בינג קרוסבי היה זמר ושחקן אמריקאי שהגדיר את סגנון השירה הפופולרי המכונה "קרונינג". הוא ידוע בעיקר בזכות הקלטת השיר "White Christmas", הסינגל הנמכר ביותר בכל הזמנים, והוא גם מימן את המהפכה של הסרט המגנטי בשידורי הרדיו. הוא זכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר על תפקידו בסרט "הולך בדרכי" (Going My Way) בשנת 1944.
בינג קרוסבי: הקול ששינה את פני השידור
בשנת 1948, המגזין Music Digest העריך כי התקליטים של בינג קרוסבי היוו יותר ממחצית מ-80,000 השעות השבועיות שהרדיו בצפון אמריקה הקדיש למוזיקה מוקלטת. באותה שנה, סקרים אמריקאים הכתירו אותו כאדם החי הנערץ ביותר — לפני ג'קי רובינסון והאפיפיור פיוס ה-12. הוא כבר זכה בפרס אוסקר, מכר יותר תקליטים מכל אדם אחר בהיסטוריה, וכמעט כפרויקט צדדי, חתם על צ'ק של 50,000 דולר שישנה את הדרך שבה כל שידור בעולם מיוצר.
בינגו מבינגוויל
הוא נולד בשם הארי ליליס קרוסבי ג'וניור ב-3 במאי 1903 בטקומה, וושינגטון. הכינוי הגיע משכן, ולנטיין הובארט, שבסביבות שנת 1910 החל לקרוא לילד "בינגו מבינגוויל" על שם דמות בקומיקס בעיתון The Bingville Bugle. השם התקצר, ונדבק.
קרוסבי סיים את לימודיו בתיכון גונזגה ב-1920 ונרשם לאוניברסיטת גונזגה, שם שיחק בייסבול בשנה הראשונה אך מעולם לא השלים תואר; האוניברסיטה העניקה לו תואר דוקטור לשם כבוד ב-1937. ב-1923 הצטרף ללהקה מקומית, ה-Musicaladers, כמתופף וזמר, וב-1925 עבד בתיאטרון קלמר בספוקיין. באותו אוקטובר הוא ואל רינקר נסעו במכונית לקליפורניה. תוך שנה הם היו בתזמורת של פול וייטמן, ויחד עם הפסנתרן הארי באריס הפכו ל-Rhythm Boys, כשהם חולקים במות עם ביקס ביידרבק, טומי דורסי והוגי קרמייקל. הלהיט הראשון שלו הגיע ב-1928 עם גרסה ג'אזית של "Ol' Man River".
שירה בעוצמת קול של שיחה
העובדה הטכנית שאפשרה את קרוסבי הייתה המיקרופון החשמלי, והוא היה הזמר הגדול הראשון שהבין את המשמעות של זה. כל מי שקדם לו אומן למלא אולם. קרוסבי הבין שהגברה מאפשרת לזמר להתנהג כאילו הוא בחדר עם מאזין אחד — ובנה אוצר מילים שלם המבוסס על איפוק, נשימה ותזמון. המבקר הנרי פלזנטס תיאר זאת כמשהו חדש באמת במוזיקה האמריקאית: סגנון שאפשר לכנות "שירה באמריקאית", המוגש בקלילות של שיחה. המילה שהעיתונות בחרה הייתה "קרונר".
העיקרון המנחה השני שלו היה המילים. העצה של טומי דורסי לפרנק סינטרה הצעיר הייתה בוטה: "יש רק זמר אחד שכדאי לך להקשיב לו ושמו קרוסבי. כל מה שחשוב לו זה המילים". לואי ארמסטרונג השפיע על הניסוח שלו, והשניים הפכו לחברים; כשקולומביה של הארי כהן היססה לגבי ההוצאה על ליהוק ארמסטרונג בסרט Pennies from Heaven (1936), קרוסבי איים לעזוב את הסרט, כפה את העניין, והתעקש שארמסטרונג יקבל קרדיט שווה לשותפיו הלבנים.
החתימה עם חברת דקה של ג'ק קאפ בסוף 1934 העניקה לו פלטפורמה תעשייתית. קאפ דחף אותו דרך ז'אנרים — חג המולד, הוואי, קאנטרי, אירית, צרפתית, רית'ם אנד בלוז — והנוכחות של קרוסבי עזרה לשמור על יציבות הלייבל במהלך השפל הגדול עם סינגלים של 35 סנט. המספרים בקושי ניתנים להאמנה: 396 סינגלים במצעדים, כ-41 מהם במקום הראשון, 24 סינגלים להיטים בשנת 1939 לבדה, ורצף בלתי פוסק במצעדים מ-1931 עד 1954. הסטטיסטיקאי של בילבורד, ג'ואל ויטבורן, דירג אותו כאמן ההקלטות האמריקאי המצליח ביותר בשנות ה-30 וה-40.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →White Christmas והמלחמה
הוא שר לראשונה את "White Christmas" של אירווינג ברלין בשידור רדיו ביום חג המולד 1941. השיר יצא כסינגל באוקטובר 1942, הגיע למקום הראשון ב-31 באוקטובר ונשאר שם 11 שבועות, חזר למצעדים ב-1945 וב-1947 ושוב בבריטניה לאחר מותו. הוא נמכר ביותר מ-50 מיליון עותקים ונחשב בדרך כלל לסינגל הנמכר ביותר אי פעם. פסק הדין של קרוסבי עצמו היה אופייני: "קאק עם שפה שסועה היה יכול לשיר את זה בהצלחה".
המלחמה הפכה אותו ליותר מסתם יוצר להיטים. הוא הופיע בפני חיילים אמריקאים בזירה האירופית ולמד גרמנית פונטית מתסריטים כתובים כדי להקליט שידורי תעמולה המכוונים לכוחות האויב — העיתונאי בוב מוזל מלונדון טבע את השם "דר בינגל" ב-1944. המגזין Yank כינה אותו האדם שעשה הכי הרבה למען המורל של החיילים מעבר לים, וסקר בקרב חיילים אמריקאים בסוף המלחמה הציב אותו לפני פרנקלין רוזוולט, דווייט אייזנהאואר ובוב הופ.
הוליווד
The Big Broadcast (1932) התחיל קריירה קולנועית של כמעט 80 סרטים, עם תפקיד ראשי ב-55 מהם. הוא זכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר בתפקיד האב אומאלי בהולך בדרכי (1944) והיה מועמד שוב על פעמוני סנט מרי (1945) ונערת הכפר (1954). ארבעה שירים שהציג זכו באוסקר: "Sweet Leilani", "White Christmas", "Swinging on a Star" ו-"In the Cool, Cool, Cool of the Evening". בין 1940 ל-1962 הוא ובוב הופ עשו שבע קומדיות מסדרת Road, מסינגפור ועד הונג קונג, שהמנוע שלהן היה העובדה שהשניים מעליבים זה את זה. הוא היה כוכב הקופות מספר 1 באמריקה במשך חמש שנים רצופות, 1944 עד 1948.
האיש ששינה את פני השידור
עד 1945 קרוסבי נמאס מהרדיו החי ורצה את הערבים שלו בחזרה. NBC סירבה לאפשר לו להקליט מראש; הוא סירב להמשיך. ABC קיבלה אותו בתנאי שאיכות ההקלטה תהיה שווה לשידור חי. ב-1947 המהנדס ג'ון ט. מולין הדגים מכשירי הקלטה גרמניים של AEG Magnetophon שהוא הביא מאירופה ושיפר. קרוסבי שמע אותם, הורה על מבחן, והשקיע 50,000 דולר ב-Ampex כדי לבנות מכונות אמריקאיות, ותמך גם ב-3M כדי להבטיח את הסרט — תקן התעשייה Scotch No. 111.
התוצאות היו עצומות ורובן בלתי נראות. הרדיו יכול היה כעת להיערך, להיות מוקלט מחדש, לעבור חזרות ולהיות מוזז בזמן כמו סרט. "פס הצחוק" נולד כשעורך, ביל מורו, שמר צחוק קהל מקטע שנחתך והכניס אותו לתוכנית חלשה יותר. קרוסבי נתן את אחד ממכשירי ההקלטה הראשונים של Ampex Model 300 ללס פול, שהשתמש בו כדי להמציא הקלטה רב-ערוצית. ב-1951 הוא הקים מחלקת אלקטרוניקה תחת מולין כדי לרדוף אחרי וידאו; ב-11 בנובמבר באותה שנה, Bing Crosby Enterprises הדגימה את הקלטת הווידאו הראשונה בעולם. מאוחר יותר הוא מכר את הפעילות ל-3M. כל שידור מוקלט מאז פועל על יסודות שהוא שילם עליהם.
הבינג הפרטי
הוא התחתן עם הזמרת דיקסי לי ב-1930; נולדו להם ארבעה בנים, גארי, דניס, פיליפ ולינדזי, והאלכוהוליזם שלה שלט בבית עד מותה מסרטן השחלות ב-1952. קרוסבי, שהחזיק את השתייה הכבדה שלו בשליטה מאז 1931, ניהל רומן עם השחקנית ג'ואן קולפילד בסוף שנות ה-40 ושקל גירושין לפני שוויתר. הוא התחתן עם קתרין גרנט ב-1957; ילדיהם הם הארי, מרי ונתנאל, שזכה בתואר הגולף החובבני של ארה"ב בגיל 19.
ב-1983 גארי קרוסבי פרסם את Going My Own Way, ותיאר את אביו כקר ומתעלל. הטענה שנויה במחלוקת בתוך המשפחה: פיליפ הכחיש אותה, לינדזי כינה את קרוסבי אבא טוב, והביוגרף גארי גידינס טען ב-2018 שהזיכרונות אינם אמינים. שניים מהבנים מתו מאוחר יותר בהתאבדות. התשוקות של קרוסבי היו גולף — הנדקאפ 2, משתתף באליפויות חובבים בריטיות ואמריקאיות, מייסד ב-1937 של טורניר הפרו-אם הידוע כיום כ-AT&T Pebble Beach — וקבוצת פיטסבורג פיירטס, שבה החזיק ברבע מהמניות.
מדוע בינג נקרא גאון
הטענה לגבי קרוסבי מבוססת על שני דברים, ואף אחד מהם אינו וירטואוזיות. הוא לא היה זמר מדהים מבחינה טכנית, והוא אמר זאת בעצמו.
הראשון הוא פרשני: הוא הבין את ההשלכות האסתטיות של טכנולוגיה חדשה לפני כל אחד אחר. המיקרופון היה זמין לכל זמר בסוף שנות ה-20; רק קרוסבי הסיק ממנו סגנון שלם — טווח דינמי נמוך, ניסוח שיחתי, מילים מעל מלודיה, אשליה של פרטיות בקנה מידה לאומי. הביטוי של פלזנטס, "שירה באמריקאית", הוא הנכון: הוא גרם לשירה פופולרית להישמע כמו דיבור, וסינטרה, פרי קומו, דין מרטין, אלביס פרסלי וג'ון לנון עבדו כולם בעקבות ההחלטה הזו.
השני הוא יצירתי באמת. התמיכה שלו בסרט מגנטי לא הייתה חסות של סלבריטי, אלא הימור טכני נכון שנעשה נגד התנגדות של תעשייה שלמה, והוא הניב עריכה, הזזת זמן, פס צחוק, הקלטה רב-ערוצית וסרט וידאו.
טיעון הנגד הוגן. כשחקן היה לו טווח אך לא עומק, והוא עבר סרטים רבים על קסם. סגנון השירה שלו, שחוקה ללא סוף, נשמע בסופו של דבר כמו הממסד שהוא פעם שיבש. הוא היה איש עסקים פיקח שה"גאונות" שלו כללה בחלקה קניית המהנדסים הנכונים. ואדם שנבחר לאדם הנערץ ביותר בחייו היה, בבית, מורכב יותר ממה שהציבור ידע. חדשן היא מילה בטוחה יותר מגאון — אבל מעט מאוד בדרנים במאה ה-20 שינו שתי תעשיות.
מורשת
קרוסבי התאושש מזיהום ריאתי כמעט קטלני ב-1974 וחזר להופיע. הוא נתן את הקונצרט האמריקאי האחרון שלו ב-16 באוגוסט 1977 ומת ב-14 באוקטובר 1977, בגיל 74, לאחר סיבוב גולף ליד מדריד. ההקלטה האחרונה שלו, דואט עם דיוויד בואי ב-"The Little Drummer Boy" ו-"Peace on Earth", יצאה ב-1982 והגיעה למקום השלישי בבריטניה. הוא מחזיק בפרס גראמי למפעל חיים (1962), פרס גראמי הראשון להישגים גלובליים (1963), שלושה כוכבים בשדרת הכוכבים של הוליווד ומקום בהיכל התהילה העולמי של הגולף. הקול הוא האנדרטה שרוב האנשים מכירים. הסרט שרץ מתחת לכל השאר הוא זה שהוא היה מוצא כמצחיק ביותר.