אוברי בירדסלי (Aubrey Beardsley): שש שנים שעיצבו מחדש את הקו
תשעה ימים לפני מותו, מחדר מלון בריביירה הצרפתית, כתב בן עשרים וחמש למוציא לאור שלו: "אני מתחנן בפניך להשמיד את כל העותקים של 'ליסיסטרטה' (Lysistrata) ושל הרישומים הגרועים". לאונרד סמית'רס התעלם ממנו והמשיך למכור רפרודוקציות, וגם זיופים. זו הייתה ההחלטה האחרונה בקריירה שנמשכה בערך שש שנים, הפיקה כמה מהדימויים המזוהים ביותר באמנות הבריטית, והעניקה לעשור את כינויו. שנות ה-90 של המאה ה-19 בלונדון מכונות עדיין "תקופת בירדסלי".
ברייטון, ואבחנה רפואית בגיל שבע
אוברי וינסנט בירדסלי נולד בברייטון, סאסקס, ב-21 באוגוסט 1872, לווינסנט פול בירדסלי, בנו של צורף מקלרקנוול שלא היה לו מקצוע משלו בשל מחלת השחפת, ולאלן אגנס פיט, ממשפחה צבאית מכובדת מברייטון. כספי המשפחה אזלו תחילה; עד 1883 הם עברו ללונדון, שם עבד אביו באופן לא סדיר בחברת טלגרף וכפקיד במבשלה. בגיל שבע לקה אוברי בשחפת, המחלה שתביא למותו שמונה-עשרה שנים מאוחר יותר. הוא ואחותו הגדולה מייבל הופיעו ב-1884 כפלאי מוזיקה צעירים, והופיעו בקונצרטים פומביים – הכישרון המוקדם של המשפחה מומש, כפי שקורה לעיתים קרובות במשפחות המידרדרות במעמדן החברתי.
הוא למד בבית הספר לדקדוק ברייטון, הוב וסאסקס (Brighton, Hove and Sussex Grammar School) מינואר 1885 במשך ארבע שנים, ופרסם את שיריו, רישומיו וקריקטורות ראשונות במגזין של בית הספר. לאחר מכן נסגר עליו גורל רגיל: עבודה כפקיד במשרד אדריכלים, ואחרי כן שולחן בחברת הביטוח גרדיאן לייף אנד פייר (Guardian Life and Fire Insurance Company).
ברן-ג'ונס, והחלטה
ביולי 1891 פנה בירדסלי לאדוארד ברן-ג'ונס (Edward Burne-Jones) עם תיק עבודות. ברן-ג'ונס, יחד עם פייר פובי דה שאבאן (Pierre Puvis de Chavannes), אמר לו להפוך לאמן. ב-1892 למד בבית הספר לאמנות של וסטמינסטר אצל פרופסור פרד בראון – שהיה מהות כל הכשרתו הפורמלית – ונסע לפריז, שם גילה את הכרזות של טולוז-לוטרק ואת הדפסים יפניים. הדפס העץ בסגנון אוקיו-אה (ukiyo-e) היה המפגש המכריע. ממנו לקח גושים שחורים שטוחים, אסימטריה רדיקלית וטיפול בבדים כדפוס טהור; הפה והווילונות המסוגננים ברישום כמו "פרס הרקדנית" (The Dancer's Reward) משנת 1893 נובעים ישירות מכך.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המוות של ארתור (Le Morte Darthur)
המוציא לאור ג'. מ. דנט (J. M. Dent) הזמין אותו לאייר את "המוות של ארתור" (Le Morte Darthur) מאת תומאס מלורי. הפרויקט נמשך לאורך 1893 ו-1894 ודרש 353 רישומים, כמות תעשייתית של עבודה לאדם חולה שלמד בכוחות עצמו בשנות העשרים המוקדמות לחייו. הוא עבר את זה בחלקו על ידי שעשוע עצמי, כשהוא מבריח פנימה, כפי שקטלג מוזיאון הטייט, סאטירים, בתולות ים, קריקטורות ואת הפאלוס המוחבא המוזר. באפריל 1893 כתב עליו ג'וזף פנל בכתב העת "הסטודיו" (The Studio), ופקיד ששנה קודם לכן ישב ליד שולחן ביטוח הפך למפורסם.
סלומה וספר צהוב
בשנים 1893 ו-1894 הזמין אותו ג'ון ליין (John Lane) לאייר את "סלומה" (Salome) של אוסקר ויילד. הרישומים היו, כדברי הטייט, ידועים לשמצה בשל משיכתם המוזרה והחולנית, והם נותרו הדימויים שרוב האנשים נושאים בראשם כאשר מוזכרות שנות ה-90 של המאה ה-19: שטחים עצומים של לבן, צורה שחורה אחת, ראש כרות המוחזק על ידי אישה ללא חרטה נראית לעין. באפריל 1894 היה בירדסלי ממקימי "הספר הצהוב" (The Yellow Book) יחד עם הנרי הארלנד, כשהוא משמש כעורך אמנותי ומעצב את עטיפותיו. הוא היה בן עשרים ואחת וקבע את המדיניות החזותית של המגזין המדובר ביותר באנגליה.
הנפילה, והסבוי
זה נמשך שנה. ויילד נעצר באפריל 1895 ודווח כי נשא ספר צהוב באותו זמן; ההקשר הספיק, ובירדסלי פוטר לפני הכרך החמישי. הוא אייר את ויילד ונהרס על ידי הקרבה אליו מבלי שהיה קרוב אליו במיוחד.
לאונרד סמית'רס אסף אותו ב-1896, ושנתיים האחרונות היו פוריות בצורה יוצאת דופן. בירדסלי היה ממקימי "הסבוי" (The Savoy), שם פורסם בהמשכים הרומן שלו "תחת הגבעה" (Under the Hill). הוא הפיק את האיורים ל"ליסיסטרטה", אירוטיים בגלוי בדרך שלא הייתה לה תקדים בריטי, ואת עיטורי הרוקוקו עבור "חטיפת התלתל" (The Rape of the Lock) של אלכסנדר פופ, שמראים אמן שונה לחלוטין עובד בטון שונה לחלוטין באותה שנה. במרץ 1897 הוא התנצר לקתוליות. ב-16 במרץ 1898 הוא מת במנטון שבריביירה הצרפתית, בגיל עשרים וחמש, ונקבר בבית הקברות טרבוקה (Cimetière du Trabuquet) לאחר מיסה בארכי-קתדרלה של מנטון.
מדוע אוברי מכונה גאון
הכישרון כאן הוא טכני וספציפי, וזה לא אינטלקט – זו יד. בירדסלי עבד בעט ובדיו שחורה עבור שכפול, מדיום ללא טווח טונאלי כלל: סימן או שהוא שם או שהוא לא. במסגרת מגבלה זו הוא השיג אפקטים של מרקם, נפח והצעה אירוטית שציירי שמן נאבקו להשיג עם פלטה מלאה, על ידי שליטה במשקל ובמהירות של קו, ובעיקר על ידי החלטה מה להשאיר כנייר ריק. הריקנות היא הטכניקה, ובני דורו ראו זאת. המבקר יוליוס מאייר-גרפה ציין כי ביום אחד הוא יכול להיות בארוק, אמפייר, פרה-רפאליטי או יפני, ועם זאת הוא תמיד היה בירדסלי. הבדיחה המצוטטת רבות של עדה לברסון לוכדת את התגובה הכפולה: בעוד כל אנין טעם הכריז שהקו נפלא, היו אחרים שהצטערו על כך שהוא לא ידע היכן לשרטט אותו. הוא הצהיר על התוכנית שלו ללא צניעות: "יש לי מטרה אחת – הגרוטסקה. אם אני לא גרוטסקי, אני כלום".
כדאי לציין את עמדת הנגד. כמעט לא הייתה לו הכשרה פורמלית וטווח צר – מאייר בשחור-לבן שעבד לפי הזמנה בתוך ספרים של אנשים אחרים. חלק ניכר מהתוצרים שלו היו זעזוע מחושב, והארוטיקה מחלקת את הצופים בין אלו שמוצאים אותה משחררת לבין אלו שמוצאים אותה מתבגרת; מכתב ערש דווי שלו מציע שהיו לו ספקות. מה שלא שנוי במחלוקת הוא שהוא המציא שפה גרפית כמעט מאפס, בגיל שבו רוב האמנים עדיין מעתיקים.
מורשת
האסתטיקה בשחור-לבן של בירדסלי הזינה ישירות את האר-נובו ואת עיצוב הכרזות המודרני, והיא המשיכה לעלות מחדש בכל מקום שבו יש צורך לשלב אלגנטיות ואיום – כולל, באופן בלתי נשכח, בין הדמויות שהורכבו על עטיפת אלבום של הביטלס בשנות ה-60, כאשר העידן הפסיכדלי גילה אותו מחדש בשלמותו. הטייט הציג תערוכה גדולה של עבודותיו ב-2020, יותר ממאה ועשרים שנה לאחר מותו, כשהוא עדיין מכנה אותו ילד הפלא של הדקדנס. כל הקריירה שלו נכנסת לתוך הטווח שרוב האמנים מבלים בבית ספר לאמנות. כמעט אף אחד לא עשה יותר עם פחות זמן, או עם פחות דיו.