בוריס פסטרנק: המשורר שהאריך ימים מעבר למאיץ ההוצאה להורג שלו
בשנת 1956 מסר סופר רוסי את כתב היד של רומן היחיד שלו לשליח קומוניסטי איטלקי ואמר, בדיוק מוחלט: "הנך מוזמן בזאת לצפות בי עומד מול כתת יורים". שנתיים לאחר מכן הוענק לבוריס פסטרנק פרס נובל לספרות והוא שיגר מברק לסטוקהולם: "אסיר תודה עד אין סוף, נרגש, גאה, מופתע, המום". שישה ימים לאחר מכן שיגר מברק נוסף שבו דחה אותו. בנו יבגני מצא אותו באותו ערב בפנים חיוורות וחסרות חיים, כשהוא חוזר על דבר אחד בלבד שוב ושוב: "עכשיו כבר אין לזה שום חשיבות, דחיתי את הפרס".
משפחה של אמנים עובדים
הוא נולד במוסקבה ב-10 בפברואר 1890, לאחת המשפחות הספוגות ביותר באמנות בעיר. אביו, ליאוניד פסטרנק, היה צייר פוסט-אימפרסיוניסט ופרופסור; אמו, רוזליה קופמן, הייתה פסנתרנית קונצרטים שהוכשרה על ידי אנטון רובינשטיין. המשפחה טענה לייחוס לפילוסוף הספרדי-יהודי מהמאה ה-15 יצחק אברבנאל. טולסטוי, רילקה וסקריאבין עברו בבית כאורחים ולא כהגדרות בספרים.
השפעתו של סקריאבין פעלה ראשונה. פסטרנק התכוון להיות מלחין, וב-1909 הפיק סונאטה לפסנתר בסי מינור שנושאת בגלוי את שפת ההרמוניה של האיש המבוגר ממנו. ואז, ב-1910, הוא נשר בפתאומיות מהקונסרבטוריון של מוסקבה – החלטה שמעולם לא הסביר לחלוטין – ונסע לגרמניה.
מרבורג, ונטישת הפילוסופיה
באוניברסיטת מרבורג למד פילוסופיה נאו-קאנטיאנית תחת הרמן כהן, ניקולאי הרטמן ופאול נטורפ, שלושה מהמורים המאיימים ביותר שהיו בחיים בתחום באותה עת. הוא זנח גם את זה, חזר לרוסיה סביב פרוץ מלחמת העולם הראשונה והתיישב לבסוף על שירה. שתי דיסציפלינות קפדניות נלמדו ואז נזרקו, כשכל אחת מהן מותירה אחריה משקע: לשירתו יש אוזן של מלחין לרווחים וחשדנות של פילוסוף כלפי אמירות פשטניות.
הספר ששינה את השירה הרוסית
אחותי, החיים חוברו בקיץ המהפכני של 1917 ופורסמו בברלין ב-1922. הספר נחשב בדרך כלל למי שחולל מהפכה בשירה הרוסית – ספר בעל אינטנסיביות ארוטית ומטאורולוגית שנכתב בעת שהמדינה קרסה, שבו סופות גשם ורציפי רכבת נושאים משקל פוליטי רב יותר מכל סיסמה. אחריו באו נושאים ווריאציות, ואז לידה שנייה ב-1932, שבו פשט בכוונה את סגנונו כדי להגיע לקהל רחב יותר; רכבות מוקדמות הגיע ב-1943 וכאשר מזג האוויר מתבהר ב-1959. ביניהם שכנו שנים שבהן היה, מבחינה תפקודית, מושתק. משלא יכול היה לפרסם את שיריו שלו, פנה לתרגום ועשה לו קריירה שנייה: גתה, שילר, רילקה, ורלן, קלדרון, פטפי, טאגור, שבצ'נקו. שייקספיר שלו – המלט, רומיאו ויוליה, מקבת', המלך ליר, אותלו, שני החלקים של הנרי הרביעי – נותר אהוב מאוד על קהלים רוסים, הגם שהמבקרים התלוננו שהוא "הפוסטרנק" את המחזות. הוא לא הביע חרטה ודחה את תורת התרגום העכשווית ב-1942 כ"חסרת נשמה". המרירות צפה בכל זאת: הוא אמר לעיתון בריטי שהוא "שותק מפני שאינני מודפס".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הדו-קרב האילם
ב-1934 דקלם אוסיפ מנדלשטם את האפיגרמה המתאבדת שלו נגד סטלין בפני פסטרנק, שהשיב: "לא שמעתי את זה, לא דקלמת את זה בפניי, מפני ש... דברים מוזרים ונוראים מאוד קורים עכשיו: התחילו לאסוף אנשים". לאחר מעצרו של מנדלשטם, סטלין התקשר אישית לפסטרנק כדי לשאול כיצד מוסקבה הספרותית מגיבה. פסטרנק גמגם; סטלין לגלג עย על כך שנכשל בהגנה על חבר.
שלוש שנים לאחר מכן, במהלך משפטי הראווה של טוכאצ'בסקי ויאקיר, דרש איגוד הסופרים הסובייטי מהחברים לחתום על עצומות הדורשות עונש מוות. פסטרנק סירב, אף לאחר שמשלחות הגיעו לביתו, וכתב לסטלין ישירות, תוך שהוא מעלה על נס את אמונתו הטולסטויונית ושם את חייו לרשותו של המנהיג. על פי הדיווחים, סטלין מחק את שמו מרשימת ההוצאה להורג במילים "אל תגעו בשוכן העננים הזה". חברו טיציאן טאבידזה נהרג בטהורים; פאאול איאשווילי ומרינה צבטאיבה התאבדו. אולגה איבינס카יה, האישה שאהב משנת 1946 ועד מותו והמודל לדמותה של לארה, כינתה זאת "דו-קרב אילם ומדהים".
המדינה לקחה את נקמתה עליה במקום זאת. קג"ב עצרו את איבינסקאיה באוקטובר 1949; היא עברה הפלה של ילדו של פסטרנק במעצר וריצתה שנים בגולאג. "זה כמו מוות, אפילו גרוע מזה", אמר לחבר. היא נעצרה שוב ב-1960, שבועות לאחר מותו, ושוחררה ב-1964.
ז'יבאגו נוסע מערבה
דוקטור ז'יבאגו החל להיכתב במקטעים עשורים קודם לכן והושלם ב-1955. נובי מיר דחה אותו ב-1956 כבלתי תואם את הריאליזם הסוציאליסטי וכאנטי-סובייטי ביחסו לסטליניזם, לקולקטיביזציה, לטהורים ולמחנות. באותה שנה שלח המוציא לאור האיטלקי ג'אנג'אקומו פלטרינלי את העיתונאי סרג'ו ד'אנג'לו לרכוש כתיבה סובייטית חדשה, ופסטרנק מסר לו את כתב היד. כאשר מוסקבה אילצה אותו לשגר מברק המבקש את החזרתו, הוא שלח מכתבים סודיים שאמרו לפלטרינלי להתעלם מהמברקים.
הוא הופיע באיטליה בנובמבר 1957 והפך לסנסציה מיידית; ה-CIA קנה בשקט מאות עותקים כדי להפיצם. התרגום לאנגלית משנת 1958 מאת מקס הייוורד ומניה הרארי בילה עשרות שבועות בראש רשימת רבי-המכר של ה-ניו יורק טיימס. בבית הוא הוחרם וגונה על ידי אנשים שלא קראו אותו, מה שהוליד את הנוסחה הסובייטית הסרדונית: "לא קראתי את פסטרנק, אבל אני מגנה אותו".
הפרס והעונש
נימוקי פרס נובל מיום 23 באוקטובר 1958 כיבדו "את הישגו החשוב בשירה הלירית העرבית ובמסורת האפית הרוסית הגדולה" – ניסוח שבעליל לא הזכיר את הרומן. המשטר הבין זאת בכל מקרה. ב-29 באוקטובר, ולדימיר סמיחאסטני, שיועד לעמוד בראש הקג"ב, גינה את פסטרנק בפני קהל של 14,000 איש וחרושצ'וב עצמו ככבשה מגרבת שירקה בפרצופו של העם – שפה שחרושצ'וב הכתיב בלילה הקודם. תחת איום של גלות קבועה, פסטרנק ויתר על הפרס באותו היום. איגוד הסופרים גירש אותו ב-31 באוקטובר ודרש את אזרחותו; האיום של נהרו לכנס ועדה בינלאומית להגנתו הוא כנראה מה שהחזיק אותו ברוסיה. בנו קיבל את המדליה ב-1989.
מדוע בוריס נקרא גאון
היכולת הספציפית היא דחיסה – היכולת להעמיס על דימוי משמעות רבה מכפי שהוא אמור לשאת מבחינה מבנית. איבינסקאיה תיארה את "אל הפרטים הכל-יכול" כעקרון המנחה של האסתטיקה שלו, והגדירה את הסטנדרט שהציב כשירה "דחוסה כל כך" עד שהיא "חרקה כמו קרח", מבלי לקבל דבר שעבורו נדרשה התחשבות. זהו דיווח מדויק על מה שהוא עושה: סופת גשם, נר בחלון, קרון רכבת מואר, שכל אחד מהם נושא משקל היסטורי מבלי להידרש להכריז על כך. האקדמיה השוודית ייחסה לו שני הישגים נפרדים, הלירי והאפי – דאבל נדיר מאדם שכבר הגיע לרמה מקצועית במוזיקה ובפילוסופיה אקדמית טרם בחירתו בשירה כלל.
טענת הנגד ראויה להיאמר בגלוי. מחוץ לרוסיה תהילתו נשענת כמעט לחלוטין על דוקטור ז'יבאגו, רומן שמבקרים רציניים רבים מוצאים אותו רופף מבנית ותלוי בצירופי מקרה בלתי סבירים, ושמכירותיו במערב נופחו על ידי פוליטיקה של המלחמה הקרה והפצה חשאית של ה-CIA. השירה שהרוסים מחשיבים כתביעה האמיתית שלו קרובה להיות בלתי ניתנת לתרגום, כך שרוב קוראיו הבינלאומיים מעולם לא נתקלו בבסיס הטיעון. הוא גם הוגן על ידי הגחמה של סטלין ולא על ידי דיסידנטות, ושרד שנים שבהן בני דור אמיצים ממנו מתו. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא העדויות הפנימיות של השירה עצמה – וכי קוראים רוסים, שיכולים לקרוא אותה באמת, מעולם לא היססו.
פרדלקינו
הוא מת מסרטן ריאות בדאצ'ה שלו בפרדלקינו ב-30 במאי 1960. ההודעה הרשמית הייתה מינימלית, אך הודעות בכתב יד הופצו דרך הרכבת התחתית של מוסקבה ואלפים הגיעו תחת מעקב קג"ب גלוי. ליד הקבר מישהו דקלם את השיר המוחרם "המלט" בקול צעיר ומיוסר, ואבל שציין כי רוסיה כבר נישלה את טולסטוי סיים ב-"תהילה לפסטרנק!". הקבר הפך למקום עלייה לרגל עבור דיסידנטים. ב-1988 פורסם דוקטור ז'יבאגו בהמשכים באותו כתב עת שדחה אותו; מאז 2003 הוא חובת קריאה בבתי הספר ברוסיה.