אקסל הגרסטרום (Axel Hägerström): האיש שהכריז מלחמה על המטאפיזיקה
על הסנאטורים הרומאים נאמר כי נהגו לסיים כל נאום, ללא קשר לנושאו, בדרישה להחריב את קרתגו. בנו של כומר שוודי התאים את הנוסחה למסע הצלב האישי שלו: Praeterea censeo metaphysicam esse delendam — ויתרה מכך, אני סבור שיש להחריב את המטאפיזיקה. אקסל הגרסטרום התכוון לכך באופן גורף. זכויות, חובות, אמיתות מוסריות, הכוח המחייב של חוזה: על פי מסקנתו, כל אלה היו פנטזיות שאנשים טעו לחשוב שהן עובדות.
בנו של כומר בווירדה
הוא נולד בשם אקסל אנדרס תיאודור הגרסטרום ב-6 בספטמבר 1868 בווירדה (Vireda) שבמחוז ינשפין, בנם של כומר בכנסיית שוודיה. הבית היה דתי והמסלול היה סלול מראש: הוא החל ללמוד תיאולוגיה באוניברסיטת אופסלה בשנת 1886. הוא לא נשאר שם זמן רב. המעבר מתיאולוגיה לפילוסופיה מהווה את נקודת המפנה בחייו, וכיוון המסלול — מדיסציפלינה המניחה קיומו של סדר בלתי נראה לכזו שתבלה ארבעים שנה בהכחשת קיומו של סדר כזה — מסביר את העוצמה המיוחדת של עבודתו המאוחרת. גברים שגדלו ללא אמונה תוקפים לעיתים רחוקות את המטאפיזיקה בעוצמה כזו.
הוא החל ללמד באופסלה ב-1893 ונשאר שם כפרופסור עד פרישתו ב-1933, ואף שימש כמפקח (Inspektor) של אגודת הסטודנטים אוסטגוטה בין השנים 1925 ל-1933. הוא בילה למעשה את כל חייו הבוגרים בעיר אוניברסיטאית אחת, והפך אותה למוקד פילוסופי.
מקאנט ועד הריסה
עבודתו המוקדמת של הגרסטרום הייתה אידיאליסטית וקאנטיאנית, מעוצבת על ידי הנאו-קאנטיאנים ממארבורג, ועסקה בתפקיד האגו בכינון המציאות של הפרט. הספר Das Prinzip der Wissenschaft (1908) משתייך לשלב זה. מה שבא לאחר מכן היה הריסה עצמית. הוא הגיע למסקנה שכל המנגנון של מציאות המכוננת על ידי הסובייקט הוא עצמו מבנה מטאפיזי, והוא החל לפרק אותו, תוך שהוא מסרב מאז ואילך להתחייב לכל מערכת מורשת ובמקום זאת בנה שיטה משלו: ניתוח פנומנולוגי ומושגי קפדני, דחיית הנחות מטאפיזיות, ודחיית הסובייקטיביזם יחד איתן.
תוכנית זו הפכה ל'אסכולת אופסלה'. היא התקיימה במקביל, ובאופן בלתי תלוי במידה רבה, לפוזיטיביזם הלוגי של החוג הווינאי ולמפנה האנליטי בבריטניה — אותה אינסטינקט רחב לפיו תפקיד הפילוסופיה הוא להבהיר את השפה ולפרק פסאודו-בעיות, שהושג בשוודית, באוניברסיטה פרובינציאלית, עוד לפני שמי מהתנועות המפורסמות יותר התגבשה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האמת של טענות מוסריות
הטקסט המכריע הוא המאמר מ-1911 Om moraliska föreställningars sanning — "על האמת של טענות מוסריות". הטיעון שלו הוא שטענות מוסריות אינן טענות כלל. "גניבה היא רעה" נראית מבחינה דקדוקית כמו "ברזל מחליד", אך היא אינה מתארת דבר; שום דבר בעולם לא יכול להפוך אותה לאמת או לשקר. הגרסטרום הציע שמשפטים כאלו מתפקדים יותר כמו משפטים במצב ייחולי — הבעות של משאלה או רגש הלובשות צורה של קביעה. שיפוטי ערך הם הבעות רגשיות, לא שיפוטים של ממש.
זוהי אי-קוגניטיביזם מוסרי, ודבר הקרוב לאמוטיביזם, שהוצג ב-1911 — רבע מאה לפני ש-א. ג'. אייר (A. J. Ayer) פרסם עמדה זו באנגלית. הדוקטרינה קיבלה את השם 'ניהיליזם ערכי' בסקנדינביה, מה שלא היה הוגן לחלוטין: הגרסטרום לא טען ששום דבר לא חשוב, אלא שטביעות מוסריות אינן יכולות להיות אמיתיות, שזו עמדה צרה ומוזרה יותר וקשה יותר לחיות איתה.
זכויות כפנטזיות
לאחר מכן הפעיל הגרסטרום את אותו אזמל על המשפט, וכאן השפעתו הפכה למוסדית ולא רק אקדמית. מושגים כמו זכות, חובה ומחויבות, הוא טען, אינם תיאורים של אף מאפיין ניתן לאימות בעולם. זכות אינה דבר שמישהו אי פעם מצא. כשמשפטן אומר שלאדם יש זכות, הוא אינו מדווח על עובדה; הוא מסתמך על תפיסה ששרדה מהבנה עתיקה ומאגית של העולם שבה מילים וטקסים כבלו את היקום.
הוא לקח את הטיעון להיסטוריה משפטית במחקרו הדו-כרכי Der römische Obligationsbegriff im Lichte der allgemeinen römischen Rechtsanschauung (1927–41), שבו בחן את המושג הרומאי של מחויבות לאור התפיסה הרומאית של המשפט בכללותו. הנקודה לא הייתה עתיקה. אם הכוח המחייב של מחויבות נובע מנוסחאות טקסיות, הרי שהמשפט המודרני מבצע טקס בעודו מאמין שהוא עוסק במדע.
ריאליזם משפטי סקנדינבי
מה שהגרסטרום ייסד האריך ימים אחריו ונדד רחוק יותר מהאפיסטמולוגיה שלו. אנדרס וילהלם לונדסטדט (Anders Vilhelm Lundstedt), קארל אוליבקרונה (Karl Olivecrona) והדני אלף רוס (Alf Ross) לקחו את הניתוח שלו לשפה המשפטית ובנו עליו את הריאליזם המשפטי הסקנדינבי: משפט כעובדה חברתית והתנהגות, לא כמערכת של ישויות ממשיות הנקראות זכויות. המשפט הטבעי נדחה על הסף, וכך גם — על ידי ממשיכי דרכו של הגרסטרום — דוקטרינת זכויות האדם, על בסיס היותה מטאפיזיקה עם יחסי ציבור טובים יותר. במשך דור זה היה קרוב לפילוסופיה השלטת של המשפט בסקנדינביה.
מדוע אקסל מכונה גאון
האיכות הנדונה היא צורה טהורה מאוד של אומץ מושגי: הנכונות להביט במילה שכולם משתמשים בה בביטחון, לשאול מה בעולם יכול להפוך משפטים המכילים אותה לאמיתיים, ולקבל את התשובה גם כשמדובר בכלום. הגרסטרום עשה זאת לשפה המוסרית, אחר כך לשפה המשפטית, ואז למסורת המשפט הרומי בשורשיה, ולא נרתע ממסקנות שרוב הפילוסופים היו מתייחסים אליהן כ-reductio (צמצום לאבסורד) של הנחות היסוד שלהם.
הראיה החזקה ביותר למקוריות היא כרונולוגית. הוא הגיע לאי-קוגניטיביזם לגבי ערך ב-1911, באופן עצמאי, לפני שהחוג הווינאי היה קיים וזמן רב לפני שהאמוטיביזם הפך לעמדה אנגלופונית סטנדרטית, והוא עשה זאת בשוודית, מחוץ לשיח שמאוחר יותר יטען לרעיון. עדיפות שהושגה בבידוד שווה יותר מעדיפות שהושגה בהמון.
מקרה הנגד הוא רציני. הגרסטרום כתב בצורה דחוסה ומעורפלת, בשוודית ובגרמנית, וחלק גדול מהפילוסופיה החיובית שלו על המציאות נקרא כיום על ידי איש כמעט; מה ששרד הוא התוכנית השלילית והיישום המשפטי. השפעתו מחוץ לסקנדינביה הייתה מתונה, והפילוסופיה האנליטית פיתחה עמדות דומות בלעדיו. בצורה הרצינית ביותר, לדוקטרינה יש השלכות שהוא מעולם לא נאלץ להתמודד איתן: פילוסופיה הטוענת שזכויות הן פנטזיות ושקביעות מוסריות אינן יכולות להיות אמיתיות אינה מציעה בסיס עקרוני להעדפת סדר משפטי אחד על פני משנהו, ודחיית דוקטרינת זכויות האדם על ידי ממשיכיו אינה מקריות של התאוריה אלא השלכה שלה. הוא היה קפדני, מוקדם ועקבי ברובו לגבי הלוגיקה. האם הוא היה חכם זו שאלה אחרת, והמאה שבאה אחריו שאלה זאת בעוצמה.
מורשת
הגרסטרום מת באופסלה ב-7 ביולי 1939, שבועות לפני המלחמה שתבחן מה תיאור עובדתי טהור של המשפט יכול לומר על מדינה שהפכה לחוקי כל מה שחפצה בו. אסכולתו שלטה בפילוסופיה השוודית במשך עשורים והעניקה למשפטנות הסקנדינבית את אופיה הייחודי והמצמצם, שעדיין ניכר במחקר המשפטי באזור. הוא נותר אחד המקרים הברורים ביותר בפילוסופיה המודרנית של הוגה דעות שהגיע לעמדה מרכזית במאה העשרים ראשון ולא קיבל כמעט שום קרדיט, משום שהגיע אליה בשפה הלא נכונה, במדינה הלא נכונה, עשרים וחמש שנים מוקדם מדי.