ברנהרד נאונין: הרופא שנתן שם למוות מסוכרת
לפני שברנהרד נאונין (Bernhard Naunyn) טבע את המילה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, לרופאים שצפו בחולי סוכרת שוקעים בתרדמת ומתים לא היה מונח מדויק לתהליך שגרם למותם — רק תחושה מעורפלת שמשהו חומצי מצטבר בדם. נאונין כינה זאת "חמצת" (acidosis), הגדיר את הבסיס הביוכימי שלה כעודף גופיפי חומצה בסוכרת חמורה, ובכך העניק לקלינאים ולחוקרים מושג מדויק מספיק כדי שניתן יהיה לטפל בו בסופו של דבר, עשורים לפני שהאינסולין הפך את החמצת הסוכרתית למצב שחולה יכול באמת לשרוד.
הכשרה בברלין תחת פרריך
נאונין נולד ב-2 בספטמבר 1839 בברלין למשפחה פרוסית מזרחית בולטת. הוא למד רפואה באוניברסיטת ברלין תחת כמה מהרופאים המובילים של התקופה — ליברקן (Lieberkühn), רייכרט (Reichert) ופרידריך תאודור פון פרריך (Friedrich Theodor von Frerichs) — הוסמך ב-1862, ולאחר מכן הקדיש מספר שנים ללימודי זואולוגיה ואנטומיה בבון עד 1868. הוא החל את הקריירה הקלינית שלו כעוזרו של פרריך בבית החולים שריטה (Charité) בברלין, שם הטמיע את מסורת האבחון המדוקדקת ליד מיטת החולה של אחד הרופאים הפנימיים המשפיעים ביותר ברפואה הגרמנית, לפני שיצא לדרך עצמאית כדי לבנות תוכנית מחקר משלו.
קתדרה בכל אוניברסיטה גרמנית מרכזית
הקריירה של נאונין התקדמה דרך שורה של משרות פרופסור שהציבו אותו כמעט בכל מרכז מרכזי לרפואה דוברת גרמנית של התקופה: דורפט (Dorpat), כיום טרטו באסטוניה, בין השנים 1868 ל-1871; כהונה קצרה בברן ב-1871; קניגסברג (Königsberg) בין 1872 ל-1888; ולבסוף שטרסבורג (Strasbourg) בין 1888 ל-1905, שם החליף את אדולף קוסמאול (Adolf Kussmaul) הדגול. כל מעבר הרחיב את מעגל הסטודנטים ועמיתיו לעבודה, ועד שפרש לבאדן-באדן ב-1905, הוא הכשיר דור של רופאים-חוקרים — ביניהם אייכהורסט (Eichhorst), אוסקר מינקובסקי (Oskar Minkowski), שרייבר (Schreiber), שטדלמן (Stadelmann), אומבר (Umber) ווויינטראוד (Weintraud) — אשר נשאו את שיטותיו לשילוב כימיה מעבדתית עם תצפית קלינית לתוך בתי חולים ואוניברסיטאות ברחבי אירופה.
סוכרת, חמצת וטביעת המונח "חמצת"
פעולתו המדעית המשמעותית ביותר של נאונין הייתה טרמינולוגית לא פחות מאשר ניסויית: בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 הוא טבע את המונח "חמצת" כדי לתאר הצטברות מוגזמת של תרכובות חומציות בדם של חולים עם סוכרת קשה ובלתי מאוזנת, ובכך העניק למשבר המטבולי הקטלני שם ומנגנון ביוכימי מוגדר, במקום להשאיר אותו כתופעה קלינית נצפית אך בלתי מוסברת. הוא שיתף פעולה עם אוסקר מינקובסקי, שמחקריו על הלבלב סייעו לבסס את תפקידו של האיבר בסוכרת, וב-1898 פרסם נאונין את Der Diabetes Mellitus, חיבור יסודי שקידם את הניהול התזונתי של המחלה וארגן את ההבנה המטבולית של התחום בעשורים שקדמו להופעת הטיפול באינסולין. עבור חולים בסוכרת מסוג 1 באותה תקופה, משטרים תזונתיים שהתבססו על הבנה מטבולית כזו היו לעיתים קרובות ההתערבות היחידה הזמינה בין האבחנה למוות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אבני מרה וסימן רפואי לפני מרפי
גוף העבודה המרכזי השני של נאונין עסק במחלות הכבד ומערכת המרה. המונוגרפיה שלו מ-1892, Klinik der Cholelithiasis, הייתה המחקר המדעי המקיף הראשון על מחלת אבני המרה, שקשר את היווצרות האבנים להרכב מרה משובש וקיפאון מרה, במקום להתייחס לאבני מרה כממצא מקרי; הספר תורגם לאנגלית עבור החברה של ניו סידנהאם (New Sydenham Society) על ידי א. א. גארוד (A. E. Garrod) ב-1896, ובכך הפיץ את מסגרת עבודתו ישירות אל תוך הרפואה הבריטית. הוא גם תיאר טכניקה קלינית לאיתור רגישות בכיס המרה באמצעות מישוש שולי הצלעות בזמן שאיפה — תמרון שקדם ביותר מעשור לסימן שייוחס בסופו של דבר למנתח האמריקאי ג'ון ב. מרפי (John B. Murphy).
בניית מוסדות הרפואה הניסויית
מעבר למחקריו שלו, נאונין סייע בבניית התשתית המוסדית של הרפואה הפנימית הגרמנית המודרנית. בשנת 1872 הוא ייסד יחד עם אוסוולד שמיידברג (Oswald Schmiedeberg) ואדווין קלבס (Edwin Klebs) את כתב העת Archiv für experimentelle Pathologie und Pharmakologie, ובכך ביסס את הפרמקולוגיה הניסויית כדיסציפלינה אקדמית מובחנת עם במה ייעודית לפרסום. בשנת 1896 הוא ייסד כתב עת שני, Mitteilungen aus den Grenzgebieten der Medizin und Chirurgie, יחד עם המנתח יאן מיקוליץ-רדצקי (Jan Mikulicz-Radecki), אשר נבנה במכוון כדי לגשר בין רפואה פנימית לכירורגיה בתקופה שבה שני התחומים כמעט לא דיברו זה עם זה בכתובים.
קריירה מוערכת, ללא פרס נובל
נאונין היה מועמד לפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה מספר פעמים בין 1905 ל-1918 על עבודתו בתחום המחלות המטבוליות, אך מעולם לא זכה בו — פער שהיסטוריונים מסוימים מייחסים בחלקו לגילו המתקדם ביחס להעדפות ועדת הפרס באותן שנים. הוא נותר פעיל מדעית זמן רב לאחר פרישתו לבאדן-באדן והלך לעולמו שם ב-26 ביולי 1925, בגיל 85; האוטוביוגרפיה שלו, Erinnerungen, Gedanken und Meinungen, פורסמה לאחר מותו.
מדוע ברנהרד נחשב לגאון
הגאונות של נאונין הייתה גאונות של רופא פנימי קלאסי מהמאה ה-19: יכולת יוצאת דופן לשבת בצומת שבין כימיה מעבדתית לתצפית ליד מיטת החולה ולהפיק, מאותו צומת, מונחים ומסגרות עבודה מדויקים מספיק כדי שרופאים אחרים יוכלו לבנות עליהם מיד. טביעת המונח "חמצת" לא הייתה תגלית מעבדתית במובן של בידוד תרכובת חדשה; זו הייתה פעולה של הבהרה מושגית, מתן שם והגדרה לתהליך שאחרים רק צפו בו, שהתברר כעמיד מספיק כדי להישאר בשימוש קליני למעלה ממאה שנה לאחר מכן. גוף עבודתו משתרע על סוכרת, אבני מרה, מחלות כבד, קרישת דם ועגבת של מערכת העצבים, ועמיתיו בני דורו ראו בו ענק של הרפואה הפנימית. הסיבוך הכנה הוא שנאונין אינו זכור בשל פריצת דרך אחת משנה-עולם בקנה מידה של גילוי האינסולין או תורת החיידקים; מועמדויותיו החוזרות לפרס נובל נותרו ללא תגמול, וגאונותו ניכרת יותר ברוחב היריעה, בדייקנות ובבניית המוסדות של רופא-חוקר פעיל מאשר בהבזק יחיד של תובנה.
מורשת
המונח "חמצת" שטבע נאונין נותר אוצר מילים רפואי סטנדרטי, המשמש עד היום מדי יום ביחידות לטיפול נמרץ כדי לתאר את אותו משבר מטבולי שהוא הגדיר לראשונה, וכתבי העת שסייע להקים שרדו אותו בדורות רבים כמרכיבי יסוד ברפואה הניסויית הגרמנית.