ברני סנדרס (Bernie Sanders): מהפכת עשרת הקולות
כאשר הסתיימה הספירה החוזרת ב-3 במרץ 1981, ברני סנדרס (Bernie Sanders) הביס את ראש העיר הדמוקרטי המכהן של ברלינגتون (Burlington) בחמישה קופות עשרה קולות. הוא היה דמות שנויה במחלוקת במפלגת ליברטי יוניון (Liberty Union Party) שהישג השיא הקודם שלו ברמה המדינתית עמד על שישה אחוזים, והוא התמודד מול מועמד מטעם הממסד. סוקרים העריכו את תקרת התמיכה בו בכרבע מהקולות לערך. במקום זאת, הוא הפך לראש העיר של העיר הגדולה ביותר בוורמונט – וכעבור ארבעים וחמש שנים הוא הפך לחבר העצמאי המכהן בתקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה של הקונגרס של ארצות הברית, לאחר שבנה תנועה לאומית מבלי להצטרף באופן רשמי למפלגה שבפריימריז שלה התמודד פעמיים לנשיאות.
מברוקלין לוורמונט
ברנרד סנדרס (Bernard Sanders) נולד ב-8 בספטמבר 1941 בברוקלין שבניו יורק. הוא למד בתיכון ג'יימס מדיסון, העביר שנה בקולג' ברוקלין, והשלים את התואר שלו באוניברסיטת שיקגו, שם סיים את לימודיו ב-1964. באותה שנה עבר לוורמונט, שם עבד כנגר, יוצר סרטונים וסופר, ובו בזמן הרצה במשרה חלקית בבית הספר לממשל ע"ש ג'ון פ. קנדי בהרווארד ובקולג' המילטון. לאורך שנות ה-70 הוא התמודד שוב ושוב על תפקידים ברמת המדינה כמועמד של מפלגת ליברטי יוניון (Liberty Union Party) הסוציאליסטית הקטנה – לתפקיד המושל ולסנאט – והפסיד בכל פעם, כאשר בחלק מהמרוצים זכה לתמיכה של ספרה אחת בלבד.
המהפך של הסנדריסטים
מרוצו של סנדרס לראשות העיר ב-1981 נראה כמו עוד ניסיון חסר סיכוי. הוא נכנס למרוץ משולש בברלינגتون מול ראש העיר הדמוקרטי המכהן גורדון פאקט (Gordon Paquette) ומאתגר עצמאי, כשהוא מנהל מסע בחירות נגד העלאת מס הארנונה שהוצע על ידי פאקט תחת המסר של "הוגנות מס" שפנה לבעלי בתים שמרנים ולשוכרים ליברלים כאחד. נקודת המפנה, לפי הפרשן הפוליטי גרג גומה (Greg Guma), הגיעה כאשר איגודי העובדים העירוניים החלו לנטות לצידו. בליל הבחירות נראה היה שסנדרס ניצח בפער גדול יותר, אך ספירה חוזרת צמצמה זאת לעשרה קולות מתוך כמה אלפים שהוצבו – אחד מהמהפכים המפתיעים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. תומכיו, נלהבים ומעט מתריסים, אימצו את הכינוי "סנדריסטים" (Sanderistas), כהד לסנדיניסטים (Sandinistas) מהשמאל בניקרגואה. בתפקידו, סנדרס פתח את בניין העירייה בפני קבוצות שממשלים קודמים הרחיקו, גיבש קואליציה שכללה קבוצות נשים ופעילים בתחום הדיור ועד לאגודת השוטרים של ברלינגتون (Burlington Patrolmen's Association), וראה את שיעור ההצבעה מכפיל את עצמו בבחירתו מחדש ב-1983 – שינוי שסייע להצמיח את המפלגה הפרוגרסיבית של ורמונט (Vermont's Progressive Party) ככוח פוליטי מתמשך.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →וושינגטון
סנדרס כהן בארבע תקופות כהונה רצופות כראש עיריית ברלינגتون, מ-1981 ועד 1989, טרם התמודדותו על מושב הבודד של ורמונט בבית הנבחרים של ארצות הברית, אותו זכה ב-1990 והחזיק במשך שש עשרה שנים, מ-1991 עד 2007. ב-2006 הוא עבר לסנאט של ארצות הברית, שם הוא מכהן מאז 2007 לאורך ארבע תקופות כהונה, כאשר האחרונה שבהן הייתה בבחירות מחדש ב-2024. הוא עשה את כל זאת כעצמאי רשום המשתתף בישיבות הסיעות של הדמוקרטים בסנאט לצורכי ועדות – הבחנה ההופכת אותו, על פי נתוני לשכתו שלו, לחבר העצמאי המכהן בתקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה של הקונגרס האמריקאי. בסנאט הוא כיהן כיושב ראש או כחבר מוביל בוועדת הבריאות, החינוך, העבודה והפנסיות, ומחזיק במושבים בוועדות התקציב, האנרגיה והמשאבים הטבעיים, איכות הסביבה והעבודות הציבוריות, וענייני הוותיקים – תחומים התואמים את עיסוקיו המחוקקיים ארוכי הטווח: הרחבת מדיקר (Medicare), מחיקת חובות סטודנטים, העלאת שכר המינימום, והדוק פיקוח על הטיפול בווتרנים.
שני מרוצים לנשיאות
מסע הבחירות של סנדרס ב-2016 למועמדות הדמוקרטית לנשיאות הפך סנאטור סוציאליסט דמוקרטי המגדיר עצמו כך ממדינה שבה כ-600,000 תושבים לדמות קבועה בפוליטיקה הארצית, כשהוא מושך תרומות ענק בסכומים קטנים ושיעורי הצבעה גבוהים של צעירים מול הילרי קלינטון (Hillary Clinton) טרם הפסדו במועמדות. הוא התמודד שוב ב-2020, הפעם כשהוא מוביל לרגע קט את ספירת הצירים במדינות המוקדמות טרם פרישתו ותמיכתו במועמד הסופי, ג'ו ביידן (Joe Biden). שני קמפיינים אלו דחפו רעיונות – כמו מדיקר לכולם (Medicare for All), קולג' ציבורי ללא שכר לימוד, ושכר מינימום פדרלי של 15 דולר – מהאגף השמאלי של המפלגה אל תוך הדיונים המרכזיים במצע שלה, כשהם מעצבים מחדש את הציפיות ממה שפריימריז דמוקרטי תחרותי אמור לעסוק בו, אפילו עבור מועמדים שלא הסכימו עמו.
משפחה וחיים אישיים
סנדרס נשוי לג'יין או'מירא סנדרס (Jane O'Meara Sanders), לשעבר נשיאת קולג', ויש לו ארבעה ילדים – לוי, חית'ר, קרינה ודויד – לצד שבעה נכדים. המשפחה נשארה מבוססת בברלינגتون, העיר שבה החלה הקריירה שלו בתפקיד נבחר על חודם של קולות מעטים. הרבה לפני שכיהן בתפקיד כלשהו, סנדרס התפרנס בוורמונט בשורה של עבודות האופייניות לפעיל צעיר שאינו משויך פוליטית ולא לפוליטיקאי בהתהוות – נגרות, כתיבה עצמאית, והפקת סרטים דוקומנטריים – בעוד שהתמודדויותיו החוזרות ונשנות ברמת המדינה מטעם ליברטי יוניון נתפסו על ידי מרבית הממסד הפוליטי בוורמונט כהפגנות סמליות של מחאה ולא כמועמדויות רציניות לשלטון, מה שחלקו הפך את התוצאה של 1981 למפתיעה כל כך בעיני עיתונות המדינה באותה תקופה.
מדוע ברני מכונה גאון
כינוי סנדרס כ"גאון" מותח את המילה מעבר למשמעותה הרגילה, ואף מקור שנעשה בו שימוש כאן אינו משתמש בה לגביו במובן אינטלקטואלי או אומנותי – אין לו זכויות על תיאוריה מקורית או תובנה יצירתית ייחודית. מה שהוא הוכיח, בעקביות, לאורך חמישה עשורים, הוא אינסטינקט פוליטי קרוב לגאונות: עקביות איתנה, כמעט עיקשת במסר – אותו טיעון כלכלי של "הוגנות מס", אנטי-ממסדי, של מעמד הפועלים משנת 1981 בברלינגتون שאותו הביא לבמות הפריימריז הדמוקרטיות הארציות ב-2016 וב-2020 – בשילוב עם קריאה מוקדמת בצורה יוצאת דופן של אילו חרדות כלכליות יהפכו בסופו של דבר למטבע לשון פוליטי מרכזי. מדובר בכישרון של התמדה ותזמון יותר מאשר מקוריות קוגניטיבית גולמית, ומבקרים בתוך מפלגתו המאומצת טענו זה מכבר שרעיונותיו הושאלו מהסוציאליזם הדמוקרטי האירופי ולא הומצאו, וכי התפוקה המחוקקת שלו, כאדם חיצוני כל חייו הנמצא במיעוט ברוב נושאי הדגל שלו, הייתה דלה השפעה רטורית. הטענה ההוגנת יותר היא שסנדרס הוא מארגן פוליטי ודובר יעיל במיוחד, מי שקרא את המהפך של עשרת הקולות ב-1981 כהוכחה לקונספט ומעולם לא הפסיק להריץ את אותו ספר משחקים בהיקף הולך וגדל.
מורשת
המורשת המתמשכת ביותר של סנדרס עשויה להיות מבנית ולא חקיקתית: הוא הוכיח שסוציאליסט דמוקרטי מוצהר יכול לבנות תנועה המונית של תורמים קטנים בתוך פריימריז נשיאותיים של מפלגה גדולה, תוך נרמול מדיניות – כיסוי בריאותי אוניברסלי, קולג' ציבורי חינם, שכר מינימום גבוה הרבה יותר – שנחשבה לרדיואקטיבית פוליטית בפוליטיקה האמריקאית המרכזית טרם מסעות הבחירות שלו. יהיה פסק הדין הסופי על הצעות החוק שלו אשר יהיה, שני המרוצים לנשיאות דחפו את מרכז הכובד המדיני של המפלגה הדמוקרטית שמאלה באופן שמתנגדים ובני ברית כאחד עדיין מודדים את עמדותיהם מולו.