בן-עמי גוב: המהנדס שבנה את מטוס הקרב הישראלי הראשון בצל אמברגו
ב-1967 הטילה צרפת, ספקית מטוסי הקרב העיקרית של ישראל, אמברגו נשק. בן-עמי גוב, מהנדס בחיל האוויר בן 39, קיבל בכל זאת את המשימה לבנות מטוס קרב. התוצאה הייתה הכפיר, מטוס הקרב הראשון שפותח בישראל, שהורכב מארגזים שיצאו ממרסיי עם תווית של ציוד חקלאי. באוקטובר 2026, חודשיים לפני יום הולדתו ה-99, העניק לו הטכניון תואר דוקטור לשם כבוד.
שם למדינה חדשה
הוא נולד כבן-עמי גודוביץ' בירושלים ב-28 בדצמבר 1927. אביו, שהגיע מסיביר, רצה לקרוא לו אלכסנדר. דוד במשפחה התנגד: היהודים עומדים להקים מדינה ולדבר עברית, ולכן הילד צריך שם עברי מן התנ"ך. בן-עמי ניצח. האמריקנים קיצרו אותו לימים ל"בן", ורבים בישראל קוראים לו "עמי".
המשפחה עברה לחיפה ואחר כך לתל אביב, שם סיים את התיכון ב-1946 וגדל בתנועת הנוער הסוציאליסטית השומר הצעיר. הוא הצטרף להגנה ושירת בנוטרות בנמל תל אביב בתקופת המנדט הבריטי. לדבריו, סירב מטעמי עיקרון להצדיע למפקדו הבריטי, ונקנס בכל פעם שזה הגיע לביקורת.
שעורה, כדורים והדרך לירושלים
במלחמת העצמאות נהג במשאיות בשיירות שנאבקו לפרוץ את המצור על ירושלים, בהן במבצע נחשון ובמבצע מכבי. המטען הראשון שלו היה שמונה טונות של שעורה; בעיר נצורה, הוא מזכיר, גם שעורה היא תחמושת. בבאב אל-ואד נקלעה השיירה שלו לאש כבדה ומשאיות עלו באש. במארב מאוחר יותר ליד שער הגיא עצר כדי לאסוף נהג שנתקע, וזה נורה בראשו ברגע שסגר את דלת התא.
כשנתקע בתוך העיר, ראה פגז פוגע בילד שרץ ברחוב ורץ איתו לבית החולים ביקור חולים, שם הילד מת בתוך דקות. את זה הוא לא שכח מעולם. אחר כך מצא חברים מגרעין ההכשרה שלו שהצטרפו לפלמ"ח על דעת עצמם, ונכנס איתם לגדוד הרביעי של חטיבת הראל בלי ששמו הופיע אי-פעם ברשימה כלשהי. הוא לחם עם הגדוד בעיר העתיקה, בקטמון ובבית הספר לשוטרים. "אם הייתי נהרג, אפילו לא היו יודעים מי אני", אמר ל-N12 ב-2026.
הוא היה ממייסדי קיבוץ סער, ובספטמבר 1949 נישא לזהבה הולצמן, נערה מהתנועה שלא העז לפנות אליה מרוב ביישנות, עד היום שבו נתן לה טרמפ.
המנתח שלא היה
מגיל 12 חלם להיות מנתח. אבל הוא היה נשוי, לאף אחת מהמשפחות לא היה כסף, ובישראל היה בית ספר אחד לרפואה, בירושלים. מה שכן היה לו זו אנגלית, שהפכה אותו לאיש של הקיבוץ להרכבת כל מכונה חקלאית חדשה שיובאה. חבר סיפר לו שחיל האוויר שולח קבוצה ללימודי אווירונאוטיקה בארצות הברית. פגישה אחת במפקדת חיל האוויר ביפו הביאה לו מקום בקבוצה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא התגייס ב-1950, הוכשר כטכנאי מטוסים בקורס בן שנתיים בארצות הברית, סיים קורס קצינים ב-1952 והוסמך בהנדסת מכונות בטכניון ב-1959. באוגוסט 1960, בדרגת רב-סרן, קיבל את הפיקוד על טייסת התחזוקה בבסיס רמת דוד.
ב-1961, כשדוד בן-גוריון הורה לקצינים לעברת את שמות משפחתם, זהבה הבחינה במודעת אבל על אדם בשם דני גוב. קצר, וקרוב לגודוביץ': הם לקחו אותו. רק מאוחר יותר התברר להם שהנפטר היה אביו של הזמר גידי גוב. אין קשר משפחתי בין שתי המשפחות.
לתקן את מה שאי אפשר לתקן
ברמת דוד נשחקו המסבים של מפציצי הווטור הצרפתיים, ולא היו חלקי חילוף. גוב ביקש ממעבדה בטכניון לנתח את המתכת המקורית, מצא חומר חלופי קרוב, עשה הנדסה לאחור לחלק וייצר מסבים חדשים במחרטות הצרפתיות החדשות של הבסיס, בלי לבקש אישור מהמטה. מטוסי הווטור האלה טסו במלחמת ששת הימים. מסוף 1963 עמד בראש ענף מבצעי תחזוקה במפקדת חיל האוויר, ומילא את התפקיד גם במלחמת 1967.
הכפיר
עשרות שנים אחר כך, אחרי מאבק של שלוש שנים על גישה לכ-400 תיקים מסווגים בארכיון משרד הביטחון, גילה גוב שרעיון מטוס הקרב הישראלי קדם לאמברגו: ועדה לבחינתו הוקמה כבר במרץ 1967, ועבודה ראשונית החלה עוד ב-1965. בסתיו 1967 הוא כבר ניהל את הפרויקט.
הרעיון היה פשוט ונועז: לקחת את שלדת המיראז' 5 ולהחליף את כל מה שבתוכה, מהמנוע, דרך תא הטייס ועד מערכות הנשק. ישראל קנתה מדאסו 25 מטוסים כערכות חלקים, יחד עם מתקני ההרכבה הענקיים והמדויקים, ומהנדסים של דאסו הגיעו לישראל כדי לעזור להרכיב אותם. ארגזים יצאו ממרסיי כשעליהם כתוב "ציוד חקלאי"; בהמשך יצאו ההזמנות לקבלני המשנה של דאסו דרך חברה פרטית שהוקמה בבלגיה. גוב משוכנע שהשלטונות בצרפת ידעו ושתקו.
אותו צוות הוציא גם את הנשר, צעד ראשון ופשוט יותר, שלחם במלחמת יום הכיפורים ב-1973. הכפיר נכנס לשירות מבצעי ב-1975, ובהמשך הטיסו אותו קולומביה, אקוודור וסרי לנקה, וחיל הים וחיל הנחתים של ארצות הברית חכרו אותו בשם F-21. גוב קיבל על הפרויקט את פרס ביטחון ישראל ב-1971, השנה שבה פרש מצה"ל בדרגת אלוף-משנה, אחרי שלא קיבל את התפקיד שהכי רצה: ראש מחלקת הציוד של חיל האוויר.
טלדיין, אינטל ומונופול הטלפון
הוא דחה הצעה לכהן כמנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית. במקום זאת ייצג בישראל חברות תקשורת אמריקניות, הקים וניהל את הסניף הישראלי של טלדיין ולאחר מכן כיהן כסגן נשיא החברה לשיווק בינלאומי (1982 עד 1987), והיה שותף בהקמת השלוחה הישראלית של אינטל בשנות ה-70. לימים כיהן כדירקטור באינטל ישראל.
ב-1987 מונה למנכ"ל משרד התקשורת. הוא רצה להגביל את חברת הטלפון הממשלתית, בזק, לתחומי הפעילות שבהם כבר עסקה; שר התקשורת גד יעקבי לא הסכים, וגוב התפטר במאי 1988. בהמשך כיהן כיו"ר מנועי בית שמש, כיו"ר חברה לטכנולוגיית לייזרים וכיו"ר מפעל פלדות עין חרוד, ועמד בראש הוועדה לחדשנות בהתאחדות התעשיינים. בשנים האחרונות הוא מתנדב ומוביל פרויקט למחשוב פנימיות לילדים בסיכון. ב-2023 פרסם את סיפור הפרויקט בספר מהרעם נסק הכפיר (הוצאת טפר).
בן 98 ועדיין סקרן
הוא גר בתל אביב, בדירה שהמרפסת שלה צופה ישירות אל מפקדת חיל האוויר בקריה. הוא נוהג בעצמו לתיאטראות פרינג' קטנים, כי שם נמצאים הצעירים, מתכתב בוואטסאפ, עובד שעות מול המחשב וקורא ספרים במתמטיקה. רופאים שואלים אותו שוב ושוב מה הסוד; אחד מהם הציג אותו בפני חדר המתנה מלא כדוגמה יוצאת דופן לאריכות ימים. אין לו תיאוריה. "במנטליות שלי אני בערך בן חמישים", הוא אומר. "אני אוהב לחקור דברים".
עמדתו בוויכוח של היום על עצמאות ביטחונית מלאה היא עמדה של מהנדס. התעשייה הישראלית, לדבריו, גדולה פי אלף ממה שהייתה בזמנו, אבל מטוס קרב מודרני ידרוש השקעות חדשות עצומות, והוא היה יוצא לפרויקט כזה רק בשיתוף פעולה עם מדינה שותפה אחת לפחות.
למה בן-עמי גוב נחשב לגאון
גוב מעולם לא טען ששרטט מטוס על דף ריק. הגאונות שלו הייתה מהסוג הנדיר יותר, זה שהופך "בלתי אפשרי" ללוח זמנים. מי שחלם להיות מנתח, ועשה הנדסה לאחור למסבים שאיש לא היה מוכן למכור לו, ניהל בהמשך את התוכנית שנתנה למדינה מבודדת מטוס קרב משלה, ואיתו תעשיית מטוסים. הוא טיפל בהנדסה, בלוגיסטיקה ובדיפלומטיה כבעיה אחת ופתר אותה תחת אמברגו. בגיל 98 הוא עדיין קורא מתמטיקה להנאתו.