ברבה שרדר: המפיק שמימן את הגל החדש, ואז צילם דיקטטור
בגיל עשרים ושלוש, ללא הכשרה בבית ספר לקולנוע וללא כסף משפחתי, ברבה שרדר הקים חברת הפקה על בסיס עצבים בלבד. Les Films du Losange המשיכה לממן כמה מיצירות המופת של הגל החדש הצרפתי – ומייסדה בילה לאחר מכן את ששת העשורים הבאים בבימוי הכל, מדרמה על התמכרות להרואין עם פסקול של פינק פלויד ועד סרט תיעודי שבו דיקטטור רצחני מתאר את מעשי הזוועה שלו כאילו הוא נותן סרט תיירותי.
ילדות ללא מדינה קבועה
שרדר נולד ב-26 באוגוסט 1941 בטהראן, איראן, בן לאם רופאה גרמנייה ואב גאולוג שווייצרי. בין גיל שש לאחת-עשרה חי בקולומביה בזמן שעבודת אביו לקחה את המשפחה לשם, לפני שעברו שוב לצרפת, שם נרשם שרדר בסופו של דבר לסורבון בפריז. אותה ילדות נודדת הותירה אותו ללא זהות לאומית ברורה אפילו בבגרותו; עשורים לאחר מכן הוא יתאר את לוזאן, ולא את שווייץ כולה, כמקום שהוא מחשיב כבית, ומגלם את מה שפרופיל אחד כינה "הבינלאומי ביותר מבין יוצרי הסרטים השווייצרים."
הקמת הבנק של הגל החדש
בשנת 1964, בגיל עשרים ושלוש בלבד, הקים שרדר את חברת ההפקה Les Films du Losange, בתחילה בשותפות עם אריק רוהמר, שיתוף פעולה שיימשך עד מותו של רוהמר עשורים לאחר מכן. החברה הפכה לאחד המנועים הפיננסיים החיוניים של הגל החדש הצרפתי, והפיקה את The Bakery Girl of Monceau (1962), סרט האנתולוגיה Six in Paris (1965), ואת Céline and Julie Go Boating (1974) של ז'אק ריבט, תוך עבודה ישירה עם רשימה שכללה את ז'אן-לוק גודאר, ריבט ורוהמר בשיא ההשפעה התרבותית של התנועה שלהם. מעטים בגילו בכל תעשיית הקולנוע מימנו עבודה בעלת חשיבות כזו.
מאחורי המצלמה: התמכרות ועמק
סרט הביכורים של שרדר כבמאי, More (1969), התמודד עם התמכרות להרואין בכנות יוצאת דופן לתקופתו והשיג הצלחה משמעותית ברחבי אירופה; פינק פלויד הלחינו את הפסקול שלו, והחלו מערכת יחסים עבודה שהלהקה תחזור עליה ב-La Vallée (1972) של שרדר. שני הסרטים הציבו את שרדר בין במאים שהיו מוכנים להשתמש במוזיקת רוק ובנושאים של תרבות נגד הרבה לפני שזה הפך למוסכמה מיינסטרימית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →צילום אידי אמין
עבודתו המפתיעה ביותר מבחינה היסטורית של שרדר הגיעה ב-1974 עם General Idi Amin Dada: A Self Portrait, סרט תיעודי שנבנה מגישה נרחבת ויוצאת דופן לדיקטטור האוגנדי, שמורשה לתאר את הגרסה שלו לאירועים באריכות מול המצלמה. הסרט הפך לכניסה הראשונה במה ששרדר תיאר מאוחר יותר כ"טרילוגיית הרוע" שלו, סדרה של סרטים תיעודיים הבוחנים סמכותנות וקיצוניות מבפנים ולא דרך מסגור עיתונאי קונבנציונלי – גישה שדרשה משרדר לזכות באמונם של נושאים שרוב יוצרי הסרטים לעולם לא היו מסתכנים בגישה ישירה אליהם.
הוליווד ומועמדות לאוסקר
שרדר עבר לקולנוע בשפה האנגלית ולקולנוע הוליוודי בשנות ה-80 וה-90 מבלי לנטוש את הרצינות המוסרית של עבודתו המוקדמת. Barfly (1987), בכיכובו של מיקי רורק כגרסה בדיונית של הסופר צ'ארלס בוקובסקי, זכה במועמדות לדקל הזהב בקאן. Reversal of Fortune (1990), הדיווח שלו על מקרה ניסיון הרצח של קלאוס פון בולו, זיכה את שרדר במועמדות לפרס האוסקר לבמאי הטוב ביותר, וזיכה את ג'רמי איירונס בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר. הוא המשיך לעבוד בתוך מערכת האולפנים האמריקאית על Single White Female (1992), Kiss of Death (1995), ו-Murder by Numbers (2002), תוך שהוא לעולם לא עוזב את התיעודי מאחור – סרטו מ-1978 Koko: A Talking Gorilla, על גורילה שאומנה בשפת סימנים, נותר אחת מיצירות העיון הייחודיות ביותר שלו.
פילוסופיה של עצמאות
שרדר סיכם את הקריירה שלו במונחים בוטים: "החיים שלי הם לעשות סרטים." עמיתים ומבקרים הצביעו ספציפית על התעקשותו לשמור על שליטה יצירתית סופית על פני סוגים שונים באופן דרמטי של הפקות – סרטים תיעודיים של אמנות, מותחנים הוליוודיים, עבודת הפקה של הגל החדש הצרפתי – כקו המקשר של פילמוגרפיה שקופצת בין ז'אנרים. הוא תואר כמי שמסרב לפרויקטים ששפט כחסרי ערך אמנותי, ללא קשר למשיכה המסחרית שלהם, משמעת שאפשרה לו לעבור בין תעשיות קולנוע לאומיות מבלי להפוך למחויב לאף אחת מהן.
חיים אישיים
שרדר נשוי לשחקנית הצרפתייה בול אוז'ייה ומתגורר בצרפת, המדינה ששימשה כבסיס המקצועי שלו לרוב חיי העבודה הבוגרים שלו, גם כאשר מקום הולדתו, בתי ילדותו ולאומיותו משתרעים על פני שלוש יבשות.
מדוע ברבה מכונה גאון
הטיעון של שרדר למילה נשען פחות על פריצת דרך חזונית אחת מאשר על אינטליגנציה רחבה ועקבית באופן יוצא דופן המיושמת על פני תפקידים בלתי תואמים: מממן, מפיק, דוקומנטריסט ובמאי אולפן, שכל אחד מהם דורש מערך מיומנויות שונה, שנשמר לאורך שישה עשורים מבלי שהסטנדרטים שלו ירדו באופן גלוי. הקמת Les Films du Losange בגיל עשרים ושלוש ושימוש בה כדי לממן את רוהמר, ריבט וגודאר מראה שיפוט מוקדם ומפוכח לגבי אילו יוצרי סרטים שטרם הוכחו היו חשובים; זכייה באמונו של אידי אמין מספיק כדי לתת לו לתאר את פשעיו שלו מול המצלמה מראה פיקחות עיתונאית ופסיכולוגית נדירה בקרב במאים מכל תקופה. מבקרים ועמיתים שיבחו את "הגישה המוקפדת והיושרה האמנותית" שלו במקום להושיט יד למילה גאון באופן ישיר, והבחנה זו חשובה: שום דבר בתיעוד לא מציע ששרדר המציא שפה קולנועית חדשה כפי שעשו לעיתים הבמאים שמימן. מה שיש לו באופן מוכח הוא מגוון ושיפוט יוצאי דופן – היכולת לזהות עבודה בעלת השלכות אצל אחרים ולהפיק עבודה רצינית, לעיתים לא נוחה, בעצמו על פני ז'אנרים שרוב הבמאים לעולם לא מנסים לחצות. זו סוג אינטליגנציה נדיר ומתמשך יותר מכל יצירת מופת אחת, גם אם היא מתנגדת לנרטיב הגאון היחיד והמסודר.
מורשת
טביעות האצבע של שרדר נמצאות על שני פרקים נפרדים של היסטוריית הקולנוע שלעיתים רחוקות חופפים בקריירה אחת: כמפיק, הוא עזר להפוך את הגל החדש הצרפתי לבר-קיימא כלכלית; כבמאי, הוא בנה גוף עבודה – מ-Idi Amin Dada ועד Reversal of Fortune – המוגדר על ידי נכונות יוצאת דופן לשבת עם עמימות מוסרית במקום לפתור אותה. בצומת של שני התפקידים הללו יושב יוצר סרטים שהדרכון שלו מעולם לא התאים בדיוק לאף זהות אחת, והקריירה שלו מציעה שזה מעולם לא היה העניין.