אקסל הולסט (Axel Holst): המחלה השגויה שפתרה את השאלה הנכונה
אקסל הולסט ועמיתו הצעיר יצאו בשנת 1907 לשחזר את מחלת הבריברי בשרקנים, על ידי האכלת החיות באותו לחם חיטה שאכלו מלחים נורווגים במסעות ארוכים. השרקנים לא חלו בבריברי. הם חלו בצפדינה — דימום מהחניכיים, עצמות שבירות ודימומים פנימיים — ובעצם קבלת המחלה ה"שגויה", הולסט ותיאודור פרוליך (Theodor Frølich) העניקו לרפואה את המודל החיתי הראשון של צפדינה שנוצר אי פעם, רבע מאה לפני שמישהו בודד את הוויטמין שמחסורו גרם לה.
שושלת רפואית בכריסטיאניה
הולסט נולד בכריסטיאניה (Christiania) — כיום אוסלו — ב-6 בספטמבר 1860, למשפחה שהייתה נטועה עמוק ברפואה הנורווגית. אביו היה הרופא אקסל הולסט (1826–1880), אמו אנה מתילדה שרלוטה פלמינג, אחותו הבלשנית קלרה הולסט, וסבו הרופא פרדריק הולסט (Frederik Holst). הוא למד בבית הספר לקתדרלה של כריסטיאניה, סיים את לימודיו ב-1877, וקיבל את התואר הרפואי שלו, cand.med., מהאוניברסיטה המלכותית פרדריק ב-1884, וזכה במדליית הזהב של יורש העצר ב-1887 על עבודתו. הוא בילה את השנים 1890 עד 1892 בלימודים במעבדות אירופיות מובילות בקיל, ברלין, מינכן ופריז, והשלים את הדוקטורט שלו ב-1892 בנושא חיידקי סטרפטוקוקוס — הכשרה בקטריולוגית מוצקה וקונבנציונלית שלא רמזה במפורש על מחקרי התזונה שעתידים לבוא.
הקמת מכון להיגיינה
הקריירה של הולסט עקבה אחר מסלול מוסדי ישר: עוזר במכון הלאומי לאנטומיה פתולוגית בין השנים 1885–1889, מפקח בריאות של העיר כריסטיאניה בשנים 1892–1893, ולאחר מכן, החל מ-1893, פרופסור להיגיינה ובקטריולוגיה באוניברסיטת כריסטיאניה. הוא בנה וניהל את מכון ההיגיינה של האוניברסיטה למשך שארית חייו המקצועיים, ונשאר בתפקיד עד פרישתו בשנת 1930. מבסיס מוסדי זה — היגיינה ובריאות הציבור, ולא תזונה באופן ספציפי — צמח המחקר המגדיר של הקריירה שלו.
ניסוי מקרי שהצליח
הבעיה שהולסט ביקש לפתור הייתה בריברי של אוניות, מחלה משתקת שתקפה מלחים במסעות ימיים ארוכים, ושחשדו בה נרחבות כבר אז שהיא נובעת מחסר כלשהו בתזונה באונייה. בעבודה עם פרופסור לרפואת ילדים תיאודור פרוליך, תכנן הולסט ניסוי בבעלי חיים כדי לשחזר את המחלה בתנאים מבוקרים, כשהוא מאכיל את חיות המעבדה באותו לחם חיטה שהיווה את עיקר מנות המלחים הנורווגים. השניים בחרו בשרקנים במכוון, מתוך מחשבה שהם זקוקים ל"חיית מעבדה קרובה יותר לאדם" מאשר חולדות, עכברים או ארנבות ששימשו ברוב מחקרי התזונה העכשוויים — בחירה שהתבררה כמכרעת מבחינה מדעית, שכן שרקנים, בדומה לבני אדם ושלא כמו רוב מכרסמי המעבדה, אינם יכולים לסנתז בעצמם ויטמין C ולכן הם מבעלי החיים הבודדים שיכולים לחלות בצפדינה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →השרקנים שניזונו מתפריט לחם החיטה של המלחים לא חלו בבריברי. הם חלו בצפדינה: דימום מהחניכיים, עצמות שבירות ודימומים פנימיים, אותם תסמינים שמלחים סבלו מהם במשך מאות שנים במסעות ארוכים ללא מזון טרי. הולסט ופרוליך פרסמו את תוצאותיהם בשנת 1907 בכתב העת Journal of Hygiene, והממצא עשה יותר מאשר לפתור את החידה שאותה יצאו לפתור במקור. הוא הוכיח, בצורה נקייה וניתנת לשחזור, שצפדינה יכולה להיווצר ולהיעצר באמצעות תזונה בלבד בבעל חיים מעבדתי — החיות החלימו במהירות ברגע שקיבלו פירות או ירקות טריים, ושני החוקרים הרחיקו לכת, והראו שתפוחי אדמה טריים מנעו את המחלה בעוד תפוחי אדמה מיובשים, שאיבדו את תכולתם האנטי-סקורבוטית בתהליך העיבוד, לא עשו זאת. זה היה המודל החיתי הראשון האמין וניתן לשחזור ניסויי של צפדינה שנוצר אי פעם, יותר משני עשורים לפני שחומצה אסקורבית — ויטמין C — בודדה כימית על ידי אלברט סנט-גיירגי (Albert Szent-Györgyi) ואחרים בתחילת שנות ה-30. כל חקירה מעבדתית עוקבת אחר טבעו של ויטמין C, כולל בידודו הסופי, התבססה על מודל השרקנים שהולסט ופרוליך בנו כדי לענות על שאלה שונה לחלוטין.
המשך הקריירה של הולסט הביא לו הכרה מכל רחבי סקנדינביה וגרמניה: הוא קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אופסלה (Uppsala University) ב-1927, מאוניברסיטת קיל ב-1928, ומאוניברסיטת קופנהגן ב-1929, מה שחתם קריירה שנבנתה כמעט כולה על בריאות הציבור ובקטריולוגיה לפני שעבודת הצפדינה כיוונה חלק ממנה לעבר תזונה.
מדוע אקסל מכונה גאון
הטיעון לקריאה להולסט גאון נשען פחות על תובנה תיאורטית ויותר על שיקול דעת ניסויי שהופעל בדיוק ברגע הנכון. כאשר השרקנים לא חלו במחלה שחיפש, הולסט ופרוליך לא פסלו את התוצאה החריגה או אילצו אותה להתאים להשערת הבריברי שלהם — הם זיהו שהם מסתכלים על מחלה אחרת, חשובה באותה מידה, והמשיכו לחקור אותה באותה קפדנות. הבחירה שלהם בשרקנים, שנעשתה מסיבה הגיונית אך שונה — קרבה אבולוציונית לבני אדם — התבררה במזל כבחירה המדויקת שאפשרה את התגובה מלכתחילה, שכן כמעט כל חיית מעבדה נפוצה אחרת הייתה נכשלת בשחזור צפדינה ללא קשר לתזונה שקיבלה. הכרה בערכה של תוצאה לא מתוכננת ובניית שיטה ניסויית כמותית ושיטתית סביבה — שינוי תזונה, בדיקת תפוחי אדמה טריים לעומת מיובשים, מעקב אחר זמני החלמה — היא צורה ספציפית ואמיתית של מיומנות מדעית: תכנון ניסויי קפדני בשילוב עם המשמעת לעקוב אחר הנתונים ולא אחר ההשערה.
המגבלה הכנה היא שהולסט ופרוליך לא זיהו את ויטמין C בעצמם, לא בודדו שום תרכובת כימית, ולא הסבירו את המנגנון הביוכימי של צפדינה; עבודה זו נפלה בחלקם של ביוכימאים דור לאחר מכן. תרומתם הייתה מתודולוגית וניסויית ולא תגלית כימית כשלעצמה — מודל חיה, לא מולקולה. הולסט זכור בצורה הטובה ביותר לא כתיאורטיקן של תזונה אלא כנסיין זהיר במיוחד, שנכונותו לתת אמון בתוצאה בלתי צפויה על פני השערתו שלו נתנה לכל חוקרי ויטמין C המאוחרים את הכלי שהיו זקוקים לו.
מורשת
הולסט מת באוסלו ב-26 באפריל 1931. מודל השרקנים של צפדינה שפיתחו הוא ופרוליך ב-1907 נותר המערכת הניסויית הסטנדרטית לחקר צפדינה וויטמין C במשך עשורים לאחר מכן, תוך שהוא מהווה בסיס לבידוד הסופי של חומצה אסקורבית ומבסס את מקומו של הולסט כאחת הדמויות המייסדות במדע של מחלות חסר תזונתיות.