי הקולנוע ז'ילן קלוקה (Ghislain Cloquet), קלוד לקומט (Claude Lecomte) וריקרדו ארונוביץ' (Ricardo Aronovich).
הזיקית
מה שניטן הפך להיות, תוך שנים ספורות בלבד, הוא במאי הצילום בעל יכולת ההסתגלות הגבוהה ביותר בקולנוע הצרפתי – ויכולת הסתגלות הייתה העניין, שכן לבמאים להם שירת היו רעיונות מנוגדים בתכלית לגבי תפקיד התמונה.
האינסטינקט שלו נטה לניגודיות חזקה ומצלמה נעה. עם מרגריט דיראס (Marguerite Duras), בסרטים La Femme du Gange (1974) ו-India Song (1975), הוא זנח את האינסטינקט הזה לחלוטין: פריימים קבועים, ניגודיות שטוחה עד אפס, תמונה שנועדה למנוע מהעין לאן ללכת. הוא מצא את דיראס ילדותית בגישתה למדיום, מה שהפך את שיתוף הפעולה ל"מעניין מאוד", מכיוון ששניהם גילו טכניקות יחד במקום להוציא לפועל תוכנית. עם אנדז'יי ז'ולאבסקי (Andrzej Żuławski), בPossession (1981), הוא הלך לכיוון ההפוך – אקספרסיוניסטי, מצלמת כתף, המצלמה במצב של קריסה עצבית לצד השחקנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ביניהם הגיע המיינסטרים של הקולנוע הצרפתי. הוא צילם את Barocco (1976), La Meilleure Façon de marcher (1976) ואת Les Sœurs Brontë (1979) של אנדרה טשינה (André Téchiné); הוא עבד עם טשינה, לדבריו, ללא צורך רב במילים. הוא צילם את Les Valseuses ב-1974, את Fort Saganne (1984) של אלן קורנו (Alain Corneau), את ההפקה האמריקאית Brubaker (1980), ועבור קלוד ברי (Claude Berri) גם את Tchao pantin (1983) – עליו נתן לו ברי חופש מוחלט – וגם את הסרטים הכפולים העצומים Jean de Florette ו-Manon des Sources ב-1986. הוא זכה בפרס סזאר לצילום הטוב ביותר ב-1977 וב-1984, עם מועמדויות נוספות ב-1980, 1982, 1985 ו-1987, ופרס BAFTA.
קאמי
אג'אני הפיקה במשותף את קאמי קלודל וגם כיכבה בו, מול רודן של ז'ראר דפארדיה (Gérard Depardieu), עם מדלן רובינסון (Madeleine Robinson) כאמה של קלודל ולורן גרוויל (Laurent Grévill) כאחיה פול. הסרט עוקב אחר הפסלת מרגע הופעתה, דרך הרומן עם רודן, אל המחיקה והכליאה שסיימו את חייה המקצועיים. הוא מחזיק בציון של 92 אחוז ב-Rotten Tomatoes.
הערתו של ניטן לגבי יצירת הסרט היא אחת המוזרות ביותר שנאמרו על ידי במאי על סט צילומים, וראויה לקריאה שנייה: "הפכתי לקאמי קלודל ואיזבל אג'אני הפכה לרודן". הוא מתאר היפוך של הנושא של הסרט עצמו – האמן שנאכל והאמן שאוכל – ומציב את עצמו, הבמאי בבכורה שעובד על הפרויקט של הכוכבת שלו, בעמדת הנאכל.
הוא ביים שלוש פעמים נוספות: Albert Souffre ב-1992, דרמה עכשווית גולמית; Passionnément בשנת 2000 עם שרלוט גינסבורג (Charlotte Gainsbourg); ו-Jim, la nuit בשנת 2002. אף אחד מהם לא שחזר את ההצלחה. לו ולאג'אני יש בן, ברנבה סעיד-ניטן (Barnabé Saïd-Nuytten), שנולד ב-1979; מאז 1996 הוא נשוי לבמאית טטיאנה ויאל (Tatiana Vialle), איתה יש לו שני ילדים, טוביאס וגלאתי, והוא אביו החורג של השחקן סוואן ארלו (Swann Arlaud).
מורה
הקריירה המאוחרת הפכה פדגוגית ומוסדית. ניטן הפך למרצה בלה פמיס (La Fémis), בית הספר הלאומי הצרפתי לקולנוע – היורש של ה-IDHEC שפעם דחה אותו – כתב מאמרים טכניים ל-Le cinéma pratique, ניהל כנסים עבור Ciné-club de Melun, הרצה באוניברסיטת פריז III, והקים חברת הפקות פרסום בשוויץ. בשנת 2015 צלמת הקולנוע קרוליין שמפטייה (Caroline Champetier) יצרה את Nuytten/Film, סרט תיעודי עליו.
מדוע ברונו מכונה גאון
הטענה נשענת על יכולת ספציפית ויוצאת דופן, ואג'אני כבר הצהירה עליה בצורה מדויקת יותר מכל מבקר: הוא גרם לאור להתקיים מתוך הצל. מה שזה אומר מבחינה טכנית הוא שניטן האיר את החלק החשוך של הפריים במקום את הבהיר. רוב צלמי הקולנוע מחליטים היכן ינחת האור; ניטן החליט היכן הוא לא ינחת, ונתן לתמונה הנראית להופיע כשרירית. זו שיטה איטית ומסוכנת יותר – על סרט צילום, ששמר את "סודותיו" עד שחומרי הגלם חזרו ימים לאחר מכן, היא דרשה החזקת תמונה בראש ללא דרך לבדוק אותה – וזו הסיבה שלפריים שלו יש עומק במקום שבו עבודה שטוחה יותר כוללת רק חשיפה.
ההישג המוזר יותר הוא ביטול העצמי. מסגנן עם שני פרסי סזאר אפשר לצפות שיכפה מראה מסוים. ניטן עשה את ההפך: הוא בנה קריירה המבוססת על הכפפת האינסטינקט שלו לניגודיות ותנועה לכל מה שהבמאי שמולו היה צריך, תוך יצירת תמונות עבור דיראס ששוללות בכוונה את כל מה שהיה טוב בו, ותמונות עבור ז'ולאבסקי שמתפרקות. זו אינה גמישות של טכנאי; זו קריאה של מה שכל סרט עוסק בו באמת, שהושגה לרוב ללא דיון – עם טשינה, הוא פשוט הבין. העיקרון המוצהר שלו הוא לגבי הקהל, לא הפריים: "חייב להיות אמון הדדי בין יוצר קולנוע לקהל שלו", והוא מתעקש שהוא צופה בסרטים כצופה ולא כמלאי של טכניקה.
טיעון הנגד הוא שקריירת הבימוי שלו, שעליה נשען המוניטין הפופולרי, מסתכמת בניצחון אחד ושלושה סרטים שכמעט אף אחד לא ראה, וכי קאמי קלודל היה במידה רבה הפרויקט של אג'אני – היא בחרה את הנושא, הפיקה אותו, וקצרה את שבחי המשחק בזמן ששמו של ניטן אינו מופיע באף אחד מחמשת פרסי הסזאר של הסרט. הוא מקפיד לדחות את ההשוואה הציורית בעצמו, ומציין שצלם קולנוע עובד עם טכנולוגיה ותחת במאי, בניגוד לצייר שמתחיל מבד ריק ומשלים נרטיב בפריים אחד. לדבריו, המילה המתאימה עבורו היא בעל מלאכה ומשתף פעולה, לא גאון. הראיות תומכות במשהו שבין לבין: צלם קולנוע גדול שביים סרט אחד גדול.
מורשת
טביעות האצבע של ניטן נמצאות על יותר מהקולנוע הצרפתי של שנות ה-70 וה-80 מאשר של כמעט כל במאי – הניסויים המאופקים ביותר של דיראס והלהיטים הפופולריים הגדולים ביותר של ברי, ההיסטריה של ז'ולאבסקי והשליטה של טשינה, כולם צולמו על ידי אותו אדם, אף אחד מהם לא נראה דומה לאחר. זו המורשת: הוכחה שהאוטוריות של צלם קולנוע יכולה להיות מורכבת מלהיעלם במדויק. ועל ידי הוראה בבית הספר שפעם דחה אותו, הוא העביר את השיטה לדור שאחריו.