אשא בהוסלה (Asha Bhosle): שנים-עשר אלף שירים, כלי אחד
הקלטתה האחרונה, שיתוף פעולה עם גורילאז (Gorillaz) שיצא חודש לפני מותה, הכיל שורה שנשמעת כעת כפרידה: "אשיג מוקשה שבה אהפוך לאחד מאלפי הקולות הצפים סביבנו." היא הייתה בת תשעים ושתיים, והקליטה במשך כשמונה עשורים. עד לרגע שבו הפסיקה, קולה הותאם ליותר פנים הודיות, ביותר שפות ובמגוון רחב יותר של מצבי רוח, מכל קול אחר בהיסטוריה של המדיום הזה.
הילדה שנאלצה לשיר
היא נולדה ב-8 בספטמבר 1933, בסנגלי (Sangli), במה שהיה אז נשיאות בומביי (Bombay Presidency), לפנדיט דינאת מנגשקר (Pandit Dinanath Mangeshkar) – זמר קלאסי ואיש תיאטרון שביתו היה רווי במוזיקה. הוא מת כשהייתה בת תשע, והתוצאה לא הייתה אבל מופשט אלא מצב חירום כלכלי מיידי. היא ואחותה הבכורה לאטה (Lata) החלו לשיר באופן מקצועי כדי לפרנס את המשפחה. אשא עבדה כבר בגיל עשר; הופעת הבכורה שלה בסרט מראטהי הגיעה ב-1943, והיא נכנסה לקולנוע ההינדי ב-1948.
בגיל שש-עשרה היא ברחה עם גנפטראו בהוסלה (Ganpatrao Bhosle), בניגוד לרצון משפחתה. הנישואים נכשלו, והותירו אותה עם ילדים לפרנס – שני בנים, המאנט (Hemant) ואנאנד (Anand), ובת, ורשה (Varsha) – וקריירה שלא יכלה להרשות לעצמה לנטוש. לא משנה מה היו שבעים השנים הבאות, הן לא היו תחביב. כדאי לעצור על החשבון: חיי עבודה שהחלו באמצע מלחמת העולם השנייה, תחת שלטון בריטי, והסתיימו ב-2026, אינם כל כך קריירה כמו שכבה גיאולוגית של תרבות פופולרית הודית.
החניכות הארוכה
שירת פלייבק – הקלטת שירים עבור שחקנים שיבצעו ליפ-סינק על המסך – הייתה, בהודו של שנות ה-50, תעשייה עם מספר קטן מאוד של קולות גדולים מאוד. לאטה מנגשקר כבר הפכה לקול המחדל של הגיבורה ההינדית המוסרית, והתפקידים שנותרו לאחותה הצעירה היו אלו שהגיבורה הראשית לא שרה: הפאם פאטאל, הקורטיזנה, הרקדנית, החברה. זו הייתה יכולה להיות נחיתה קבועה בדרגה. אשא הפכה זאת לזיכיון.
השינוי הגיע ב-1957 עם הסרט "נאיה דאור" (Naya Daur) והמלחין או.פי. נאייאר (O.P. Nayyar), שסגנונו הנמרץ והקצבי נתן לה משהו שהרפרטואר של לאטה לא סיפק: תנועה קדימה, הומור, מטען פיזי. היא שרה שני קטעים בסרט, ולראשונה התעשייה שמעה אותה כהצעה מובחנת ולא רק כ"מנגשקר השנייה". זוהי הראשונה מבין ארבע נקודות מפנה שמתעד הקריירה שלה יכול לזהות – 1957, לאחר מכן 1966, 1981 ו-1995 – כל אחת מהן המצאה מחדש שנכפתה על ידי מלחין שרצה משהו שטרם נתבקשה לעשות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עשור בורמן
הברית השנייה והמכרעת החלה ב-1966 עם "טיסרי מנזיל" (Teesri Manzil) והמלחין רהול דב בורמן (Rahul Dev Burman). בורמן ייבא הכל – רוק אנד רול, כלי הקשה לטיניים, קברט, דיסקו – והיה זקוק לזמרת שיכלה להתמודד עם סינקופות, קפיצות רגיסטר וחושניות גלויה מבלי להישמע כאילו היא מתפשרת. אשא יכלה לעשות את כל זה, וגרמה לתוצאות להישמע כמו הדבר הטבעי ביותר בעולם. "Dum Maro Dum" היה הסמל: המנון של תרבות נגד ששר עם קצה מודע ששום קול נשי הודי בהקלטה לא ניסה לפני כן. היא נישאה לבורמן ב-1980.
המחיר היה מוניטין. היא הפכה, בקיצור של התעשייה, לזמרת הקברט – מבריקה, אך מסווגת בפינה אליה נדחקה במקור.
אומראו ג'אן, והוכחת הטענה
ב-1981 היא פירקה את התווית. הגזלים (ghazals) שהקליטה עבור "אומראו ג'אן" (Umrao Jaan) היו איטיים, ממושמעים קלאסית, פנימיים רגשית – ההפך מכל מה שהייתה אמורה להיות טובה בו – והם נחשבים באופן נרחב ליצירה הטובה ביותר בחייה. הם הכריעו את הוויכוח על הטווח שלה לצמיתות.
היא סירבה להזדקן. ב-1995 היא הופיעה שוב ב"רנגילה" (Rangeela) לצד א.ר. רחמן (A.R. Rahman), מלחין מעידן טכנולוגי אחר, ונשמעה עכשווית ולא אצורת. היא הקליטה בבנגאלית, מראטהי, פנג'אבי ועוד תריסר שפות; היא המשיכה לשיר גם בשנות השמונים והתשעים לחייה. שמה הגיע למאזינים שמעולם לא ראו סרט הינדי כאשר הלהקה הבריטית קורנרשופ (Cornershop) זכתה בלהיט ב-1997 עם "Brimful of Asha".
המספרים, ומה שהם מסתירים
הנתונים כמעט בלתי ניתנים לשימוש, הם כה גדולים: כ-12,000 שירים מוקלטים, יותר מ-950 סרטים הינדיים, בין שמונה-עשר לעשרים שפות, ושיא גינס עבור מספר ההקלטות באולפן הגבוה ביותר. היא זכתה בשני פרסי הקולנוע הלאומיים ובשבעה או שמונה פרסי פילמפייר (Filmfare) לזמרת הפלייבק הטובה ביותר, פרס דאדאסאהב פאלקה (Dadasaheb Phalke Award) בשנת 2000 – הכבוד הגבוה ביותר של הקולנוע ההודי – והפדמה ויבהושאן (Padma Vibhushan) ב-2008. היא גם ניהלה מסעדות תחת שמה, קריירה שנייה לא זוהרת שהיא רדפה אחריו באותו תיאבון.
מה שהמספרים מסתירים הוא המשמעת שמתחת. הרגיסטרים שלה קוטלגו כ"תמימים, שובבים, מכבדים וחושניים בצורה עוצרת נשימה", והיא נעה בין אידיומטיים קלאסיים הינדוסטניים, פולק, דיסקו, פולקה, ואלס ולטיניים ככל שהמשימה דרשה.
מדוע אשא מכונה גאונה
הטענה נשענת על מלאכה וכלי פיזי יותר מאשר על אינטלקט, וכך יש לומר זאת. לקולה הייתה גמישות יוצאת דופן: התקפה קלה קדימה שקטע ריקוד דורש, ניסוח איטי ומשוקלל מדויק מבחינה מיקרוטונלית שגזל דורש, דיקציה מובנת על פני עשרים שפות, אוזן שקלטה צורות מערביות לא מוכרות בשמיעה ראשונה. שירת פלייבק מחמירה את הקושי – את בונה דמות שאינך יכולה לראות, מתאימה ביצוע שכבר צולם או שטרם צולם, בדרך כלל בסשן אחד. לעשות זאת באופן משכנע שתים-עשרה אלף פעמים זו משחק יישומי המנוהל כולו דרך גוון קול, והשיפוט שלה לגבי כמה חושניות שורה יכולה לשאת לפני שהיא מתקלקלת הוא המיומנות הספציפית שאנשים מתכוונים אליה.
הטיעון שכנגד ראוי להישמע. היא לא כתבה דבר מזה: הלחנים היו של נאייאר, בורמן, רחמן, המילים של הפזמונאים, הארכיטקטורה הרגשית של הסרט. נפח אינו איכות, ומבין 12,000 הקלטות רבות הן עבודה שגרתית שנעשתה לפי דדליין. היא ואחותה גם החזיקו בתחום בצורה כה מוחלטת במשך זמן כה רב שהמבנה של התעשייה ניפח את התפוקה שלהן. היא הייתה, על פי העדויות, אחת הפרשניות הגדולות ביותר שהמוזיקה המוקלטת הפיקה – מחמאה מדויקת יותר מגאונות.
מורשת
היא מתה ב-12 באפריל 2026, בבית החולים בריץ' קנדי (Breach Candy Hospital) במומבאי, מכשל רב-מערכתי בעקבות דלקת חזה, ונשרפה בפארק שיבאג'י (Shivaji Park) למחרת. מה שהיא משאירה אינו גוף של יצירות אלא משהו נדיר יותר: ארכיון קולי של האופן שבו הרגשות הפופולריים של אומה השתנו במשך שמונים שנה, שנישאו בגרון אחד. השיר של הפאם פאטאל והקינה של הקורטיזנה, רחבת הדיסקו והגזל הקלאסי – היא גרמה לכולם להישמע כאילו הם שייכים לאותו אדם, כי הם היו שייכים.