בן גזארה: השחקן שבחר במרחב יצירתי
בגיל עשרים וחמש, בן גזארה יצר את דמותו של בריאק בהפקה הראשונה בברודוויי של חתולה על גג פח לוהט — גבר אלכוהוליסט הכלוא בתוך עצמו במחזה של טנסי ויליאמס ששינה את מה שהתיאטרון האמריקאי יכול היה לומר בקול רם. חצי חיים לאחר מכן, הוא נהג לציין שההופעה שרוב האנשים באמת ראו אותו נותן הייתה דמות הנבל בסרט שומר הברים (Road House). הוא אמר זאת כבדיחה. זה גם במקרה הדיוקן של הקריירה שלו: שחקן במה מיומן בשיטת סטניסלבסקי מהדרגה הראשונה, שבילה חמישים שנה בלקיחת עבודות שאפשרו לו לעשות את מה שרצה, ולקח בשמחה גם כמה שלא.
קיפס ביי
ביאג'יו אנתוני גזארה נולד בעיר ניו יורק ב-28 באוגוסט 1930 להורים מהגרים מסיציליה, וגדל ברחוב 29 מזרח בקיפס ביי. הוא גילה את המשחק דרך תוכניות דרמה במועדון הנוער Boys & Girls Club. הוא למד בתיכון סטויבסנט וסיים את לימודיו בבית הספר סנט סיימון סטוק בברונקס, ולאחר מכן למד שנתיים הנדסת חשמל בסיטי קולג' לפני שנטש אותה.
מה שהוא נטש אותה עבורו היה ה-Dramatic Workshop ב-New School, שנוהל על ידי הבמאי הגרמני ארווין פיסקטור, ולאחר מכן ה-Actors Studio, שבו נשאר חבר עד סוף ימיו. הכשרה זו היא המפתח לכל מה שעשה מאוחר יותר מול המצלמה.
בריאק
פריצת הדרך שלו הייתה בתפקיד ג'וקו דה פאריס במחזה End as a Man, שעבר מאוף-ברודוויי לברודוויי בשנים 1953–54. לאחר מכן הגיע בריאק, לצד ברברה בל גדס, בשנים 1955–56, ומיד לאחר מכן הרצה ארוכה ב-A Hatful of Rain, בתפקיד מכור לסמים — שניים מהתפקידים הגבריים הקשים ביותר שהבמה האמריקאית הפיקה אז, בזה אחר זה, לפני שמלאו לו עשרים ושבע.
הוא חזר לברודוויי שוב ושוב לאורך העשורים: Strange Interlude של ה-Actors Studio ב-1963, Hughie ו-Duet ב-1975, חידוש של מי מפחד מווירג'יניה וולף? בתפקיד ג'ורג' ב-1976, ולבסוף Awake and Sing! ב-2006. הוא היה מועמד לפרס הטוני שלוש פעמים — ב-1956, 1975 ו-1977 — ומעולם לא זכה בו.
אנטומיה של רצח, ואדם במנוסה
אוטו פרמינגר ליהק אותו כחייל העומד למשפט באנטומיה של רצח (1959), וזה השיק את קריירת הקולנוע שלו לאחר הופעה מוקדמת ב-The Strange One (1957) לצד בוגרי Actors Studio אחרים. הוא עשה קומדיה באיטליה, The Passionate Thief, עם אנה מניאני וטוטו ב-1960 — סימן מוקדם לזיקה שבסופו של דבר תהפוך את איטליה לביתו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הטלוויזיה הפכה אותו למפורסם באמת. אחרי Arrest and Trial בשנים 1963–64 הוא כיכב ב-Run for Your Life מ-1965 עד 1968, בתפקיד אדם שקיבל אבחנה סופנית ונחוש להשתמש במה שנותר לו. זה זיכה אותו בשתי מועמדויות לאמי ושלוש מועמדויות לגלובוס הזהב. הוא גם ביים, פעמיים, עבור הסדרה קולומבו.
קסאווטס
הקשר המקצועי החשוב ביותר בחייו היה עם ג'ון קסאווטס, והוא הניב את העבודה שעבורה הוא מוערך ביותר כיום. ב-בעלים (1970) הוא כיכב לצד פיטר פאלק וקסאווטס עצמו. ב-הרצח של סוכן הימורים סיני (1976) הוא היה קוזמו ויטלי, בעל מועדון חשפנות שנשלח להרוג אדם. ב-ליל הפתיחה (1977) הוא גילם את מאני ויקטור, במאי הבמה המנסה להשתלט על השחקנית המתפרקת בגילומה של ג'ינה רולנדס.
אלו אינם גברים חביבים וגזארה מעולם לא ביקש מהקהל למצוא אותם חביבים. הם משלים את עצמם, מתחמקים, סנטימנטליים לגבי עצמם, והוא גילם את כל זה ללא פרשנות.
הרנסאנס המאוחר
פיטר בוגדנוביץ' נתן לו את תפקיד הראשי ב-סנט ג'ק (1979) ואז ב-They All Laughed (1981), שבו כיכבה גם אודרי הפבורן — שאיתה, כך חשף מאוחר יותר, ניהל רומן. הוא גילם את אל קפונה ב-קפונה (1975), הופיע ב-מסע הארורים, Bloodline ו-Inchon לצד לורנס אוליבייה, ולקח את תפקיד הנבל ב-שומר הברים ב-1989.
ואז מערכה אחרונה ומפתיעה באמת. לאורך שנות ה-90 הוא עשה שלושים ושמונה סרטים, ועבד עבור הבמאים שגדלו על קסאווטס: דייוויד מאמט ב-האסיר הספרדי (1997), האחים כהן בתפקיד הפורנוגרף ג'קי טריהורן ב-ביג לבובסקי (1998), טוד סולונדז ב-אושר (1998), וינסנט גאלו ב-באפלו 66 (1998), ספייק לי ב-הקיץ של סם (1999), ג'ון מקטירנן ב-הפרשה של תומאס קראון (1999), ולארס פון טרייר ב-דוגוויל (2003). האמי היחיד שלו הגיע עבור סרט ה-HBO Hysterical Blindness; קודם לכן היה מועמד על An Early Frost (1985), אחד הדרמות האמריקאיות הראשונות שהתמודדו עם האיידס.
מדוע בן מכונה גאון
הטענה לגבי גזארה היא מלאכת מחשבת, ומלאכת מחשבת אינטלקטואלית ולא פיזית, מה שמבדיל אותו מרוב האנשים שמקבלים את התואר הזה. המומחיות שלו הייתה "תיאורים מחוספסים ונטורליסטיים של דמויות אינטנסיביות ולעיתים קרובות חסרות מוסר" — והחלק הקשה הוא חוסר המוסר. כל אחד יכול לגלם אדם רע כאדם רע. גזארה גילם את בריאק, המכור מ-A Hatful of Rain, קוזמו ויטלי וג'קי טריהורן מתוך ההצדקות העצמיות שלהם, כך שהקהל לעולם לא מקבל פסק דין. זה אומר לדכא את האינסטינקט של השחקן להיות אהוב, לאורך שלוש שעות של זמן במה או אלתור של קסאווטס, ומעט שחקנים מצליחים בכך.
האלמנט השני הוא אסטרטגי. ה-הוליווד ריפורטר ניסח זאת במדויק: הוא "מיצב את עצמו עבור 'מרחב יצירתי', בחיפוש אחר דמויות נועזות בהפקות לא-מיינסטרימיות או בהחדרת תפקידי משנה אידיוסינקרטיים להפקות מיינסטרים." זוהי תוכנית עקבית של חמישים שנה, וזו הסיבה שלאדם שמעולם לא הפך לכוכב קולנוע יש פילמוגרפיה שרוב כוכבי הקולנוע היו מקנאים בה.
טיעון הנגד הוא אמיתי, והוא עצמו היה חלק ממנו. שלוש מועמדויות לטוני וללא זכייה; אמי אחד לאורך שישה עשורים. הוא דחה תפקידים קולנועיים באמצע שנות ה-50 מתוך סנוביזם תיאטרלי ומאוחר יותר כינה את הסירובים הללו טיפשיים, ואז תיקן זאת יתר על המידה בקבלת כמעט הכל — שלושים ושמונה סרטים בעשור אחד כוללים גם מוץ, ו-Inchon ו-שומר הברים אינם ליל הפתיחה. הוא היה שחקן גדול עם פילמוגרפיה לא אחידה, שזה לא אותו דבר כמו גאון, והמקורות לא מכנים אותו כך.
מורשת
הוא נישא שלוש פעמים: לואיז אריקסון מ-1951 עד 1957; השחקנית ג'ניס רול מ-1961 עד 1979, שאיתה נולדה לו בת; והדוגמנית אלקה קריבאט מ-1982 ועד מותו, שאת בתה אימץ. קודם לכן היה מאורס לאליין סטריץ'. הוא עישן ארבע חפיסות סיגריות ביום לפני שעבר לסיגרים באמצע שנות ה-60, ואובחן כחולה בסרטן הגרון ב-1999.
הוא חי בעיקר באיטליה מסוף שנות ה-70, עם בית שני באומבריה, וכיהן בוועד המנהל של סופרים ואמנים למען שלום במזרח התיכון. יש סיפור אחד ששייך לכל חשבון נפש ישר על האיש: בזמן צילומי הגשר על הר רמאגן בצ'כוסלובקיה ב-1968, כאשר הגיעו טנקים סובייטיים, גזארה ורוברט ווהן הבריחו מלצרית צ'כית שהתיידדו איתה מעבר לגבול לאוסטריה.
הוא פרסם ספר זיכרונות, In the Moment: My Life as an Actor, ב-2004, סבל משבץ בשנה שלאחר מכן, ומת מסרטן הלבלב בבית החולים בלוויו ב-3 בפברואר 2012, בגיל שמונים ואחת.