בן אפלק (Ben Affleck): הדרך הארוכה בחזרה לאמינות
במרץ 1998 זכה בן צעיר בן עשרים וחמש מקיימברידג', מסצ'וסטס, בפרס האוסكار לתסריט המקורי הטוב ביותר לצד חברו הטוב ביותר מבית הספר התיכון. חמש עשרה שנים לאחר מכן הוא עמד על אותה במה ואחז בפרס הסרט הטוב ביותר, עבור סרט העוסק בהפקת מדע בדיוני מזויפת ששימשה להבריח דיפלומטים אמריקאיים מטהראן. השנים שחלפו באמצע – הצפה בצהובונים, שורת שוברי קופות שקוטלו, והתמודדות פומבית עם אלכוהוליזם – הן שהופכות את הגביע השני למעניין.
ילדות בקיימברידג'
בנג'מין גזה אפלק-בולט (Benjamin Geza Affleck-Boldt) נולד ב-15 באוגוסט 1972 בברקלי, קליפורניה, ועבר צפון-מזרחה בגיל שלוש, כשהוא גדל בקיימברידג', מסצ'וסטס. אמו הייתה מורה בבית ספר יסודי שסיימה את לימודיה בהרווארד; אביו עבד בשורה מתחלפת של משרות תוך התמודדות עם אלכוהוליזם חמור. הנישואים הסתיימו כשאפלק היה בן אחת עשרה. שני הנכסים שהותיר הבית – כבוד שרחשה מורה לשפה, ומבט שורה ראשונה של ילד על התמכרות – צפו שניהם מאוחר יותר, הראשון בתסריטאות שלו, והשני בחייו האישיים.
הוא עבד כמעט טרם קיבל השכלה: בין השנים 1984 ו-1988 הוא הופיע בסדרת הטלוויזיה של PBS מסע המימי (The Voyage of the Mimi). בתיכון קיימברידג' רינדג' ולטין (Cambridge Rindge and Latin High School) הוא התיידד עם מאט דייمون (Matt Damon), ידידות שבסופו של דבר הייתה שווה לשתי הקריירות יותר מכל סוכן. לימודים פורמליים מעולם לא תפסו. אפלק למד ספרדית באוניברסיטת ורמונט (University of Vermont) לזמן קצר, ולאחר מכן ענייני המזרח התיכון במכללת אוקסידנטל (Occidental College) במשך כשמונה עשרה חודשים, בטרם נטש את שניהם כדי לשחק במשרה מלאה.
שני ילדים ותסריט
סיפורו של וויל האנטינג (Good Will Hunting), שאפלק היה שותף לכתיבתו יחד עם דייمون ושיחק בו, הגיע ב-1997 וזיכה את השניים בפרס האוסكار לתסריט המקורי הטוב ביותר. אפלק היה בן עשרים וחמש. הסרט הוא הסיבה לכך שהקריירה שבאה בעקבותיו קיימת – הוא הפך שחקן עובד לשם מוכר – והוא גם טמן בחובו מלכודת. תגובת הוליווד לבחור צעיר עם אוسكאר בכתיבה הייתה ללהק אותו לתפקיד הראשי, וב-1998 סרטו ארמגדון (Armageddon) ביסס אותו בצדק כאחד כזה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →חשיפת-יתר
תחילת שנות ה-2000 היו מקרה בוחן באיזו מהירות מתפוגגת הרצון הטוב הציבורי. מערכת היחסים של אפלק עם ג'ניפר לופז (Jennifer Lopez) לאורך השנים 2003 ו-2004 הפכה אותו, בביטוי שליווה אותו שנים, לשחקן החשוף ביותר בעולם; נוכחות יתר בצהובונים ושורה של סרטים שזכו לקבלת פנים גרועה שלחו את הקריירה שלו לדעיכה. מאוחר יותר הוא ציין במיוחד את דרדוויל (Daredevil) כסרט היחיד שהוא מתחרט על עשייתו – הודאה נדירה מצד שחקן שעדיין עוסק במכירת הקטלוג הקודם של עצמו.
כיסא הבמאי
ההתאוששות לא החלה בתפקיד טוב יותר אלא בזווית טובה יותר. הוליוודלנד (Hollywoodland, 2006) החזיר לו את מעמדו הביקורתי וזיכה אותו בגביע וולפי (Volpi Cup) בוונציה. לאחר מכן, ב-2007, הוא ביים את נערה אבודה (Gone Baby Gone), עיבוד המתרחש בבוסטון שהכריז על יוצר קולנוע בעל אוזן לעיר שבה גדל והעדפה לעמימות מוסרית על פני פתרון חד-משמעי. גנבים (The Town, 2010), שאותו ביים ובו כיכב, אישר זאת.
ארגו
ארגו (Argo, 2012) הוא שיא הקריירה של אפלק. כשהוא מביים ומככב, הוא הפך מבצע חילוץ מימי המלחמה הקרה למותחן שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר; אפלק זכה בפרס גלובוס הזהב ובפרס בפטה (BAFTA) על בימוי. הסרט היה חשוב משתי סיבות מעבר לאיכותו. הוא הפך אותו לזוכה פעמיים בפרס האוסקר בקטגוריות – כתיבה, הפקה – שמתגמלות שיקול דעת ולא כריזמה. והוא עשה זאת בדיוק ברגע שבו התעשייה החליטה שהוא גמור. נעלמת (Gone Girl, 2014) השתמש לאחר מכן בדמותו הציבורית כחומר גלם, וליהק אותו כבעל שתמימותו היא התעלומה.
הגלימה והנסיגה
מ-2016 עד 2023 גילם אפלק את באטמן (Batman) ביקום הקולנוע של די-סי (DC Extended Universe), סוג העבודה שמשלם עבור הסרטים שאתה באמת רוצה לעשות. ב-2017 הוא פרש מבימוי הסרט הבאטמן (The Batman), ובאותה שנה דיבר בגלוי על חזרה להתמכרות לאלכוהול. הסרט הדרך בחזרה (The Way Back, 2020), שבו גילם מאמן כדורסל אלכוהוליסט, זכה לשבחים על עומקו הדרמטי והיה בלתי אפשרי לצפייה במנותק מהביוגרפיה שלו. הוא נישא פעמיים – לג'ניפר גארנר (Jennifer Garner) מ-2005 עד 2018, שאיתה יש לו שלושה ילדים, ולג'ניפר לופז מ-2022 עד 2025. ב-2023 הוא נמנה עם החותמים על מכתב של Artists4Ceasefire הנוגע לעזה.
מדוע בן מכונה גאון
התשובה הכנה היא שאף מבקר רציני אינו מכנה את בן אפלק גאון, והטענה הניתנת להגנה יותר היא צרה יותר: יש לו כישרון יוצא דופן למבנה. הראיות ספציפיות. הוא זכה בפרס האוסקר לתסריט בגיל עשרים וחמש, בקטגוריה המודדת ארכיטקטורה – כיצד נבנה סיפור, היכן מוסתר מידע, מתי סצנה מתהפכת. הוא זכה בפרס אוסקר שני כמפיק, עבור סרט שביים, שבו מתח מיוצר כמעט לחלוטין באמצעות עריכה והסתרה. ביניהם נמצאים נערה אבודה וגנבים, שניהם תרגילים בשליטה בטון לאורך צוות שחקנים גדול. זוהי מיומנות מלאכה ולא מיומנות אינטלקטואלית, וכדאי לקרוא לזה בשמו במדויק: הוא טוב באופן יוצא דופן בהחלטה מה קהל צריך לדעת ומתי.
טיעון הנגד משמעותי, והוא עצמו סיפק חלק ניכר ממנו. שיקול הדעת שלו כמבצע היה הפכפך עד כדי כך שהוא מתחרט פומבית על דרדוויל; קריסת אמצע שנות ה-2000 הייתה בחלקה כישלון בניהול עצמי; ושנות גיבורי-העל הניבו כמות גדולה של עבודה יקרה שאף אחד לא מגן עליה מנימוקים אמנותיים. הוא גם במאי שמוניטין שלו נשען על רצועה צרה – פשע, בוסטון, מתח פרוצדורלי. מה שאפלק מפגין באמת קרוב יותר לחוסן מאשר לגאונות: היכולת לזהות, פעמיים, שהדבר שעבורו שילמו לו לא היה הדבר שבו היה הטוב ביותר, וּלזוות הלאה. זה נדיר בהוליווד יותר מכישרון. זו אינה גאונות, והניפוח שלה אינו עושה טובה להישג האמיתי שלו.
מורשת
הקריירה של אפלק היא דוגמת הנגד השימושית ביותר של התעשייה לרעיון שדעיכה הוליוודית היא סופית. הוא מחזיק בשני פרסי אוסקר, שני פרסי בפטה ושלושה פרסי גלובוס הזהב, והמערכה השנייה – נערה אבודה, גנבים, ארגו – טובה באופן חד-משמעי מהראשונה. הוא הפך אוסקר של תסריטאי לאוסקר של במאי, ששרד תקופה של לעג שסיימה קריירות פחותות מכך, ועשה את הופעתו המוערכת ביותר מתוך המחלה שכמעט חיסלה אותו. הלקח שיוצרי קולנוע צעירים לקחו ממנו לא קשור כמעט למשחק: אם התפקידים שמוצעים לך הם הלא-נכונים, כתוב وبַיֵם טובים מהם.